זוֹבוֹ שֶׁל זָב, וְרוּקּוֹ, וְשִׁכְבַת זַרְעוֹ, וּמֵימֵי רַגְלָיו, וְדַם הַנִּדָּה – מְטַמְּאִין בֵּין בְּמַגָּע בֵּין בְּמַשָּׂא.
האם הזיבה של זב, ורוקו, ושכבת זרעו, ומימיו, ודם אישה נידה, שכל אלה מטמאים הן במגע והן במשא.
וְדִלְמָא הָכִי נָמֵי – לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא צִחְצוּחֵי זִיבָה! אִם כֵּן, לִתְנְיַיהּ גַּבֵּי זוֹבוֹ; מַאי שְׁנָא דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי רוּקּוֹ? אֶלָּא מִשּׁוּם דְּאָתֵי מֵרוּקּוֹ.
הגמרא מקשה על קביעה זו: אך אולי גם כאן הטעם לחומרת טומאת שכבת הזרע הוא אכן משום שאי אפשר לה לצאת בלא טיפות קטנות של זיבה המתלוות אליה, אך אין זה מחמת טומאת שכבת הזרע עצמה. הגמרא דוחה דעה זו: אם כך היה הדבר, ילמד התנא של המשנה אותה ברשימת המשקים היוצאים מן הגוף יחד עם, כלומר ימנה אותה מיד לאחר, זיבתו. מה שונה שכבת הזרע שהוא שונה אותה יחד עם: רוקו? אלא, זה מפני שהלכתהבאה מ, כלומר נלמדת, מזו של רוקו, ולכן שכבת הזרע עצמה מטמאה במשא, אף אילו לא היו מתלוות אליה טיפות קטנות של זיבה.
אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא: וְהָא הַאי תַּנָּא לָא דָּרֵישׁ דַּיּוֹ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר! דְּתַנְיָא: מַפָּץ בְּמֵת מִנַּיִין? וְדִין הוּא, וּמָה פַּכִּין קְטַנִּים – שֶׁטְּהוֹרִים בְּזָב, מְטַמֵּא בְּמֵת; מַפָּץ – שֶׁמְּטַמֵּא בְּזָב, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּטַמֵּא בְּמֵת?
הגמרא חוזרת לדיון העיקרי בנוגע לעיקרון: דיו למסקנה העולה מהסקה של קל וחומר להיות כנדון שממנו נלמדה. רב אחא מדפתי אמר לרבינא: אבל יש תנא זה שאינו מיישם את העיקרון: דיו, כלל, אף על פי שיישום כזה לא יפריך את כל הקל וחומר. כפי שנלמד בברייתא: מנין שמחצלת עבה יכולה לקבל טומאת מת? זהו לימוד הגיוני המבוסס על קל וחומר: ומה כלי חרס קטנים, שאפילו אצבע אינה יכולה להיכנס לתוכם מפני פתחם הצר, ואשר נשארים טהורים אף על פי שנגע בהם זב, ואף על פי כן נטמאים אם הם נמצאים באוהל אחד עם מת, אם כן האם אין זה דין שמחצלת, שיכולה להיטמא מחמת מגע עם זב, תיטמא באופן דומה אם היא נמצאת באוהל אחד עם מת?
וְקָמַיְיתֵי לַהּ בֵּין לְטוּמְאַת עֶרֶב, בֵּין לְטוּמְאַת שִׁבְעָה. וְאַמַּאי? אֵימָא: אַהֲנִי קַל וָחוֹמֶר לְטוּמְאַת עֶרֶב, וְאַהֲנִי דַּיּוֹ לְאַפּוֹקֵי טוּמְאַת שִׁבְעָה!
והתנא מביא זאת כהסקת קל וחומר בשני המקרים כדי ללמוד את ההלכה שהמחצלת נטמאת בטומאה הנמשכת עד הערב, כפי שהיה אילו באה במגע עם זב, וכן כדי ללמוד שהמחצלת נטמאת בטומאה הנמשכת שבעה ימים, כפי שכל כלי שנטמא ממת. ומדוע הוא עושה כן? אמור במקום זאת שהסקת הקל וחומר מועילה ללימוד ההלכה שהמחצלת יכולה לקבל טומאה ממת, אך רק לעניין עשייתה טמאה עד הערב, וכן אמור שהעיקרון: דיו, מועיל בהגבלת תחום הסקת הקל וחומר כדי לשלול את האפשרות שהמחצלת תהיה טמאה שבעה ימים.
אֲמַר לֵיהּ: כְּבָר רְמָא נִיהֲלֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר זְכַרְיָה לְאַבָּיֵי, וַאֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: תַּנָּא – מִמַּפָּץ בְּשֶׁרֶץ מַיְיתֵי לַהּ, וְהָכִי קָאָמַר: מַפָּץ בְּשֶׁרֶץ מִנַּיִין? וְדִין הוּא, וּמָה פַּכִּין קְטַנִּים – שֶׁטְּהוֹרִים בְּזָב, טְמֵאִין בְּשֶׁרֶץ; מַפָּץ – שֶׁטָּמֵא בְּזָב, אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָמֵא בְּשֶׁרֶץ?
רבינא אמר לרב אחא: שאלה זו כבר הועלתה על ידי רב נחמן בר זכריה לאביי, ואביי אמר לו בתשובה: תנא זה אינו לומד את ההלכה לגבי המחצלת בדרך של קל וחומר ממקרה של זב. אלא הוא לומד אותה מההלכה של מחצלת שבאה במגע עם נבלת שרץ, וזהו מה שהוא אומר: הדרשה הראשונה היא כך: מנין נלמד שמחצלת מקבלת טומאה המועברת על ידי נבלת שרץ? והרי זו דרשה הגיונית המבוססת על קל וחומר: ומה כלי חרס קטנים, אשר נשארים טהורים אף על פי שבאו במגע עם זב, אף על פי כן נעשים טמאים ממגע עם נבלת שרץ, האם אין זה דין שמחצלת, אשר נעשית טמאה מטומאת זב, תהיה אף היא טמאה ממגע עם נבלת שרץ?
אֶלָּא מַפָּץ בְּמֵת מִנַּיִין? נֶאֱמַר ״בֶּגֶד וָעוֹר״ בְּשֶׁרֶץ, וְנֶאֱמַר ״בֶּגֶד וָעוֹר״ בְּמֵת; מָה ״בֶּגֶד וָעוֹר״ הָאָמוּר בְּשֶׁרֶץ – מַפָּץ טָמֵא בּוֹ, אַף ״בֶּגֶד וָעוֹר״ הָאָמוּר בְּמֵת – מַפָּץ טָמֵא בּוֹ.
הגזירה השווה השנייה היא כדלקמן: אבל מנין נלמד שמחצלת מקבלת טומאה ממת? הדבר נלמד באמצעות גזירה שווה. לגבי טומאה המועברת על ידי נבלת שרץ, נאמר: "או בגד או עור" (ויקרא יא:לב), ולגבי טומאה המועברת על ידי מת נאמר: "בגד, או כל מעשה עור" (במדבר לא:כ). כשם שלגבי המונחים "בגד" ו"עור" שנאמרו לגבי שרץ, מחצלת נעשית טמאה ממנו, כך גם לגבי המונחים "בגד" ו"עור" שנאמרו לגבי מת, מחצלת נעשית טמאה ממנו.
מוּפְנֶה; דְּאִי לָא מוּפְנֶה, אִיכָּא לְמִפְרַךְ: מָה לְשֶׁרֶץ – שֶׁכֵּן מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, תֹּאמַר בְּמֵת – שֶׁאֵין מְטַמֵּא בְּכַעֲדָשָׁה, אֶלָּא בִּכְזַיִת.
הגמרא מציינת: חייב להיות שהמילים "בגד" ו"עור" הן מופנות, כלומר, שמונחים אלה מיותרים בהקשריהם, והתורה כללה אותם במפורש כדי לבסס את ההיקש הלשוני, שכן היקש לשוני המבוסס על מונחים מיותרים ממילא אינו ניתן להפרכה לוגית. שאם לא כן, אם מונחים אלה אינם מופנים, ההיקש הלשוני ניתן להפרכה: מה מיוחד בשרץ? מיוחד הוא בכך שהוא מטמא חפצים אפילו באמצעות מגע עם כשיעור עדשה של שרץ. האם תאמר אף לגבי מת, שהלכותיו קלות יותר בכך שהוא אינו מטמא חפצים באמצעות מגע עם כשיעור עדשה של מת אלא באמצעות מגע עם כזית? אלא אם כן המונחים מופנים, אפשר להפריך את ההיקש.
לָאיֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה – מִכְּדֵי שֶׁרֶץ אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע, דִּכְתִיב: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא וְגוֹ׳״, וּסְמִיךְ לֵיהּ: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ״; וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״.
הגמרא מאשרת: אכן, המונחים פנויים הם. הגמרא מוכיחה שהמונחים "בגד" ו"עור" מיותרים בהקשרם. כעת, מאחר שטומאה הנגרמת במגע עם שרץ סמוכה לטומאה הנגרמת במגע עם שכבת זרע, כפי שנאמר: "וְאִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע" (ויקרא כב:ד), וסמוך לכך הפסוק: "או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו, או באדם אשר יטמא לו לכל טומאתו" (ויקרא כב:ה); ונאמר לגבי טומאת שכבת זרע: "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וכובס במים וטמא עד הערב" (ויקרא טו:יז), מאחר שהפסוקים סמוכים זה לזה, ניתן ללמוד את ההלכות של כל אחד מהם מן האחר.
״בֶּגֶד וָעוֹר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּשֶׁרֶץ – לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי.
לפיכך, מדוע אני צריך את המילים "בגד" ו"עור" שהרחום כתב בנוגע לשרץ? את ההלכה הנוגעת לעניין אפשר היה ללמוד מן ההלכות של טומאת שכבת זרע. לפיכך, למד מכך ש"בגד" ו"עור" הוזכרו כדי להותירם פנויים, כלומר, כמיותרים, אך התורה כללה אותם במפורש כדי לבסס את ההיקש הלשוני.
וְאַכַּתִּי מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד הוּא! הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר מוּפְנֶה מִצַּד אֶחָד – לְמֵידִין וְאֵין מְשִׁיבִין, שַׁפִּיר; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר לְמֵידִין וּמְשִׁיבִין, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא מעירה: ועדיין, המונחים "בגד" ו"עור" מופנים רק מצד אחד של הגזירה השווה, שכן אף שהמונחים "בגד" ו"עור", שנאמרו לגבי טומאה המועברת על ידי שרץ, מיותרים בהקשרם, מאחר שאת ההלכה הנוגעת בדבר היה אפשר ללמוד בדרך אחרת, אותם מונחים שנאמרו לגבי טומאה המועברת על ידי מת אינם מיותרים בהקשרם. זה מסתדר יפה לשיטת מי שאומר שביחס לגזירה שווה שהיא מופנה רק מצד אחד, אפשר ללמוד ממנה ואי אפשר להפריך אותה מבחינה לוגית; ניחא. אבל לשיטת מי שאומר שאפשר ללמוד הלכהמגזירה שווה מסוג זה וגם אפשר להפריך אותה מבחינה לוגית, מה אפשר לומר? כבר נקבע שנבלת שרץ חמורה במובנים מסוימים יותר ממת.
דְּמֵת נָמֵי אִפְּנוֹיֵי מוּפְנֶה – מִכְּדֵי מֵת אִתַּקַּשׁ לְשִׁכְבַת זֶרַע, דִּכְתִיב: ״וְהַנּוֹגֵעַ בְּכׇל טְמֵא נֶפֶשׁ, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ וְגוֹ׳״; וּכְתִיב בֵּיהּ בְּשִׁכְבַת זֶרַע: ״וְכׇל בֶּגֶד וְכׇל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע״; ״בֶּגֶד וָעוֹר״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּמֵת – לְמָה לִי? שְׁמַע מִינַּהּ לְאַפְנוֹיֵי, וְהָוֵי מוּפְנֶה מִשְּׁנֵי צְדָדִין.
הגמרא משיבה: המונחים "בגד" ו"עור", כפי שנאמרו לגבי טומאה המועברת על ידי מת, אף הם מופנים. מאחר שטומאת מת נסמכה לטומאת שכבת זרע, כפי שנאמר: "והנוגע בכל טמא טומאת נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע " (ויקרא כב:ד), ונאמר לגבי שכבת זרע: "וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע" (ויקרא טו:יז), למה לי המונחים "בגד" ו"עור" שהרחמן כתב לגבי טומאה המועברת על ידי מת? למד מכאן שהם נזכרו כדי להפנותם, ולכן הרי זה מופנה משני הצדדים.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִינַּהּ – וְאוֹקֵי בְּאַתְרַאּ; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: דּוּן מִינַּהּ וּמִינַּהּ, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא מקשה על כך מזווית אחרת: הדבר מסתדר היטב לשיטת מי שאומר: למד את ההלכהממנה ופרש אותה לפי מקומה החדש. משמעות הדבר היא שההלכה שמחצלת נטמאת ממת נלמדת מן ההלכה שמחצלת נטמאת משכבת זרע, אך פרטי אותה טומאה, כלומר משך הזמן שבו היא טמאה, מתפרשים לפי הלכות טומאה הנגרמת על ידי מת, למשך שבעה ימים. אבל לשיטת מי שאומר: למד את ההלכהממנה ולמד גם את פרטי ההלכהממנה, שמשמעות הדבר היא שגם פרטי הטומאה יתפרשו לפי הלכות טומאה הנגרמת על ידי שכבת זרע, מה ניתן לומר? לפי הדעה האחרונה, יש להסיק שכשם שהטומאה המועברת למחצלת על ידי נבלת שרץ נמשכת רק עד הערב, כך גם מחצלת שנטמאה על ידי מת נשארת טמאה רק עד הערב.
אָמַר רָבָא, אָמַר קְרָא: ״וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי״ – כׇּל טְמָאוֹת שֶׁאַתֶּם מִטַּמְּאִין בְּמֵת, לֹא יְהוּ פְּחוּתִין מִשִּׁבְעָה.
בתגובה לכך, רבא אמר: דעה זו אינה מובילה למסקנה ההיא, שכן יש גזירת תורה המורה אחרת. הפסוק קובע (במדבר לא:כד): "וכיבסתם בגדיכם ביום השביעי." מכאן נלמד כי כל דבר טמא טומאה פולחנית שאתם מטמאים עקב מגע עם מת חייב להישאר טמא במשך תקופה של לא פחות משבעה ימים. לכן, מאחר שהוסק כי המחצלת מקבלת טומאה מטומאת מת, היא נכללת מאליה באותה קטגוריה של שאר הדברים הנטמאים באופן דומה על ידי מת, וחייבת להישאר טמאה במשך תקופה של לפחות שבעה ימים.
וּתְהֵא שֵׁן וָרֶגֶל חַיָּיב בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִקַּל וָחוֹמֶר – וּמָה קֶרֶן, שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק אֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא חֲצִי נֶזֶק – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיֶּיבֶת; שֵׁן וָרֶגֶל, שֶׁבִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם – אֵינוֹ דִּין שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים חַיָּיב?
§ עד לנקודה זו דנה הגמרא כיצד ליישם כראוי את העיקרון: די למסקנה העולה מהסקה מקל וחומר להיות כנדון שממנו נלמדה. כעת היא חוזרת לדון בנושא העיקרי של המשנה, והוא הדעות השונות בנוגע לנגיחה, אב הנזיקין. הגמרא מציעה: ושיתחייב אדם על שן ורגל אם אלה מתרחשות ברשות הרבים. ניתן להסיק זאת באמצעות היסק של קל וחומר, כך: ומה אם לגבי נזק המסווג כנגיחה, שעליו, אם אירע ברשות הניזק, לדעת חכמים חייב לשלם רק חצי מן הנזק, ואף על פי כן בעל הבהמה חייב על נזק שנגרם ברשות הרבים, אם כן לגבי נזק המסווג כשן ורגל, שהלכותיהם חמורות יותר, שהרי אדם משלם את מלוא הנזק שנגרם ברשות הניזק, האם אין זה מן הדין שיהיה חייב על נזק שנגרם ברשות הרבים?
אָמַר קְרָא: ״וּבִעֵר בִּשְׂדֵה אַחֵר״ – וְלֹא בִּרְשׁוּת הָרַבִּים.
הגמרא דוחה זאת: הפסוק קובע לגבי אכילה או דריסה (שמות כב:ד): "וביער בשדה אחר," כלומר, שחבותו של אדם על צורת נזק זו מוגבלת לנזק שנגרם ברשות הניזק, אך לא לנזק שנגרם ברשות הרבים.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria