יש חומרה החלה על הקטגוריה של שור לעומת אש, ומנגד, יש חומרה החלה על אש לעומת שור.

הברייתא מבהירה: החומרה החלה על קטגוריית שור לעומת קטגוריית אש היא שאם שור הורג יהודי, הבעלים חייב לשלם כופר, ועל הריגת עבד הבעלים חייב לשלם שלושיםסלע. יתר על כן, במקרה כזה, משעה שבית הדין שומע את הראיות ופסק דינו של השור נגמר ובית הדין פוסק שיש להמית את השור, אסור להפיק כל הנאה מן השור. ואם אדם מוסר את שורו לשמירת חרש, שוטה או קטן, והוא מזיק, הוא חייב. כל זה אינו כן לגבי אש. והחומרה החלה על אש לעומת שור היא שמי שאחראי על האש נחשב מועד מתחילתה, מה שאין כן לגבי שור.

יש חומרה החלה על הקטגוריה של אש לעומת הקטגוריה של בור, ולהפך, יש חומרה החלה על בור לעומת אש.

הברייתא מבהירה: החומרה החלה על קטגוריית הבור לעומת קטגוריית האש היא שתחילת היווצרותו, למשל חפירתו, נעשית באופן שעלול לגרום לנזק, ואם מוסר אותו להשגחתו של חרש, שוטה או קטן והוא גורם נזק, האדם חייב. אין הדבר כן לגבי אש. החומרה החלה על אש לעומת בור היא שדרכה הרגילה של אש היא להתפשט ולגרום נזק. ומי שאחראי לה נחשב מועד ביחס לכך שהיא מכלה הן דבר הראוי לה והן דבר שאינו ראוי לה, כלומר, הן חפצים דליקים והן חפצים שאינם דליקים. אין הדבר כן לגבי בור.

הגמרא שואלת: אבל שתלמד הברייתא גם את החומרה הנוספת הבאה: חומרה שנוהגת בשור לעומת בור היא שאם השור מזיק כלים, בעל השור חייב לשלם על הכלים, מה שאין כן בבור, שאין בעליו חייב אלא על נזק שהוא גורם לבני אדם ולבהמות, אבל לא לכלים.

הגמרא מסבירה: בהתאם לדעת של מי נשנתה ברייתא זו? היא נשנתה בהתאם לדעתו של רבי יהודה, הסבור שאדם חייב גם על נזק שנגרם לכלים על ידי הבור שלו.

הגמרא מקשה על כך: אם הברייתא היא בהתאם לרבי יהודה, נסה לומר ולהסביר בהתאם את הסיפא, הקובעת: החומרה החלה על אש לעומת בור היא שדרכה הרגילה של אש היא להתקדם ולהזיק. והאחראי לה נחשב מועד ביחס לכך שהיא מכלה גם דבר הראוי לה וגם דבר שאינו ראוי לה. אין הדבר כן ביחס לבור. הגמרא מבהירה: דבר הראוי לה, מהם? חתיכות עץ. דבר שאינו ראוי לה, מהם? כלים. ואף על פי כן הברייתא מסיימת: אין הדבר כן ביחס לבור, ומכאן שחיוב אינו חל על נזק שנגרם לכלים על ידי בורו של אדם. הגמרא מציגה את הקושי: אם הברייתא היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, האם לא אמרת שרבי יהודה מחייב אדם בנזק שנגרם לכלים על ידי הבור שלו?

אלא, למעשה, הברייתאהיא בהתאם לדעת חכמים, והחומרה הנוספת שהוזכרה אכן נכונה אך לא הוזכרה משום שהתנאשנה מקרים מסוימים והשמיט אחרים. הגמרא שואלת: מה עוד השמיט שמצדיק להניח שהשמיט גם את זה? שכן תנא לעולם אינו משמיט מקרה אחד בלבד, ובהכרח חייבים להיות מקרים נוספים. הגמרא מסבירה: הוא גם השמיט את המקרה של נזק שנגרם לדבר מוסתר. חיוב חל על נזק שנגרם לדבר מוסתר רק כאשר הוא נגרם באמצעות אב נזיקין שאינו אש. אם הוא ניזוק באש שאדם הדליק, הוא פטור.

הגמרא מציעה הסבר נוסף לברייתא: אם תרצה, אמור שלמעשה הברייתא היא בהתאם לדעתו של רבי יהודה, והסבר שהביטוי: דבר שאינו ראוי לו, בברייתא, אינו בא לכלול כלים; לגבי כלים אין הבחנה בין אש לבור. אלא, הוא בא לכלול מקרה שבו אש חרכה את שדהו החרוש של אדם אחר או חרכה [sikhsekha] את אבניו, שהן דרכי גרימת נזק שאין בור יכול לגרום.

רב אשי מקשה על הצעה זו: אם כן, שתלמד הברייתא גם את החומרה הנוספת הבאה: חומרה הנוהגת בשור לעומת בור היא שבאב הנזיקין של שור חייב אדם אם שורו מזיק שור של אחר שהוא בכלל מוקדשין שנפסלו, כלומר, בהמה שהוקצתה לקרבן ונפסלה לשימוש ולאחר מכן נפדתה. הוא חייב אף על פי שגם לאחר שנפדתה נותרה בה מידה של קדושה. מה שאין כן לגבי נזק שנגרם על ידי בור לבהמה ממוקדשין שנפסלו, שבמקרה זה אינו חייב על הנזק שנגרם.

רב אשי מסביר את קושייתו: מובן, אם תאמר שהברייתאהיא בהתאם לדעת חכמים, אז מאחר שהתנאהשמיט את אותו מקרה של נזק שנגרם לכלים, הוא גם השמיט את המקרה הזה של נזק שנגרם לבהמות מוקדשות שנפסלו. אבל אם תאמר שהברייתא היא בהתאם לדעת רבי יהודה, מה עוד הוא השמיט שמצדיק להניח שהוא השמיט את זה?

הגמרא משיבה: הוא השמיט את המקרה של שור שרמס בכוונה שדה חרוש של אדם אחר כדי לגרום נזק. מאחר שהנזק היה מכוון, הוא נכלל בקטגוריה הראשית של נגיחה, ולכן האדם חייב. אופן זה של גרימת נזק אינו יכול להיעשות על ידי בור. הגמרא דוחה זאת: אם טוענים שהתנא השמיט את המקרה של נזק שנעשה לבהמות מוקדשות פסולות רק בשל העובדה שהוא גם השמיט את המקרה של שור שרמס בכוונה שדה חרוש של אדם אחר, אין זו הצדקה מספקת. המקרה האחרון אינו השמטה עצמאית נוספת, שכן הוא כלול במה שנלמד באותה ברייתא: החומרה החלה על אש לעומת בור היא שדרכה הרגילה של אש להתקדם ולגרום נזק. העובדה שאין מקרה בקטגוריית בור המקביל לשור שרמס בכוונה שדה חרוש מטופלת על ידי סעיף זה.

§ המשנה קובעת: בכל מקרה שבו סייעתי בחלק מן הנזק שהוא גרם, אני חייב בתשלומי השבה על הנזק שהוא גרם, כאילו אני הוא שסייעתי לכל הנזק שהוא גרם.

החכמים לימדו ברייתא המבהירה את פסיקת המשנה: בכל מקרה שבו אני סייעתי לחלק מן הנזק, הוא גרם, אני חייב בתשלומים של השבה על הנזק שהוא גרם, כאילו הייתי מי שסייע לכל הנזק שהוא גרם. כיצד? במקרה של מי שחופר בור לעומק של תשעה טפחים, ואחר אדם בא לאחר מכן ומשלים את החפירה לעומק של עשרה טפחים, העומק שבו בור, לפי ההלכה, יכול לגרום למוות, רק האחרון מבין השניים חייב על חבלות ומוות שנגרמו על ידי הבור. אף שהבור כבר היה יכול לגרום לחבלה לפני שהאדם השני העמיק אותו, מאחר שעל ידי העמקתו הוא הגדיל את יכולתו לגרום נזק, הוא נעשה חייב על כל נזק שהוא גורם.

הגמרא מציעה: וזה אינו בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, כפי שנלמד בברייתא: במקרה של מי שחופר בור לעומק של תשעה טפחים, ואחר אדם בא ומשלים את החפירה לעומק של עשרה טפחים, רק האחרון חייב הן על נזקים והן על מיתה שנגרמו על ידי הבור. רבי יהודה הנשיא אומר: לעניין מיתה שנגרמה על ידי הבור, האחריות מיוחסת לאחרון. לעניין נזק שנגרם על ידי הבור, האחריות מיוחסת לשניהם.

רב פפא אמר: הברייתא מתייחסת רק לאחריותו של חופר למוות שנגרם על ידי בור, ואז פסיקת הברייתא היא פה אחד, כלומר, היא בהתאם לדעתם של התנא הראשון ורבי יהודה הנשיא.

יש מי שאומרים שהדיון הקודם נוסח בצורה מעט שונה: הגמרא שואלת: האם נאמר שהברייתא אינה בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא? רב פפא השיב ואמר: הברייתא מתייחסת רק לאחריותו של חופר למוות שנגרם על ידי בור, ואז פסיקת הברייתא היא פה אחד.

רבי זירא מקשה על ההסבר של הברייתא, שהמשנה מתייחסת רק למקרה מסוים אחד: וכי אין עוד מקרים? והרי יש המקרה של מי שמסר את שורו לחמישה אנשים כדי שישמרו עליו, ואחד מהם התרשל בתפקידו והשור גרם נזק? וכי אותו אדם אינו חייב על כל הנזק? נראה שזהו מקרה נוסף של העיקרון שבמשנה, שאם אדם סייע לחלק מן הנזק שנגרם, הוא חייב בתשלומי השבה על הנזק שנגרם כאילו הוא זה שסייע לכל הנזק כולו, ולכן הברייתא הייתה צריכה להזכירו.

הגמרא דוחה את האפשרות שהמשנה יכולה להתייחס למקרה זה: מהן הנסיבות שבהן השומר הרשלן נושא באחריות מלאה? אם נאמר שבלעדיו השור לא היה שמור כראוי מפני שהשור היה חזק במיוחד ונדרשו כל חמשת האנשים כדי לשמור עליו, ברור שהאדם הרשלן חייב על כל הנזק. הטעם הוא שהוא לבדו, ברשלנותו, גרם לכל הנזק, ולא רק לחלק ממנו. אלא, המקרה חייב להיות שבו אפילו בלעדיו השור עדיין היה שמור כראוי. הגמרא שואלת: אבל אם כך הוא המקרה, מה הוא עשה בכך שלא שמר עליו? הרי הוא עדיין היה שמור בלעדיו, ולכן לא היה צריך להיות חייב אפילו על חלק מן הנזק. אם כן, ברור שהמשנה אינה מתייחסת למקרה זה.

רב ששת מקשה על ההסבר של הברייתא, שהמשנה מתייחסת רק למקרה מסוים אחד: והרי יש גם מקרה של אש שבעליה השאיר אותה ללא השגחה, ואדם אחר הגביר את האש על ידי הוספת אלומת עצים לתוכה, ובכך הגדיל את יכולתה של האש לגרום נזק לשדה של אחר. אף על פי שהוא רק הגדיל את יכולתה של האש להזיק, הוא חייב על כל נזק שהיא גורמת. לכאורה, זו דוגמה נוספת לעיקרון של המשנה, שאם אדם סייע בחלק מן הנזק שנגרם, הוא חייב בתשלומי השבה על הנזק שנגרם כאילו היה מי שסייע בכל הנזק כולו, ולכן הברייתא הייתה צריכה להזכיר זאת.

הגמרא דוחה הצעה זו: מהן הנסיבות?