אוֹמֵר לוֹ ״גְּדוֹר״. נִפְרְצָה – אוֹמֵר לוֹ ״גְּדוֹר״, נִתְיָיאֵשׁ מִמֶּנָּה וְלֹא גְּדָרָהּ – הֲרֵי זֶה קִידֵּשׁ, וְחַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ.
בעל שדה החיטה רשאי לומר לבעל הכרם לתקן את הפרצה לפני שהגפנים יתערבבו בתבואה ויגרמו לה להיעשות אסורה. אם המחיצה נפרצה שוב, הוא רשאי שוב לומר לו לתקן אותה. אם בעל הכרם הפקיר את המחיצה ולא תיקן אותה, הרי הוא אסר את התבואה וחייב לשלם פיצוי עליה. מכאן שאדם חייב לשלם נזקים אפילו אם לא עשה מעשה כלל, וממילא מוכח שרבי מאיר סבור שיש חיוב על נזק שנגרם על ידי פעולה עקיפה.
מַתְנִי׳ הַנּוֹתֵן צֶמֶר לַצַבָּע, וְהִקְדִּיחוֹ יוֹרָה – נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. צְבָעוֹ כָּאוּר – אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה; וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח, נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.
משנה: במקרה של מי שנותן צמר לצַבָּע והוא נשרף ביורה במהלך תהליך הצביעה, ובכך התקלקל הצמר לגמרי כך שאין בו השבחה אלא הפסד בלבד, הצבע נותן לבעלים את דמי צמרו. אם צבעו באופן מכוער [ka’ur] כך שהצבע לא נספג היטב בצמר, אם ההשבחה, כלומר, הסכום שבו עלה ערך הצמר מחמת הצביעה, עולה על הוצאותיו של הצבע, בעל הצמר נותן לצבע את ההוצאות. ואם ההוצאות עולות על ההשבחה, נותן לו את שווי ההשבחה.
לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר, שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה, וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח – נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח.
אם הבעלים נתן צמר לצַבָּע כדי לצבוע אותו באדום עבורו, ובמקום זאת הוא צבע אותו בשחור, או כדי לצבוע אותו בשחור והוא צבע אותו באדום, רבי מאיר אומר: הצבע נותן לבעל הצמר את שווי צמרו. רבי יהודה אומר: אף כאן, אם שווי השבח עולה על הוצאותיו של הצבע, בעל הצמר נותן לצבע את ההוצאות. ואם ההוצאות עולות על השבח, הוא נותן לו את שווי השבח.
גְּמָ׳ מַאי ״כָּאוּר״? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: כַּלְבּוֹס. מַאי כַּלְבּוֹס? אָמַר רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל:
גמרא: הגמרא מבהירה: מה פירוש המשנה באומרה באופן בלתי מושך? רב נחמן אמר שרבה בר בר חנה אמר: קלבוס. הגמרא שואלת: מה פירוש קלבוס? רבה בר שמואל אמר: