באשר להלכה שאדם חייב לשלם את מלוא עלות הנזק במקרה שלא הייתה כוונה לגרום נזק, הגמרא שואלת: מניין הדברים הללו נלמדים? חזקיה אומר, וכן שנה בית מדרשו של חזקיה: הכתוב אומר: "פצע תחת פצע" (שמות כא:כה). ביטוי זה מיותר, שכן התורה אומרת במקום אחר (ראו ויקרא כד:יט) שאדם חייב לשלם פיצוי כאשר הוא פוגע בחברו. פסוק זה בא לחייבו לשלם על נזק שנגרם בשוגג בדיוק כפי שהוא משלם על נזק שנגרם במזיד; וכן הוא משלם על נזק שנגרם באונס בדיוק כפי שהוא משלם על נזק שנגרם ברצון.

הגמרא שואלת: אך פסוק זה נצרך כדי לציין שחייב אדם לשלם פיצוי על צער, אפילו במקרה שבו הוא משלם פיצוי על נזק שנגרם מן החבלה. לפי זה, נראה שאותו פסוק אינו יכול לשמש גם כמקור לעיקרון שנלמד בבית מדרשו של חזקיה. הגמרא משיבה: אם כך הוא שהביטוי המיותר נועד ללמד רק זאת, אז שיכתוב הפסוק: פצע בפצע, שמשמעותו זהה. מה, אם כן, משמעותה של המילה המיותרת תחת בביטוי “פצע תחת פצע”? היא מלמדת שעלינו ללמוד שתיים ממנה: שאדם חייב לשלם על צער אפילו במקרה שבו הוא משלם פיצוי על נזק, ושהוא חייב על נזק שלא במתכוון כשם שהוא חייב על נזק במתכוון, ועל נזק שנגרם באונס כשם שעל נזק שנגרם ברצון.

§ רבא אומר: אם הייתה אבן מונחת בחיקו והוא לא היה מודע לה, וקם והיא נפלה וגרמה נזק, לעניין נזיקין הוא חייב לשלם את מלוא עלות הנזק שנגרם על ידי האבן. לעניין ארבעת סוגי הפיצוי, הוא פטור. לעניין שבת, אם נפילת האבן גרמה לו לעבור על אחת מאבות המלאכה האסורות; למשל, אם האבן נפלה מרשות היחיד לרשות הרבים, הוא פטור. הטעם הוא שהתורה אסרה רק מלאכה מתוכננת, יוצרת, בשבת, והוא לא תכנן לבצע מלאכה זו. לעניין גלות, העונש שנקבע למי שהורג אחר בשוגג אך ברשלנות, אילו אבן זו הייתה הורגת מישהו, הוא פטור, שכן המקרה נחשב לתאונה.

באשר ל עבד כנעני ששינו הושחתה או שעינו התעוורה על ידי האבן, באופן שעשוי לאפשר לעבד לזכות בחירותו (ראו שמות כ״א:כ״ו–כ״ז), זהו נושא של מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל וחכמים, כפי שנשנה בברייתא (תוספתא ט׳:כ״ה): אם האדון היה רופא והעבד אמר לו: צבע את עפעף עיני כדי לרפאה, והאדון עיוור אותה במהלך הטיפול, או אם העבד ביקש מאדונו: גרד את שיני כדי לרפאה, והאדון הפיל את השן בשעת הגירוד, העבד התל באדון, שכן הוא משתחרר מחמת מעשה האדון עצמו.

לעומת זאת, רבן שמעון בן גמליאל אומר: העבד אינו יוצא לחירות במקרים הללו, משום שהפסוק אומר: "והשחית" (שמות כ"א:כ"ו), שממנו נלמד שהעבד יוצא לחירות רק במקרה שבו האדון מתכוון להשחית את העין או את השן, אך לא אם התכוון לרפא את העבד. כך גם במקרה שבו אבן נפלה וסימאה בטעות את עינו של עבד או הפילה את שינו, לדעת החכמים העבד יוצא לחירות ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אינו יוצא לחירות. כל המקרים שלעיל עוסקים במצבים שבהם האדם לא ידע שהאבן מונחת בחיקו.

אם הוא היה בתחילה מודע לכך אך שכח זאת, והוא קם והיא נפלה, לעניין נזיקין הוא בוודאי חייב, שכן הוא חייב אפילו אם לא היה מודע לאבן. לעניין ארבעת סוגי הפיצוי, גם כאן הוא פטור, שכן לא התכוון לגרום חבלה. לעניין גלות הוא חייב, כפי שהפסוק קובע: "מי שבשגגה מכה אדם מכת מוות" (במדבר 35:11), ומכאן במשתמע שלתוקף הייתה איזו מודעות קודמת, ובמקרה זה הוא היה אכן קודם לכן מודע לאבן שבחיקו. המונח "בשגגה" משמש לתיאור מי שהיה לו ידע על העבירה האפשרית ואז שכח אותה. לעניין שבת הוא פטור, שכן זו לא הייתה מלאכה מתוכננת ויוצרת. לעניין עבד, אותה מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל לחכמים חלה גם כאן.

במקרה שבו הוא התכוון לזרוק את האבן, והתכוון לזרוק אותה למרחק של שתי אמות בלבד, אך במקום זאת זרק אותה למרחק של ארבע אמות, מאחר שהלכה רחוק יותר מכפי שרצה שתלך, לעניין נזיקין הוא חייב. לעניין ארבעת סוגי השיפוי הוא פטור. לעניין שבת הוא פטור, שכן אנו דורשים מלאכת מחשבת, מלאכה יוצרת כתנאי לחיוב. לעניין גלות הוא חייב, שכן הרחמן אומר בתורה: "ואשר לא צדה" (שמות כא:יג), שבא למעט מעונש מיתה מצב שבו אדם התכוון לזרוק את האבן למרחק של שתי אמות אך למעשה זרק אותה למרחק של ארבע אמות, מאחר שלא התכוון להרוג, ולכן הוא גולה. לעניין עבד, אותה מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל לחכמים חלה גם כאן.

ואם התכוון לזרוק את האבן ארבע אמות אך במקום זאת זרק אותה שמונה אמות, לעניין נזיקין הוא חייב. לעניין ארבעת סוגי הפיצוי הוא פטור. לעניין שבת, אם אמר בלבו בשעה שזרק את האבן שיהיה מרוצה בכל מקום שבו תנחת, אז כן, הוא חייב, שכן התכוון לזרוק אותה למרחק של ארבע אמות, שהוא המינימום הנדרש כדי לעבור על מלאכת ההוצאה ברשות הרבים. אם הוא לא זרק את האבן בלא כוונה אלא בחר מטרה שהייתה במרחק ארבע אמות, אזי הוא אינו חייב, שכן לא עשה את המלאכה המדויקת והמתוכננת, המלאכה היוצרת, שאליה התכוון. לעניין גלות, התורה אומרת: "ואשר לא צדה" (שמות כא:יג), והדבר בא למעט מעונש מוות מצב שבו אדם התכוון לזרוק אותה ארבע אמות אך למעשה זרק אותה שמונה אמות, שכן לא התכוון להרוג, ולכן הוא גולה. לעניין עבד, חלה אותה מחלוקת בין רבן שמעון בן גמליאל וחכמים.

§ מאחר שהגמרא הביאה את דברי רבה על פעולות שונות שעליהן העושה חייב לעניינים מסוימים אך פטור לעניינים אחרים, הגמרא מביאה פסיקות דומות: ורבה אומר: אם אדם השליך כלי, כגון כד חרס, מגג ואחר בא ושבר אותו במקל במהלך נפילתו, האחרון פטור מאחריות. מה הטעם? משום ששבר כלי שבור, כלומר, מרגע שהכלי הושלך מן הגג היה ברור שהוא יישבר בעת הנחיתה, ולכן הוא נחשב כאילו כבר נשבר, ומי ששבר אותו בעודו באוויר אינו חייב.

ורבה אומר: אם אדם השליך כלי מן הגג והיו למטה כרים או כסתות כך שאם הכלי היה נופל עליהם לא היה נשבר, ואז בא אחר והסיר את הכרים או הכסתות, או אם מי שהשליך את הכלי הקדים לפני שנחת והסיר בעצמו את הכרים או הכסתות, וכתוצאה מכך הכלי נשבר, המשליך את הכלי פטור מאחריות אף על פי שהכלי נשבר כתוצאה ממעשיו. מה הטעם? בשעה שהשליך את הכלי, חציו היו עצורים, כלומר, מה שעשה בשעה שהשליך את הכלי, שהוא מעשה הדומה ליריית חץ, לא היה בו הכוח לשבור את הכלי. לכן אין רואים אותו כמי ששבר את הכלי, והוא פטור.

ורבה אומר: אם אדם אחד השליך ילד מן הגג ואחר בא ושיפד אותו בחרבו והילד מת, השאלה מי חייב בעונש מיתה על הריגת הילד תלויה במחלוקת שבין רבי יהודה בן בתירא וחכמים. כפי שנלמד בברייתא: אם עשרה אנשים הכו קורבן בעשרה מקלות, בין אם עשו זאת בבת אחת ובין בזה אחר זה, כולם