לֹא אָדוּן קֶרֶן מִקֶּרֶן, אֲנִי אָדוּן קֶרֶן מֵרֶגֶל – וּמָה בְּמָקוֹם שֶׁהֵקֵל עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – הֶחְמִיר בַּקֶּרֶן; מָקוֹם שֶׁהֶחְמִיר עַל הַשֵּׁן וְעַל הָרֶגֶל, בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק – אֵינוֹ דִּין שֶׁנַּחְמִיר בַּקֶּרֶן?
לא אסיק היקש לגבי נגיחה מתוך מקרה אחר של נגיחה. אלא אסיק היקש לגבי נגיחה מדריסה: ואם במקום שבו התורה הקלה לגבי נזק המסווג כשן ורגל, ובפרט ברשות הרבים, שכן הבעלים פטור מאחריות, אף על פי כן התורה החמירה לגבי נזק המסווג כנגיחה, וחייבה אותו לשלם חצי מנזק, הרי במקום שבו התורה החמירה לגבי נזק המסווג כשן ורגל, ובפרט ברשות הניזק, שכן בעל הבהמה חייב לשלם את מלוא הנזק, האם אין זה מן הדין שאף אנו נהיה באותה מידה מחמירים לגבי נזק המסווג כנגיחה ונחייב בתשלום מלוא הנזק גם במקרה זה?
אָמְרוּ לוֹ: דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין – לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן. מָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים – חֲצִי נֶזֶק, אַף בִּרְשׁוּת הַנִּיזָּק – חֲצִי נֶזֶק.
החכמים אמרו לו: אף כאן, די לו לדין הנלמד מקל וחומר להיות כנדון שממנו נלמד, ולכן, כשם שאדם חייב לשלם חצי מנזקי הנגיחה ברשות הרבים, כך גם, על נזקי נגיחה ברשות הניזק יהיה חייב לשלם רק חצי מנזקי הנזק, שכן בסופו של דבר ההיקש שלך עדיין תלוי בכך שעל נגיחה ברשות הרבים משלמים חצי נזק.
גְּמָ׳ וְרַבִּי טַרְפוֹן לֵית לֵיהּ דַּיּוֹ?! וְהָא דַּיּוֹ דְּאוֹרָיְיתָא הוּא! דְּתַנְיָא: מִדִּין קַל וְחוֹמֶר – כֵּיצַד? ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה: וְאָבִיהָ יָרֹק יָרַק בְּפָנֶיהָ, הֲלֹא תִכָּלֵם שִׁבְעַת יָמִים?!״ – קַל וְחוֹמֶר לַשְּׁכִינָה, אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם! אֶלָּא דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן.
גמרא:והאם נכון שרבי טרפון אינו מקבל את העיקרון של: דייו למסקנה היוצאת מקל וחומר להיות כנדון? אלא שאין זה יכול להיות, שהרי העיקרון הפותח במילים: דייו, הוא היבט של דין תורה, כפי ששנוי בברייתא: אמרו חכמים שאחת המידות שהתורה נדרשת בהן היא בקל וחומר. כיצד הוא כך? נאמר (במדבר יב:יד): "ויאמר ה' אל משה: ואביה ירק ירק בפניה, הלא תכלם שבעת ימים? תיסגר שבעת ימים מחוץ למחנה, ואחר תיאסף", ולפיכך, באמצעות קל וחומר ניתן להסיק שאם השכינה נזפה בה, עליה להיכלם במשך ארבעה עשר יום. מדוע נודתה מרים לשבעה ימים בלבד? אלא, מפני שדייו למסקנה היוצאת מןהקל וחומר להיות כנדון שממנו נלמד. נמצא שעיקרון זה מצווה על ידי התורה עצמה.
כִּי לֵית לֵיהּ דַּיּוֹ – הֵיכָא דְּמִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר; הֵיכָא דְּלָא מִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר – אִית לֵיהּ דַּיּוֹ. הָתָם – שִׁבְעָה דִּשְׁכִינָה לָא כְּתִיבִי; אֲתָא קַל וָחוֹמֶר אַיְיתִי אַרְבֵּסַר, אֲתָא דַּיּוֹ אַפֵּיק שִׁבְעָה, וְאוֹקֵי שִׁבְעָה.
הגמרא משיבה: כאשר רבי טרפון אינו מקבל את העיקרון: דיו, הרי זה במקום שבו עיקרון זה מפריך לחלוטין את ההסקה של קל וחומר, ואינו מותיר ממנה שום הלכה הנלמדת ממנה. אבל במקום שבו אין הוא מפריך לחלוטין את ההסקה של קל וחומר, רבי טרפון מקבל את העיקרון: דיו. לפיכך, שם, לגבי מרים, שבעת הימים שבהם הייתה ראויה להיות מורחקת מן המחנה מחמת התוכחה של השכינה לא נכתבו, ולכן הקל וחומר בא והביא את הימים הללו ועוד ימים נוספים, עד לסך כולל של ארבעה עשר, ואז העיקרון: דיו, בא וגרע שבעה ימים והותיר שבעה ימים על כנם. לפיכך, הקל וחומר הועיל לגבי שבעת הימים שבהם הורחקה מן המחנה.
אֲבָל הָכָא – חֲצִי נֶזֶק כְּתִיב; וַאֲתָא קַל וָחוֹמֶר וְאַיְיתִי חֲצִי נֶזֶק אַחֲרִינָא, וְנַעֲשָׂה נֶזֶק שָׁלֵם; אִי דָּרְשַׁתְּ דַּיּוֹ – אִפְּרִיךְ לֵיהּ קַל וָחוֹמֶר!
אבל כאן, תשלום עבור חצי מעלות הנזק כתוב במפורש בתורה בנוגע להלכה של נגיחה ברשות הרבים, והקל וחומר בא ומביא תשלום נוסף של חצי מעלות הנזק, וכך נוצר תשלום של מלוא עלות הנזק. אם אתה מפרש את ההלכה לפי העיקרון: דיו, כדי להפחית את התשלום לחצי מעלות הנזק, הרי זה מפריך לחלוטין את הקל וחומר, שכן שום הלכה לא תילמד מן ההיקש; התשלום הראשוני של חצי מעלות הנזק נכתב במפורש בתורה. לפיכך, במקרה זה, רבי טרפון אינו משתמש בעיקרון: דיו.
וְרַבָּנַן, שִׁבְעָה דִשְׁכִינָה כְּתִיבִי – ״תִּסָּגֵר שִׁבְעַת יָמִים״.
הגמרא שואלת: וכיצד החכמים מבינים עניין זה? כיצד הם משיבים לנימוקו של רבי טרפון? הגמרא משיבה: לשיטתם, שבעת הימים שבהם מרים הייתה צריכה להיות מורחקת בשל הנזיפה שקיבלה מן השכינה אכן כתובים בתורה: "תיסגר שבעת ימים." מכאן עולה שאין צורך בלימוד של קל וחומר כדי ללמד את ההלכה של שבעת הימים שבהם הייתה מורחקת, שכן הוא היה מוסיף רק את שבעת הימים הנוספים. משמעות הדבר היא שלדעת החכמים, יש מקור בתורה לכך שהעיקרון: דיו, מיושם אפילו כאשר הוא מפריך את לימוד הקל וחומר לחלוטין.
וְרַבִּי טַרְפוֹן, הָהוּא ״תִּסָּגֵר״ – דְּדָרְשִׁינַן דַּיּוֹ הוּא.
הגמרא שואלת: ומה היה רבי טרפון אומר על אותו נימוק? הגמרא משיבה: הוא היה אומר שפסוק זה: "תיסגר שבעת ימים," נחוץ כדי ללמד אותנו את העובדה היסודית שאנו מפרשים את ההלכה לפי העיקרון: דיו לבא מן הדין להיות כנדון.
וְרַבָּנַן, כְּתִיב קְרָא אַחֲרִינָא – ״וַתִּסָּגֵר מִרְיָם״. וְרַבִּי טַרְפוֹן, הָהוּא – דַּאֲפִילּוּ בְּעָלְמָא דָּרְשִׁינַן דַּיּוֹ, וְלֹא תֹּאמַר: הָכָא – מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, אֲבָל בְּעָלְמָא לָא; קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: ומה היו חכמים אומרים בתשובה? הגמרא משיבה: הם היו מצביעים על כך שפסוק אחר כתוב על מרים: "ותסגר מרים" מחוץ למחנה שבעת ימים (במדבר יב:טו). הגמרא שואלת: ומה היה רבי טרפון משיב על כך? הגמרא משיבה: אותו פסוק מלמד שאנו מפרשים את ההלכה לפי העיקרון: דיו, אפילו בדרך כלל, ולא רק במקרה המסוים הזה. ונקודה זו נחוצה כדי שלא תאמר: כאן העיקרון: דיו, מיושם מפני כבודו של משה, אבל בדרך כלל אין עושים כן. פסוק זה לכן מלמד אותנו שאין הדבר כך.
אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְהָא הַאי תַּנָּא, דְּלָא דָּרֵישׁ דַּיּוֹ, וְאַף עַל גַּב דְּלָא מִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר! דְּתַנְיָא: קֶרִי בְּזָב מִנַּיִין? וְדִין הוּא, מָה טָהוֹר בְּטָהוֹר – טָמֵא בְּטָמֵא; טָמֵא בְּטָהוֹר – אֵינוֹ דִּין שֶׁיְּהֵא טָמֵא בְּטָמֵא?
רב פפא אמר לאביי: האם העיקרון היסודי: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, אכן מקובל על כל הדעות? והרי יש תנא זה, שאינו דורש את ההלכה בהתאם לעיקרון: דיו, אף על פי שזהו מקרה שבו העיקרון אינו מפריך את הקל וחומר לחלוטין. כפי שנלמד בברייתא: מנין ששכבת זרע של זב מטמאה במשא וכן במגע, כשם שהזיבה עצמה מטמאה? זהו לימוד הגיוני מקל וחומר: מה רוק, שהוא טהור כשהוא בא מאדם שהוא טהור, נעשה טמא כשהוא בא מאדם כגון זב שהוא טמא, האם אין זה הגיוני ששכבת זרע, שהיא טמאה כשהיא באה מאדם שהוא טהור, תהיה טמאה כשהיא באה מאדם שהוא טמא?
וְקָא מַיְיתֵי לַהּ בֵּין לְמַגָּע בֵּין לְמַשָּׂא. וְאַמַּאי? נֵימָא: אַהֲנִי קַל וָחוֹמֶר לְמַגָּע, אַהֲנִי דַּיּוֹ לְאַפּוֹקֵי מַשָּׂא!
והתנא מביא דרשה זו ומחיל אותה בין אם דנים בטומאה המועברת במגע ובין אם דנים בטומאה המועברת במשא. ומדוע זה כך? הבה נאמר: קל וחומר מועיל ללמד שזרעו של זב מטמא טומאת מגע בלבד, כפי שזו ההלכה לגבי זרעו של אדם טהור, והעיקרון: דיו, מועיל להגביל את תחולתו של הקל וחומר כדי להוציא את זרעו של זב מלטמא טומאת משא. מאחר שהתנא אינו מנסח את דרשתו בדרך זו, נראה שהוא דוחה את העיקרון: דיו, בכל המצבים.
וְכִי תֵּימָא: לְמַגָּע לָא אִצְטְרִיךְ קַל וָחוֹמֶר, דְּלָא גָּרַע מִגַּבְרָא טָהוֹר; אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״מִקְּרֵה לָיְלָה״ כְּתִיב – מִי שֶׁקִּרְיוֹ גּוֹרֵם לוֹ; יָצָא זֶה, שֶׁאֵין קִרְיוֹ גּוֹרֵם לוֹ – אֶלָּא דָּבָר אַחֵר גָּרַם לוֹ; קָא מַשְׁמַע לַן.
ואם תאמר שההסקה של קל וחומר לא הייתה נחוצה כדי ללמד שפליטת הזרע של זב מטמאה במגע, שכן היא בוודאי אינה פחותה בטומאתה מאילו יצאה מאדם שהיה טהור, ולכן ההסקה הייתה נחוצה רק כדי ללמד שזרעו של זב מטמא במשא — אין זה נכון. למעשה, היה צורך ללמד נקודה זו, שכן היה יכול לעלות על דעתך לומר שמכיוון שנאמר בפסוק: "כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה" (דברים כג:יא), משמעות הדבר היא שפליטת זרע מטמאה בטומאה טקסית אם באה ממי שאירע לו דבר בלילה, ודבר זה גורם לו לחוות את הפליטה; אבל הפסוק מוציא מכלל זה את הזב, שלא אירע לו דבר שיגרום לו לחוות את הפליטה, אלא דבר אחר, כלומר מצבו הדמוי-זיבה, גרם לו לחוות את הפליטה. לפיכך, מלמד אותנו הכתוב שאין זה נכון.
מִידֵּי ״וְלֹא דָּבָר אַחֵר״ כְּתִיב?!
אביי השיב: בפסוק "מקרה לילה", האם גם נכתב: אך לא דבר אחר? פסקת הגבלה זו אינה כתובה בפסוק, ולכן את ההלכה שזרעו של זב מטמא במגע אפשר להבין מן הפסוק המפורש בתורה, ואין צורך ללמוד אותה מקל וחומר. לכן, תפקידו היחיד של הקל וחומר הוא ללמד את ההלכה שזרעו של זב מטמא במשא. החלת העיקרון: דיו לבא מן הדין להיות כנדון, הייתה מפריכה את הקל וחומר לחלוטין, ולכן אין ראיה שהתנא היה מחיל עיקרון זה בכל הנסיבות.
וּמַאן תַּנָּא דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָמַר: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל זָב מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא? לָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וְלָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דִּתְנַן: שִׁכְבַת זֶרַע שֶׁל זָב מְטַמְּאָה בְּמַגָּע, וְאֵין מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אַף מְטַמְּאָה בְּמַשָּׂא, לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא צִחְצוּחֵי זִיבָה.
משהעלתה הגמרא את הסוגיה, היא מבהירה: ומי הוא התנא שעליו שמעת שהוא אומר: שכבת זרע של זב מטמאה במשא? אין זה לא רבי אליעזר ולא רבי יהושע. כפי שלמדנו בברייתא: שכבת זרע של זב מטמאה במגע אך אינה מטמאה במשא; זהו דבריו של רבי אליעזר. ורבי יהושע אומר: היא אף מטמאה במשא, שכן אי אפשר לשכבת זרע לצאת בלא טיפות קטנות של זיבה [ziva] המתלוות אליה.
עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָתָם – אֶלָּא שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּלֹא צִחְצוּחֵי זִיבָה, הָא לָאו הָכִי – לָא! אֶלָּא הַאי תַּנָּא הוּא – דִּתְנַן: לְמַעְלָה מֵהֶן
רבי יהושע אומר שם שזרעו של זב מטמא במשא רק משום שאי אפשר לזרע לצאת בלא טיפות קטנות של זיבה המתלוות אליו. מכאן עולה כי לולא טעם זה, הזרע לא היה מטמא במשא, לדעתם של רבי יהושע ורבי אליעזר כאחד. הגמרא מסבירה: אלא, צריך לומר שתנא זה הוא הסובר שזרעו של זב מטמא במשא, כפי שלמדנו במשנה המונה את מקורות הטומאה (Kelim 1:3): חמורים יותר מן הטומאות שנמנו קודם לכן במשנה, כלומר טומאת שרץ, שכבת זרע, ומי שנטמא ממת,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria