מִדְּאָמַר ״בְּכׇל מָקוֹם״, שְׁמַע מִינַּהּ אַסֵּיפָא קָאֵי, וּלְקוּלָּא! שְׁמַע מִינַּהּ.
מן העובדה שהוא קבע שתמיד ניתן לרכוש ארבע או חמש בהמות, הסיקו מכך שדבריו של רבי יהודה מתייחסים לסיפא, ודבריו הם הקלה. הגמרא מאשרת: הסיקו מכך שרבי יהודה התכוון לדבריו כהקלה.
וְלֹא מִשּׁוֹמְרֵי פֵירוֹת כּוּ׳. רָבָא זָבֵין שְׁבִישָׁתָא מֵאֲרִיסָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי, וְהָא תְּנַן: וְלֹא מִשּׁוֹמְרֵי פֵירוֹת – עֵצִים וּפֵירוֹת! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי בְּשׁוֹמֵר, דְּלֵית לֵיהּ בְּגוּפָא דְאַרְעָא מִידֵּי; אֲבָל אָרִיס, דְּאִית לֵיהּ בְּגַוֵּויהּ – אֵימָא מִדְּנַפְשֵׁיהּ קָא מְזַבֵּין.
§ המשנה מלמדת: וכן, אין לקנות עצים ותבואה משומרי תבואה. הגמרא מספרת כי רבא קנה זמורות גפן מאריס. אביי אמר לו: והרי לא למדנו במשנה: וכן, אין לקנות עצים ותבואה משומרי תבואה? אותה הלכה צריכה לחול גם לגבי אריס, שכמו שומר, אינו הבעלים של התבואה. רב אמר לו: אמירה זו חלה רק לגבי שומר, שכן אין לו חלק כלל בקרקע עצמה. אבל לגבי אריס, שיש לו חלק בה, אמור: הוא מוכר סחורה מחלקו שלו בקרקע. מאחר שסביר שהאריס מוכר את רכושו שלו, מותר לקנות ממנו.
תָּנוּ רַבָּנַן: שׁוֹמְרֵי פֵירוֹת – לוֹקְחִין מֵהֶן כְּשֶׁהֵן יוֹשְׁבִין וּמוֹכְרִין, וְהַסַּלִּין לִפְנֵיהֶם, וְטוּרְטָנֵי לִפְנֵיהֶם. וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ: ״הַטְמֵן״ – אָסוּר. לוֹקְחִין מֵהֶן מִפֶּתַח הַגִּינָּה, אֲבָל לֹא מֵאֲחוֹרֵי הַגִּינָּה.
הגמרא מצטטת ברייתא הדנה בקניית פריטים משומרים: חכמים לימדו (תוספתא יא:ח): לגבי שומרי פירות, מותר לקנות מהם פירות כאשר הם יושבים ומוכרים את הפירות, והסלים לפניהם והמשקלים [וטורטני] לפניהם, שכן בנסיבות אלה סביר להניח שאין הם מוכרים סחורה גנובה. אבל בכל המקרים שבהם אמרו לקונה: הסתר את קנייתך, אסור לקנות מהם, שכן יש יסוד טוב לחשוד שהסחורה גנובה. הברייתא מוסיפה: מותר לקנות משומר מפתח הגן, אבל לא מאחורי הגן, מפני שאם הפירות נמכרים בהיחבא, יש לחשוש שאולי נגנבו.
אִיתְּמַר: גַּזְלָן, מֵאֵימַת מוּתָּר לִקְנוֹת הֵימֶנּוּ? רַב אָמַר: עַד שֶׁתְּהֵא רוֹב מִשֶּׁלּוֹ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲפִילּוּ מִיעוּט שֶׁלּוֹ.
§ לאחר שנידונה ההלכה הנוגעת לחשד לגניבה, הגמרא ממשיכה לבחון את ההלכה הנוגעת לקניית חפצים מגזלן ידוע. נאמר: בנוגע לגזלן, ממתי מותר לקנות ממנו ממנו? רב אומר: אסור עד שרוב נכסיו יהיו משלו, כלומר, רכוש שהשיג כדין. ושמואל אומר: מותר לקנות חפצים מגזלן ידוע אפילו אם רק מיעוט נכסיו הם משלו.
אוֹרִי לֵיהּ רַב יְהוּדָה לְאַדָּא דַּיָּילָא כְּדִבְרֵי הָאוֹמֵר אֲפִילּוּ מִיעוּט שֶׁלּוֹ.
הגמרא מציינת כי רב יהודה הורה לעדא, שמשו, בהתאם לדברי מי שאומר: מותר לקנות חפצים מגזלן ידוע אפילו אם רק מיעוט מנכסיו הם שלו ממש, כלומר, בהתאם לדעתו של שמואל.
מָמוֹן מָסוֹר – רַב הוּנָא וְרַב יְהוּדָה; חַד אָמַר: מוּתָּר לְאַבְּדוֹ בַּיָּד, וְחַד אָמַר: אָסוּר לְאַבְּדוֹ בַּיָּד.
באשר לרכושו של מוסר, כלומר, מי שמודיע לגויים על מקום הימצאו של רכושו של אחר, ובכך מאפשר את גניבתו או את השימוש בו לרעה, יש מחלוקת בין רב הונא ורב יהודה. אחד אומר: מותר להשמידו פיזית, ואחד אומר: אסור להשמידו פיזית.
מַאן דְּאָמַר מוּתָּר לְאַבְּדוֹ בַּיָּד – לֹא יְהֵא מָמוֹנוֹ חָמוּר מִגּוּפוֹ. וּמַאן דְּאָמַר אָסוּר לְאַבְּדוֹ – דִּלְמָא הָוֵה לֵיהּ זַרְעָא מְעַלְּיָא, וּכְתִיב: ״יָכִין רָשָׁע וְצַדִּיק יִלְבַּשׁ״.
הגמרא מפרטת: הטעם של מי שאומר שמותר להשמידו פיזית הוא שנכסיו של מוסר לא יהיו כפופים להלכה חמורה יותר מגופו. מאחר שמותר לפגוע פיזית במוסר ואף להורגו, אין זה סביר לאסור את השמדת רכושו. והטעם של מי שאומר שאסור להשמידו פיזית הוא שאולי יהיו לו בנים טובים, ונאמר: רשע יכין וצדיק ילבש (ראו איוב כז:יז).
רַב חִסְדָּא הֲוָה לֵיהּ הָהוּא אֲרִיסָא, דַּהֲוָה תָּקֵיל וְיָהֵיב תָּקֵיל וְשָׁקֵיל. סַלְּקֵיהּ, קְרָא אַנַּפְשֵׁיהּ: ״וְצָפוּן לַצַּדִּיק חֵיל חוֹטֵא״.
הגמרא מספרת כי לרב חסדא היה אריס מסוים שהיה שוקל את תבואת השדה ונותן לרב חסדא את חלקו, ואז שוקל את התבואה ולוקח את חלקו שלו. רב חסדא פיטר אותו, וקרא עליו את הפסוק הבא עליו: "איש טוב ינחיל בני בנים; וצפון לצדיק חיל חוטא" (משלי יג:כב).
״כִּי מַה תִּקְוַת חָנֵף כִּי יִבְצָע, כִּי יֵשֶׁל אֱלוֹהַּ נַפְשׁוֹ״ – רַב הוּנָא וְרַב חִסְדָּא; חַד אָמַר: נַפְשׁוֹ דְּנִגְזָל, וְחַד אָמַר: נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן.
§ הגמרא בוחנת פסוקים שונים הנוגעים לשודדים. "כי מה תקוות חנף כי יבצע, כי ישל אלוה נפשו?" (איוב כז:ח). פסוק זה הוא נושא למחלוקת בין רב הונא ורב חסדא. אחד אומר שהביטוי "כי ישל אלוה נפשו" מתייחס אל נפשו של הנגזל, ואחד אומר שהוא מתייחס אל נפשו של השודד.
מַאן דְּאָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל נִגְזָל – דִּכְתִיב: ״כֵּן אׇרְחוֹת כׇּל בֹּצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח״. מַאן דְּאָמַר נַפְשׁוֹ שֶׁל גַּזְלָן – דִּכְתִיב: ״אַל תִּגְזׇל דַּל כִּי דַּל הוּא, וְאַל תְּדַכֵּא עָנִי בַשָּׁעַר. כִּי ה׳ יָרִיב רִיבָם, וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ״.
הגמרא מפרטת: הטעם של מי שאומר שהפסוק מתייחס לנפשו של הנגזל הוא כפי שנאמר: "כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח" (משלי א:יט), המלמד שמי שגוזל את ממונו של חברו נחשב כאילו גזל את נפשו. והטעם של מי שאומר שהוא מתייחס לנפשו של הגזלן הוא כפי שנאמר: "אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער. כי ה׳ יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש" (משלי כב:כב–כג).
וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח״! מַאי ״בְּעָלָיו״ – בְּעָלָיו דְּהַשְׁתָּא.
הגמרא מקשה על כל אחת מן הדעות: ולפי הדעה האחרת, כלומר האחרונה, האם לא נאמר גם: "הוא נוטל את נפש בעליו," שמכאן משתמע שנפשו של הנגזל ניטלת? הגמרא משיבה: מה משמעות הביטוי "בעליו"? הכוונה היא לבעליו הנוכחי, כלומר הגזלן, שקנה את החפץ הגנוב.
וְאִידַּךְ נָמֵי, הָכְתִיב: ״וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם נָפֶשׁ״! ״מָה טַעַם״ קָאָמַר – מָה טַעַם ״וְקָבַע אֶת קֹבְעֵיהֶם״? מִשּׁוּם דְּקָבְעִי נֶפֶשׁ.
ולפי הדעה האחרת, שאמרה שחייו של הנגזל ניטלים, האם לא נאמר גם: "וקבע את קובעיהם נפש," שמכאן משתמע שנפשו של הגזלן ניטלת? הגמרא משיבה שהפסוק אומר: מה הטעם. הפסוק מלמד: מה הטעם שה' יקבע את חייהם של אלה שקובעים אותם? זה מפני שהם קבעו את נפש קורבנותיהם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל הַגּוֹזֵל אֶת חֲבֵירוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה – כְּאִילּוּ נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כֵּן אׇרְחוֹת כׇּל בּוֹצֵעַ בָּצַע, אֶת נֶפֶשׁ בְּעָלָיו יִקָּח״; וְאוֹמֵר: ״וְאָכַל קְצִירְךָ וְלַחְמֶךָ, בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ״.
רבי יוחנן אומר: כל הגוזל מחברו חפץ בשווי פרוטה אחת הרי הוא נחשב כאילו נוטל את נפשו ממנו, שנאמר: "כן ארחות כל בוצע בצע; את נפש בעליו יקח" (משלי א:יט). ונאמר: "ואכלו קצירך ולחמך, יאכלו בניך ובנותיך" (ירמיהו ה:יז). מאחר שהם יאכלו את הקציר והלחם, הרי זה כאילו הם אוכלים גם את ילדיו של אדם, משום שלא יהיה מזון להאכילם.
וְאוֹמֵר: ״מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִי בְּאַרְצָם״; וְאוֹמֵר: ״אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים״.
וכך נאמר: "מצרים תהיה לשממה, ואדום תהיה למדבר שממה, מחמס בני יהודה, אשר שפכו דם נקי בארצם" (יואל ד:יט). הפסוק כאן מחשיב חמס כשפיכות דמים נקיים. וכן נאמר לגבי רעב: "ויאמר ה': אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים" (שמואל ב כא:א).
מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא נֶפֶשׁ דִּידֵיהּ, אֲבָל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו לָא – תָּא שְׁמַע: ״בְּשַׂר בָּנָיו וּבְנוֹתָיו״.
הגמרא שואלת: מאחר שנקודתו של רבי יוחנן הוכחה מן הפסוק הראשון, מה הייתה מטרת הוספת כל פסוק שלאחר מכן באמירה: ונאמר? הגמרא משיבה: ואם תאמר שהגזלן נוטל רק את חייו שלו, כלומר, של הקורבן, אך חיי בניו ובנותיו אינם ניטלים, בוא ושמע את הפסוק השני, המזכיר את בשר בניו ובנותיו.
וְכִי תֵּימָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא יָהֵיב דְּמֵי, אֲבָל הֵיכָא דְּיָהֵיב דְּמֵי לָא – תָּא שְׁמַע: ״מֵחֲמַס בְּנֵי יְהוּדָה, אֲשֶׁר שָׁפְכוּ דָם נָקִי (בְּאַרְצְכֶם) [בְּאַרְצָם]״.
ואם תאמר: דבר זה חל רק במקום שהגזלן אינו נותן לנגזל פיצוי על החפץ הגנוב, אבל במקום שנתן פיצוי על החפץ הגנוב, אין זה דומה לרצח, בוא ושמע את הפסוק: "מחמס בני יהודה, אשר שפכו דם נקי בארצם." חמס מתייחס לכפיית אדם למכור חפץ שאינו רוצה למכור. זוהי צורה של גזל, והפסוק משווה אותה לרצח.
וְכִי תֵּימָא, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָעָבֵיד בְּיָדַיִם, אֲבָל גְּרָמָא לָא – תָּא שְׁמַע: ״אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים, [עַל] אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים״; וְכִי הֵיכָן מָצִינוּ שֶׁהָרַג שָׁאוּל אֶת הַגִּבְעוֹנִים? אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים שֶׁהָיוּ מַסְפִּיקִין לָהֶן מַיִם וּמָזוֹן, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֲרָגָן.
ואם תאמר: דבר זה חל רק במקום שהוא ביצע את הגזלה במעשה ישיר, אבל אם ביצע אותה באמצעות גרמא, אין העבירה חמורה כל כך, בוא ושמע את הפסוק: "אל שאול ואל בית הדמים, על אשר המית את הגבעונים." והיכן מצאנו אי פעם ששאול הרג את הגבעונים? הרי לא עשה כן. אלא, מפני שהרג את יושבי נוב עיר הכהנים, שהיו מספקים לגבעונים מים (ראה שמואל א', פרק כ"ב) ומזון, מייחס לו הכתוב אשמה על מותם כאילו הוא הרג את הגבעונים בעצמו.
אֲבָל לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים. תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹקְחִין מִן הַנָּשִׁים כְּלֵי צֶמֶר בִּיהוּדָה וּכְלֵי פִשְׁתָּן בַּגָּלִיל, אֲבָל לֹא יֵינוֹת וּשְׁמָנִים וּסְלָתוֹת. וְלֹא מִן הָעֲבָדִים, וְלֹא מִן הַתִּינוֹקוֹת. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מוֹכֶרֶת אִשָּׁה בְּאַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה דִּינָרִ[ין], כְּדֵי לַעֲשׂוֹת כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ. וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ לְהַטְמִין – אָסוּר.
§ המשנה מלמדת: אבל מותר לקנות סחורות מסוימות מנשים במקומות מסוימים. שנו חכמים בברייתא (תוספתא יא:ה): מותר לקנות מן הנשים כלי צמר ביהודה, וכלי פשתן בגליל, אבל לא יינות, שמנים וקמחים, שכן אין דרכן של נשים למכור דברים אלו בדרך כלל, ויש לחשוש שמא גנבו אותם מבעליהן. ואין לקנות דבר מעבדים, ולא מן הקטנים. אבא שאול אומר: אישה רשאית למכור חפצים בשווי עד ארבעה וחמישה דינרים כדי לעשות כיפה לראשה, שכן מניחים שבעלה מרשה לה למכור חפצים אלו כדי לקנות פריטי לבוש נוספים. ובכל אותם המקרים, שבהם אמרו לקונה להסתיר את קנייתו, אסור להיכנס לעסקה.
גַּבָּאֵי צְדָקָה לוֹקְחִין מֵהֶן דָּבָר מוּעָט, אֲבָל לֹא דָּבָר מְרוּבֶּה.
גובי צדקה רשאים לקחת דבר בשווי קטן מנשים, אך לא דבר בשווי גדול, שכן ייתכן שאין להן רשות לתת חפצים יקרי ערך.
וְהַבַּדָּדִין – לוֹקְחִין מֵהֶן זֵתִים בְּמִידָּה, וְשֶׁמֶן בְּמִידָּה. אֲבָל לֹא זֵיתִים בְּמוּעָט וְשֶׁמֶן בְּמוּעָט. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: לוֹקְחִין מִנָּשִׁים זֵיתִים בְּמוּעָט בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, שֶׁפְּעָמִים אָדָם בּוֹשׁ לִמְכּוֹר עַל פֶּתַח בֵּיתוֹ, וְנוֹתֵן לְאִשְׁתּוֹ וּמוֹכֶרֶת.
וְבְּנוֹגֵעַ לבּוֹדְקֵי זֵיתִים, מֻתָּר לִקְנוֹת מֵהֶם זֵיתִים בְּכַּמּוּת מְרֻבָּה, וְשֶׁמֶן בְּכַּמּוּת מְרֻבָּה, שֶׁאֵין חֲשָׁשׁ שֶׁיִּגְנְבוּ כָּמוּת גְּדוֹלָה כָּזֹאת, אֲבָל לֹא זֵיתִים בְּכַמּוּת קְטַנָּה, וְלֹא שֶׁמֶן בְּכַמּוּת קְטַנָּה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: מֻתָּר לִקְנוֹת זֵיתִים בְּכַמּוּיוֹת קְטַנּוֹת מִנָּשִׁים בַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן, שָׁם הַזֵּיתִים יְקָרִים בְּיוֹתֵר, שֶׁלְּעִתִּים אָדָם מִתְבַּיֵּשׁ לִמְכּוֹר זֵיתִים בְּפֶתַח בֵּיתוֹ, וְלָכֵן הוּא נוֹתֵן מְעַט זֵיתִים לְאִשְׁתּוֹ, וְהִיא מוֹכֶרֶת אוֹתָם. מִכֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ טַעַם לְהַנִּיחַ שֶׁנִּיתְּנָה לַנָּשִׁים רְשׁוּת לִמְכּוֹר אֶת הַזֵּיתִים עַל יְדֵי בַּעְלֵיהֶן, וְלֹא סָבִיר שֶׁיִּמְכְּרוּ אוֹתָם בְּלֹא רְשׁוּת, שֶׁהֲרֵי גַּם חֶסְרוֹן מוּעָט יִהְיֶה נִכָּר מִפְּנֵי עֶרְכָּם הַגָּדוֹל, יֵשׁ לְהַנִּיחַ שֶׁהַזֵּיתִים נִמְכָּרִים בִּרְשׁוּת.
רָבִינָא אִיקְּלַע לְבֵי מָחוֹזָא, אֲתוֹ נְשֵׁי דְּבֵי מָחוֹזָא רְמוֹ קַמֵּיהּ כַּבְלֵי וְשֵׁירֵי, קַבֵּיל מִינַּיְיהוּ. אֲמַר לֵיהּ רַבָּה תּוֹסְפָאָה לְרָבִינָא, וְהָתַנְיָא: גַּבָּאֵי צְדָקָה מְקַבְּלִין מֵהֶן דָּבָר מוּעָט, אֲבָל לֹא דָּבָר מְרוּבֶּה! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי, לִבְנֵי מָחוֹזָא דָּבָר מוּעָט נִינְהוּ.
הגמרא מספרת: כאשר רבינא הגיע לבי מחוזא, נשות בי מחוזא באו והשליכו לפניו שרשראות וצמידים כדי שיוכל לחלק את התכשיטים לצדקה, והוא קיבל זאת מהן. רבה תוספאה אמר לרבינא: אבל האם לא שנינו בברייתא: גובי צדקה רשאים לקבל דבר בשווי קטן מנשים, אך לא דבר בשווי גדול? כיצד אתה יכול לקבל תכשיטים, ששווים סכום נכבד? רבינא אמר לו: עבור תושבי מחוזא, אלה השרשראות והצמידים נחשבים לדבר קטן, ולכן מותר לי לקבלם.
מַתְנִי׳ מוֹכִין שֶׁהַכּוֹבֵס מוֹצִיא – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, וְהַסּוֹרֵק מוֹצִיא – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. כּוֹבֵס נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה חוּטִין – וְהֵן שֶׁלּוֹ, יָתֵר מִכֵּן – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. אִם הָיָה שָׁחוֹר עַל גַּבֵּי הַלָּבָן – נוֹטֵל אֶת הַכֹּל וְהֵן שֶׁלּוֹ.
משנה:קצוות של צמר שהכובס מסיר מן הבגד שייכות לו, שכן ניתן להניח שללקוח אין בהן עניין, אבל קצוות שהמנפץ, כלומר מי שמכין צמר לשימוש כטקסטיל, מסיר שייכות ללקוח, שכן מניחים שהלקוח ירצה בהן, מאחר שהמנפץ מסיר לעיתים קרובות מספר משמעותי של קצוות. כובס נוטל שלושה חוטים שהוכנסו בשפת הבגד, והם שלו, אך לגבי יותר חוטים מכך, אלה החוטים הנוספים שייכים ללקוח. אם היו אלה חוטים שחורים על בגד לבן, הוא נוטל את כולם והם שלו. מאחר שהסרת החוטים משפרת את מראה הבגד, הלקוח אינו רוצה בהם.
הַחַיָּיט שֶׁשִּׁיֵּיר אֶת הַחוּט כְּדֵי לִתְפּוֹר בּוֹ, וּמַטְלֵית שֶׁהִיא שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. מָה שֶׁהֶחָרָשׁ מוֹצִיא בְּמַעֲצָד – הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ, וּבְכַשִּׁיל – שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. וְאִם הָיָה עוֹשֶׂה אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת – אַף הַנְּסָרִים שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת.
במקרה של חייט שהשאיר מספיק חוט מחובר לבד כך שאפשר היה להשתמש בו כדי לתפור בו, או אם הייתה חתיכה של בד בגודל שלושה טפחים על שלושה טפחים שנותרה מן הבד שנתן הלקוח לחייט, אלה הפריטים שייכים ללקוח. מה שנגר מסיר בקרדום שייך לו, מפני שהקרדום מסיר רק שבבי עץ קטנים, שאין ללקוח עניין בהם; אבל מה שהוא מסיר בגרזן [uvakashil] שייך ללקוח. ואם היה עושה את מלאכתו ברשות הלקוח, אז אפילו הנסורת שייכת ללקוח.
גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: לוֹקְחִין מוֹכִין מִן הַכּוֹבֵס, מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ. הַכּוֹבֵס נוֹטֵל שְׁנֵי חוּטִין הָעֶלְיוֹנִים – וְהֵן שֶׁלּוֹ.
גמרא:החכמים לימדו בברייתא (תוספתא 11:13): מותר לקנות חוטים של צמר מכובס, מפני שמניחים שהם שלו. כובס רשאי ליטול את שני החוטים העליונים של בגד, והם שלו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria