שבדרך כלל, אם אדם חופר בור בתוך הרשות שלו ולאחר מכן מפקיר את רשותו, הוא פטור, שכן חפר את הבור כשהרשות הייתה שלו. אבל כאן העניין שונה, משום שכאן בעל הבהמה יכול לומר לבעל התבואה: אין זה כולו בכוחך לקרב את תבואתך לרשות הרבים וגם לחייב את שורי באכילתה.

ושמואל יכול לומר: בדרך כלל, אם אדם חופר בור או יוצר מכשול העלול לגרום נזק בתוך הרשות שלו ולאחר מכן מפקיר את רשותו, הוא חייב על כל נזק שנגרם על ידי הבור. באשר לבור, אמנם, אפשר לומר שלא היה מודע, כלומר הניזוק לא חשב על האפשרות שייתכן שיש שם בור שעלול להזיק לו, ולכן החופר את הבור חייב. אבל באשר לתבואה הפרושה על גבי הקרקע, האם אפשר לומר שהבהמה לא הייתה מודעת לה? לא ייתכן, משום שהבהמה רואה את התבואה.

הגמרא מציעה: הבה נאמר שלמעשה, המחלוקת האמוראית לגבי בהמה שמסובבת את ראשה ואוכלת תבואה בצד הדרך היא נושא למחלוקת בין תנאים. כפי שנלמד בברייתא: אם בהמה אכלה תבואה מן הרחבה הציבורית, בעל הבהמה משלם עבור ההנאה שהבהמה הפיקה; אבל אם אכלה מצדי הרחבה הציבורית, הוא משלם עבור מה שהזיקה. זו דבריהם של רבי מאיר ורבי יהודה. אבל רבי יוסי ורבי אלעזר אומרים: אין זה דרכה של בהמה לאכול ברשות הרבים אלא רק ללכת שם. לפיכך, הבעלים חייב.

בתחילה, הגמרא מבינה שדעתו של רבי יוסי מתייחסת גם למצב שבו הבהמה אוכלת מצדי רשות הרבים, ומכיוון שכך, נראה שדעתו של רבי יוסי היא אותה דעה כמו זו של התנא הראשון, רבי מאיר, והמשנה מציגה את דעותיהם כחולקות. אלא, ברור שיש הבדל ביניהם בנוגע למקרה שבו הבהמה מסובבת את ראשה כדי לאכול. התנא הראשון סובר שביחס לבהמה שמסובבת את ראשה, בעל הבהמה משלם גם עבור ההנאה שהבהמה הפיקה, ואילו רבי יוסי סובר שהוא משלם עבור מה שהזיקה.

הגמרא דוחה זאת: לא, אפשר לומר שכולם מסכימים לגבי ההלכה במקרה של בהמה שמסובבת את ראשה, בין בהתאם לדעתו של רב ובין בהתאם לדעתו של שמואל. וכאן הם נחלקו לגבי הפטור הנלמד מן הפסוק: "וביער בשדה אחר" (שמות כ"ב:ד'), שמחייב את בעל הבהמה על נזק המסווג כאכילה. חכם אחד, רבי מאיר, סובר שרק אם אכלה מרשות היחיד בעליה חייב, שכן הפסוק המחייב את הבעלים משמעו: "וביער בשדה אחר," ולא כאשר היא אוכלת ברשות הרבים. וחכם אחד, רבי יוסי, סובר שמשמעו שאפילו אם אכלה ברשות הרבים בעליה חייב, שכן הפסוק המחייב את הבעלים משמעו: "וביער בשדה אחר," ולא כאשר היא אוכלת ברשות המזיק; רק אם הבהמה אכלה פירות של אחר שהיו בנכסי בעל הבהמה, בעליה פטור.

הגמרא מקשה על כך: אך לא כאשר היא אוכלת ברשותו של מי שאחראי לנזק? מה החידוש באמירה זו? יניח בעל הבהמה שיאמר לבעל הפירות: מה עושים פירותיך ברשותי? ודאי שלא יהיה הבעלים חייב אם הפירות ניזוקים במקרה כזה. אלא, צריך לומר שההבדל ביניהם הוא בנוגע למחלוקת בין אילפא לרבי אושעיא בעניין בהמה שאכלה פירות מעל גבה של בהמה אחרת וכיוצא בזה. רבי מאיר סבור שלעולם אין אדם חייב על נזק המוגדר כשן ברשות הרבים, אפילו אם בהמתו אכלה מעל גבה של אחרת, ורבי יוסי סבור שאם אכלה מעל גבה של בהמה אחרת, הרי זה שקול לאכילה מרשותו של הניזק.

משנה: לגבי כלב או עז שקפצו מגג ושברו כלים תוך כדי כך, בעליהם חייבים לשלם נזק שלם על הנזק לכלים, מפני שבעלי חיים אלה מועדים לעניין קפיצה. לגבי כלב שנטל עוגה שנאפתה ישירות על גחלים לוחשות, והלך לגדיש של תבואה כדי לאוכלה, ואכל את העוגה ובאותה שעה גם הצית את הגדיש של התבואה בגחל שנטל יחד עם העוגה, בעל הכלב חייב לשלם נזק שלם על הנזק של העוגה, והוא חייב לשלם חצי מעלות הנזק לגדיש של התבואה.

גמרא: הגמרא מסיקה מן המשנה: הסיבה שבעלי הבהמות חייבים לשלם את מלוא הנזק היא מפני שהבהמות קפצו מן הגג. מכאן שאם נפלו מן הגג, הם היו פטורים מכל אחריות, למרות חובתו למנוע מהן לעלות על הגג ולקפוץ משם למטה. לכאורה, התנא סובר שבמקרה שתחילתו בפשיעה, כלומר ברשלנות או אפילו בכוונה לגרום נזק, וסופו באונס, מי שגרם לנזק פטור, שכן במקרה זה הבעלים התרשל בכך שהניח לבהמות לעלות לגג, אך מאחר שלא קפצו מן הגג אלא נפלו באקראי, הוא פטור.

הגמרא מציינת: דבר זה נלמד גם כן בברייתא: אם כלב או עז קפצו מגג ושברו כלים תוך כדי כך, בעליהם חייבים לשלם את מלוא עלות הנזק. אם הם נפלו משם, הם פטורים מכל אחריות. הגמרא שואלת: הדבר מובן היטב לשיטת מי שאומר שאם מקרה מתחיל ברשלנות ומסתיים באונס, מי שגרם לנזק פטור, אך לשיטת מי שאומר שבמקרה כזה הוא חייב, מה ניתן לומר? נראה שברייתא זו מהווה הוכחה מכרעת נגד אותה דעה.

הגמרא משיבה: המקרה בברייתא הוא מקרה שבו הכלים הוקרבו אל הכותל על ידי בעליהם, כך שכאשר הבהמות קופצות מן הגג בקפיצה רגילה הן אינן נופלות עליהן, והכלים נשברו משום שהבהמה נפלה ולא קפצה. ומכיוון שבנסיבות רגילות לא היה אמור להיגרם נזק, מקרה זה אינו מתחיל אפילו ברשלנות. מאחר שהנזק נגרם על ידי נפילה, כל המקרה נידון כאונס.

רב זביד אמר בשם רבא: לפעמים אדם יכול להיות חייב לשלם אפילו במקרה שבו הבהמות נפלו מקיר ביתו של בעליהן. אתה מוצא מקרה כזה כשהקיר היה רעוע, והבעלים התרשל בכך שהניח לבהמות לעלות לגג בשל הסכנה שהקיר יתמוטט. הגמרא שואלת: מה הטעם לכך? האם זה מפני שהיה צריך להעלות על דעתו שלבנים עלולות ליפול מן הקיר ולשבור את הכלים? אבל בסופו של דבר, לא נפלו לבנים ובמקום זאת הבהמות נפלו, ולכן זהו למעשה מקרה שתחילתו בפשיעה וסופו באונס. הגמרא משיבה: לא, יש צורך לומר הלכה זו לגבי מקרה של קיר צר, שבמקרה כזה ברור שאם הן יעלו לשם הן ייפלו, ולכן הוא חייב על הנזק שהן גורמות בנפילתן.

החכמים לימדו בברייתא: אם כלב או עז קפצו מלמטה אל דבר שהיה מעליהם ובכך גרמו נזק, בעליהם פטורים, שכן זהו התנהגות שאינה רגילה. אבל אם קפצו מלמעלה למטה, בעליהם חייבים לשלם את מלוא עלות כל נזק שיגרמו, שכן זו התנהגות רגילה. אם אדם או תרנגול קפצו ושברו דבר מה, בין אם קפצו מלמעלה למטה ובין אם מלמטה למעלה, הם חייבים.