Drashot AI Logo
מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?
האם שמעת אותו מבחין בין החלקים השונים של התשלום? אין שום היבט של חפות במקרה של חלוקי נחל.
אֶלָּא כִּי קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר נֶזֶק שָׁלֵם – כְּגוֹן דְּאִיַּיעַד; וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי – מָר סָבַר יֵשׁ הַעֲדָאָה לִצְרוֹרוֹת, וּמַר סָבַר אֵין הַעֲדָאָה לִצְרוֹרוֹת.
אלא, כאשר רבי אלעזר אומר שבעל הכלב משלם את מלוא עלות הנזק במקרה הדומה למקרה של צרורות הניתזים, הוא התייחס למקרה שבו בעל הבהמה הועד בעניין זה. והם נחלקים בנקודה זו: חכם אחד, רבי אלעזר, סובר שיש העדאה לגבי התזת צרורות; לכן, אם ניתנה עדות בבית דין שבהמה מסוימת מתיזה צרורות דרך הילוכה בקביעות, הבהמה נחשבת מועדת ובעליה משלם את מלוא הנזק. וחכם אחד, התנא הראשון, סובר שאין העדאה לגבי צרורות. לכאורה, תשלום על נזק שנגרם על ידי צרורות נגבה מגוף הבהמה.
אֶלָּא הָא דְּבָעֵי רָבָא: יֵשׁ הַעֲדָאָה לִצְרוֹרוֹת, אוֹ אֵין הַעֲדָאָה לִצְרוֹרוֹת? אִי לְרַבָּנַן – אֵין הַעֲדָאָה לִצְרוֹרוֹת, אִי לְרַבִּי אֶלְעָזָר – יֵשׁ הַעֲדָאָה לִצְרוֹרוֹת!
הגמרא שואלת: אבל אם זה המצב, אז הספק שהעלה רבא בנוגע לשאלה האם יש התראה על התזת צרורות או אין התראה על התזת צרורות, ניתן להכריע מתוך מחלוקת זו. אם הספק מועלה לפי שיטת חכמים, כלומר, התנא הראשון, אין התראה על התזת צרורות. ואם הספק מועלה לפי רבי אלעזר, יש התראה על התזת צרורות.
אָמַר לָךְ רָבָא: כִּי מִיבַּעְיָא לִי לְדִידִי, אַלִּיבָּא דְּרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ דְּסוֹמְכוֹס; אֲבָל הָכָא, בֵּין לְרַבָּנַן בֵּין לְרַבִּי אֶלְעָזָר – כְּסוֹמְכוֹס סְבִירָא לְהוּ, דְּאָמַר: צְרוֹרוֹת – נֶזֶק שָׁלֵם מְשַׁלֵּם.
הגמרא משיבה כי רבא היה יכול לומר לך: כאשר אני מעלה את הדילמה, אני עושה זאת דווקא לפי דעתם של החכמים החולקים על סומכוס וסוברים שמשלמים חצי מעלות הנזק במקרה של צרורות; אבל כאן בברייתא זו, גם החכמים, כלומר התנא הראשון, וגם רבי אלעזר סוברים בהתאם לדעתו של סומכוס, האומר כי במקרה של צרורות, משלמים את מלוא עלות הנזק.
וְטַעְמָא מַאי אֲמוּר רַבָּנַן חֲצִי נֶזֶק – דְּשַׁנִּי וְלָא אִיַּיעַד; וּבִפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי טַרְפוֹן וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי.
ומה הטעם שהחכמים אומרים שמשלם חצי מעלות הנזק במקרה של צרורות? מפני שבמקרה של צרורות הבהמה פעלה באופן לא רגיל ולא הייתה מועדת. ובברייתא זו, בנוגע לכלב שהדליק את גדיש התבואה, המחלוקת בין התנא הראשון לרבי אלעזר היא לגבי הסוגיה שהיא נושא המחלוקת בין רבי טרפון לחכמים, כלומר, ההלכה במקרה של נזק שנגרם על ידי שור תם ברשות הניזק.
אֵימוֹר דְּשָׁמְעַתְּ לֵיהּ לְרַבִּי טַרְפוֹן – נֶזֶק שָׁלֵם; מִגּוּפוֹ מִי שָׁמְעַתְּ לֵיהּ?
הגמרא דוחה את ההקבלה בין דעתו של רבי אלעזר לבין דעתו של רבי טרפון. אמור ששמעת כי לפי רבי טרפון הבעלים משלמים את מלוא עלות הנזק; אך האם שמעת כי לפי רבי טרפון התשלומים נגבים רק מגוף הבהמה שגרמה את הנזק?
אִין; מֵהֵיכָא מַיְיתֵי לַהּ – מִקֶּרֶן מֵרְשׁוּת הָרַבִּים;
הגמרא משיבה: כן, רבי טרפון סבור שהתשלומים משולמים רק מגופו של בעל החיים שגרם את הנזק. מניין רבי טרפון לומד את ההלכה שכאשר נזק נגרם על ידי שור תם ברשות הניזק, בעליו חייב לשלם את מלוא עלות הנזק ולא רק חצי? הוא לומד זאת בדרך של קל וחומר מנזק המסווג כנגיחה שנגרם ברשות הרבים, כפי שמוסבר במשנה (כד ע"ב).
דַּיּוֹ לַבָּא מִן הַדִּין לִהְיוֹת כַּנִּדּוֹן.
פסיקתו מבוססת על העיקרון: די לו למסקנה הנובעת מהסקת קל וחומר להיות כמקורה, כלומר, הלכה הנגזרת מהסקת קל וחומר אינה יכולה להיות חמורה יותר ממקור הגזירה. מאחר שפיצוי על נזק המסווג כנגיחה שנגרם ברשות הרבים משולם רק מגופו של בעל החיים המזיק, כך גם לגבי פיצוי על נזק המסווג כנגיחה שנגרם ברכושו של הניזוק.
וְהָא רַבִּי טַרְפוֹן לֵית לֵיהּ ״דַּיּוֹ״!
הגמרא שואלת: אבל האין זה ברור מאותה משנה כי רבי טרפון אינו מקבל את העיקרון: די לו למסקנה העולה מהסקת קל וחומר להיות כעין מקורה, שכן אילו קיבל עיקרון זה, לא רק שהיה סובר שהתשלום הוא רק מגוף הבהמה, אלא גם היה מחייב תשלום של חצי מעלות הנזק.
כִּי לֵית לֵיהּ ״דַּיּוֹ״ – הֵיכָא דְּמִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר; הֵיכָא דְּלָא מִפְּרִיךְ קַל וָחוֹמֶר – אִית לֵיהּ ״דַּיּוֹ״.
הגמרא משיבה: הוא אינו דוחה את העיקרון. כאשר הוא אינו מקבל את העיקרון: די לו למסקנה העולה מהסקת קל וחומר להיות כדין מקורה, הרי זה במקרה שבו התוצאה של דחיית העיקרון היא שהקל וחומר מופרך. אבל במקרה שבו התוצאה של דחיית העיקרון היא שהקל וחומר אינו מופרך, אלא שיוחל באופן מצומצם יותר, הוא מקבל את העיקרון: די לו למסקנה העולה מהסקת קל וחומר להיות כדין מקורה. לכן, במקרה זה תשלום מלוא עלות הנזק, הנלמד באמצעות קל וחומר, משולם רק מגוף הבהמה על בסיס העיקרון: די לו למסקנה העולה מהסקת קל וחומר להיות כדין מקורה.
גּוּפָא – בָּעֵי רָבָא: יֵשׁ הַעֲדָאָה לִצְרוֹרוֹת, אוֹ אֵין הַעֲדָאָה לִצְרוֹרוֹת? לְקֶרֶן מְדַמֵּינַן לֵיהּ, אוֹ דִלְמָא תּוֹלָדָה דְרֶגֶל הוּא?
§ הגמרא דנה בעניין עצמו, שהובא לעיל. רבא מעלה דילמה: האם יש התראה לגבי הדפת צרורות, כך שהבעלים ישלם את מלוא הנזק אם הותרה בו שלוש פעמים, או שאין התראה לגבי הדפת צרורות, והוא ישלם תמיד חצי נזק? הגמרא מפרטת: האם אנו מדמים את המקרה של צרורות הניתזים לנזק המסווג כנגיחה? בהתאם לכך, כאשר שור תם מזיק על ידי הדפת צרורות, בעליו משלם חצי נזק, וכאשר שור מועד עושה כן, הבעלים משלם נזק שלם. או שמא, האם זו תולדה של האב רגל, שנחשב מועד מתחילתו? בהתאם לכך, הבעלים ישלם תמיד חצי נזק, שכן אין שינוי במעמד לאחר ההתראה השלישית.
תָּא שְׁמַע: הִידּוּס – אֵינוֹ מוּעָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: הֲרֵי זֶה מוּעָד. הִידּוּס סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא הִידּוּס וְהִתִּיז.
הגמרא מציעה: בוא ושמע את פתרון הדילמה הזו מתוך ברייתא: בנוגע לקפיצה, תרנגולת אינה נחשבת מועדת. ויש אומרים שהיא מועדת. הגמרא מקשה על ניסוח הברייתא: האם עולה על דעתך להעלות את האפשרות שתרנגולת אינה מועדת בנוגע לקפיצה? קפיצה היא דרך התנועה הרגילה של תרנגולות. אלא, האין זה שההתייחסות בברייתא היא למקרה שבו התרנגולת קפצה והניעה צרורות שגרמו נזק?
מַאי, לָאו כְּגוֹן דַּעֲבַד תְּלָתָא זִימְנֵי – וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר יֵשׁ הַעֲדָאָה, וּמַר סָבַר אֵין הַעֲדָאָה? לָא, בְּחַד זִימְנָא; וּבִפְלוּגְתָּא דְּסוֹמְכוֹס וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי.
וכי אין זה מתייחס למקרה שבו התרנגולת עשתה כך שלוש פעמים? והרי בעניין זה הם חולקים: חכם אחד סבור: יש התראה לגבי צרורות, וחכם אחד סבור: אין התראה לגבי צרורות. לפי ניתוח זה, הספק של רבא הוא נושא למחלוקת תנאים. הגמרא דוחה יישוב זה: לא, שמא הכוונה בברייתא היא למקרה שבו התרנגולת קפצה רק פעם אחת. והרי התנאים חולקים בעניין הסוגיה שהיא נושא המחלוקת בין סומכוס לחכמים, בנוגע לפיצוי על נזק שנגרם על ידי צרורות.
תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה שֶׁהֵטִילָה גְּלָלִים לְעִיסָּה, רַב יְהוּדָה אוֹמֵר: מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: חֲצִי נֶזֶק. מַאי, לָאו כְּגוֹן דַּעֲבַד תְּלָתָא זִימְנֵי – וּבְהָא קָמִיפַּלְגִי: מָר סָבַר יֵשׁ הַעֲדָאָה, וּמַר סָבַר אֵין הַעֲדָאָה?
הגמרא מציעה: בוא ושמע את הפתרון לדילמה מתוך מחלוקת אמוראית: אם בהמה הטילה גללים על עיסה והזיקה לה, רב יהודה אומר: בעל הבהמה משלם את מלוא עלות הנזק, ורבי אלעזר אומר: הוא משלם חצי מעלות הנזק. מה, האם אין זה מתייחס למקרה שבו הבהמה עשתה כך שלוש פעמים? וביחס לזה הם נחלקים, שכן חכם אחד סבור: יש התראה לצרורות, וחכם אחד סבור: אין התראה לצרורות.
לָא; בְּחַד זִימְנָא, וּבִפְלוּגְתָּא דְּסוֹמְכוֹס וְרַבָּנַן קָמִיפַּלְגִי. וְהָא מְשׁוּנֶּה הוּא! דִּדְחִיק לֵיהּ עָלְמָא.
הגמרא דוחה יישוב זה: לא, אולי ההפניה בברייתא היא למקרה שבו הבהמה הטילה גללים רק פעם אחת. והתנאיםנחלקים לגבי הסוגיה שהיא נושא המחלוקת בין סומכוס וחכמים, בנוגע לפיצוי על נזק שנגרם על ידי צרורות. הגמרא שואלת: אבל האין זו התנהגות בלתי אופיינית של הבהמה, ומאחר שכל התנהגות הסוטה מן הרגיל מסווגת בקטגוריה של נגיחה, על הבעלים להתחייב לשלם רק חצי מעלות הנזק? הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו הבהמה נאנסה להיכנס למקום צר ולא הייתה לה ברירה אלא לעשות את צרכיה על הבצק; לכן אין זו התנהגות בלתי אופיינית.
וְלֵימָא רַב יְהוּדָה: הֲלָכָה כְּסוֹמְכוֹס, וְלֵימָא רַבִּי אֶלְעָזָר: הֲלָכָה כְּרַבָּנַן! גְּלָלִים אִצְטְרִיכָא לֵיהּ; סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, הוֹאִיל וּבָתַר גּוּפֵיהּ גְּרִירִין – כְּגוּפֵיהּ דָּמֵי; קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא שואלת: אבל אם מחלוקת האמוראים מקבילה למחלוקת התנאים, שיאמר רב יהודה: ההלכה היא בהתאם לדעתו של סומכוס, ושיאמר רבי אלעזר: ההלכה היא בהתאם לדעתם של חכמים, במקום להציג את מחלוקתם בהקשר של המקרה המסוים של הבהמה והבצק. הגמרא משיבה: היה צורך שיציגו את מחלוקתם במקרה זה, שכן יש חידוש בנוגע לגללים. היה עולה על דעתך לומר: מאחר שהגללים נמשכים אחר גוף הבהמה, מעמדם ההלכתי הוא כמו נזק שנגרם על ידי גופה, ולא כמו צרורות שהבהמה התיזה. לכן, הצגת המחלוקת ביחס לגללים מלמדת אותנו שמעמדם הוא כמו זה של התזת צרורות. לכן, ניתן להסביר את המחלוקת בין רב יהודה לרבי אלעזר כמקבילה למחלוקת בין סומכוס לחכמים בנוגע לצרורות.
תָּא שְׁמַע, דְּתָנֵי רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל: תַּרְנְגוֹל שֶׁהוֹשִׁיט רֹאשׁוֹ לַאֲוִיר כְּלִי זְכוּכִית, וְתָקַע בּוֹ וּשְׁבָרוֹ – מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם. וְאָמַר רַב יוֹסֵף, אָמְרִי בֵּי רַב: סוּס שֶׁצָּנַף וַחֲמוֹר שֶׁנָּעַר, וְשִׁיבֵּר אֶת הַכֵּלִים – מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק.
הגמרא מציעה: בוא ושמע את פתרון הדילמה מתוך ברייתא: רמי בר יחזקאל לימד: במקרה של תרנגול שהכניס את ראשו אל חלל האוויר של כלי זכוכית וקרא אל תוך הכלי ושבר אותו בגלי הקול, בעליו משלם את מלוא עלות הנזק. ורב יוסף אמר שחכמים מבית מדרשו של רב אומרים: אם סוס צהל או חמור נער וגלי הקול שברו כלים, הבעלים משלם חצי מעלות הנזק. אלו מקרים הדומים למקרה של צרורות, ויש מחלוקת בין החכמים לגבי מקרים אלו.
מַאי, לָאו כְּגוֹן דַּעֲבַד תְּלָתָא זִימְנֵי –
מה, האם אין זה מתייחס למקרה שבו התרנגול או בעל החיים עשה כך שלוש פעמים?

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria