Drashot AI Logo
״מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר – מַאי דִּכְתִיב: ״וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיֹן״? לוֹמַר לָךְ: מָה שִׁרְיוֹן זֶה – כׇּל קְלִיפָּה וּקְלִיפָּה מִצְטָרֶפֶת לְשִׁרְיוֹן גָּדוֹל, אַף צְדָקָה – כׇּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל. רַבִּי חֲנִינָא אָמַר מֵהָכָא: ״וּכְבֶגֶד עִדִּים כׇּל צִדְקֹתֵינוּ״; מָה בֶּגֶד זֶה – כׇּל נִימָא וְנִימָא מִצְטָרֶפֶת לְבֶגֶד גָּדוֹל, אַף צְדָקָה – כׇּל פְּרוּטָה וּפְרוּטָה מִצְטָרֶפֶת לְחֶשְׁבּוֹן גָּדוֹל.
שסילף את דרכי אמו. אמר בשם רבי אלעזר: מה פירושו של מה שנאמר: "וילבש צדקה כשריון" (ישעיהו נט, יז)? פסוק זה בא לומר לך שכשם שלגבי שריון זה, כל וקשקש וקשקש שממנו הוא עשוי מצטרף להיות שריון גדול אחד, כך גם לגבי צדקה, כל ופרוטה ופרוטה שאדם נותן מצטרפת להיות סכום גדול. רבי חנינא אומר: אותו רעיון נלמד מכאן, שנאמר: "וכל צדקותינו כבגד עדים" (ישעיהו סד, ה). כשם שלגבי בגד זה, כל וחוט וחוט שבו מצטרף להיות בגד גדול אחד, כך גם לגבי צדקה, כל ופרוטה ופרוטה מצטרפת להיות סכום גדול.
אַמַּאי קָרוּ לֵיהּ ״עוּלָּא מְשַׁגֵּשׁ אֹרְחָתַיהּ דְּאִימֵּיהּ״? דִּבְעָא מִינֵּיהּ רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי מֵרַב שֵׁשֶׁת: מִנַּיִן לִמְצוֹרָע בִּימֵי סְפוֹרוֹ, שֶׁמְטַמֵּא אָדָם? אָמַר לוֹ: הוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים, מְטַמֵּא אָדָם.
הגמרא מעירה: מדוע נקרא חכם זה התינוק שעיוות את דרכי אמו? היה זה בגלל המעשה הבא: רב אחדבוי בר אמי שאל את רב ששת: מנין נלמד שמצורע מטמא אדם במגע בימי ספירתו, כלומר, במהלך שבעת הימים שעל המצורע לספור מתחילת תהליך טהרתו, כאשר הוא מביא את ציפוריו, ועד שהוא משלים את התהליך בהבאת קרבנותיו? רב ששת אמר לו: מאחר שהוא מטמא את בגדיו, כפי שנאמר שביום השביעי לטהרתו עליו לכבס את בגדיו (ראו ויקרא יד:ט), הרי הוא גם מטמא אנשים.
אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא טוּמְאָה בְּחִבּוּרִים שָׁאנֵי, דְּהָא הֵסִיט נְבֵילָה – דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא אָדָם!
רב אחדבוי אמר לו: אולי טומאה מחוברת שונה היא, כלומר, אולי הוא מטמא את בגדיו מפני שהם מחוברים למקור הטומאה, אך אין זה אומר שהוא מטמא אדם שהוא נוגע בו. ניתן להביא ראיה להבחנה זו מן העובדה שאם אדם מזיז נבלת בהמה, פעולה שמטמאת אותו אפילו אם לא היה מגע ממשי עם הנבלה, הוא מטמא את הבגדים שהוא לובש אך אינו מטמא אדם אחר.
אֲמַר לֵיהּ: וְאֶלָּא שֶׁרֶץ דִּמְטַמֵּא אָדָם – מְנָלַן? לָאו מִשּׁוּם דִּמְטַמֵּא בְּגָדִים?! אֲמַר לֵיהּ: שֶׁרֶץ בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכׇל שֶׁרֶץ״. אֶלָּא שִׁכְבַת זֶרַע דִּמְטַמֵּא אָדָם – מְנָלַן? לָאו מִשּׁוּם דְּהוֹאִיל וּמְטַמֵּא בְּגָדִים, מְטַמֵּא אָדָם? אֲמַר לֵיהּ: שִׁכְבַת זֶרַע נָמֵי בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ: ״אוֹ אִישׁ״ – לְרַבּוֹת אֶת הַנּוֹגֵעַ.
רב ששת אמר לו: אבל מנין לנו שנבלת שרץ מטמאת אדם? האם אין זה משום שאנו יודעים שהיא מטמאת את בגדיו? רב אחדבוי אמר לו: הדבר כתוב במפורש לגבי נבלת שרץ: "או איש אשר יגע בכל שרץ, אשר יטמא לו" (ויקרא כב:ה). רב ששת אמר לו: אבל מנין לנו ששכבת זרע מטמאת אדם? האם אין זה משום שאנו אומרים שמאחר שהיא מטמאת את בגדיו (ראו ויקרא טו:יז) היא גם מטמאת אדם? רב אחדבוי אמר לו: גם זה כתוב במפורש לגבי שכבת זרע: "או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע" (ויקרא כב:ד), והחכמים דורשים את המילה המיותרת "או" כמשמשת לרבות בטומאה את הנוגע בשכבת זרע.
אַהְדַּר לֵיהּ בִּבְדִיחוּתָא. חֲלַשׁ דַּעְתֵּיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, אִישְׁתִּיק רַב אַחָדְבוּי בַּר אַמֵּי וְאִתְיַקַּר תַּלְמוּדֵיהּ. אָתְיָא אִימֵּיהּ וְקָא בָּכְיָא קַמֵּיהּ, צָוְוחָה צָוְוחָה וְלָא אַשְׁגַּח בָּהּ. אֲמַרָה לֵיהּ: חֲזִי לְהָנֵי חַדְיֵי דִּמְצֵית מִינַּיְיהוּ. בְּעָא רַחֲמֵי עֲלֵיהּ, וְאִיתַּסִּי.
הגמרא מספרת שעם כל אחת מתשובותיו רב אחדבוי השיב לרב ששת בנימה לגלגנית, ברמיזה שהוא מטיל ספק בהבנתו של רב ששת בפסוקי תורה. רב ששת היה נפגע עמוקות, וכעונש, רב אחדבוי בר אמי נעשה אילם ושכח את תלמודו. אמו של רב אחדבוי באה ובכתה לפני רב ששת. היא בכתה ובכתה אך הוא התעלם ממנה. מאחר שפעם הייתה מינקתו של רב ששת, אמרה לו: הבט בשדיים הללו שלי שמהם ינקת. כששמע זאת, רב ששת התפלל לרחמים עבור רב אחדבוי, והוא נרפא. ומכיוון שהיה זה רב אחדבוי שהתנהגותו הובילה לכך שאמו פעלה בדרך זו, הוא כונה התינוק שקלקל את דרכי אמו.
וְדַאֲתָאן עֲלַהּ; מְנָא לַן? כִּדְתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: נֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי סְפוֹרוֹ, וְנֶאֱמַר כִּבּוּס בְּגָדִים בִּימֵי חִלּוּטוֹ, מָה לְהַלָּן מְטַמֵּא אָדָם – אַף כָּאן מְטַמֵּא אָדָם.
הגמרא מעירה: לגבי מה שהגענו אליו, כלומר, נושא מסוים זה, הבה נבהיר את העניין: מניין לנו שמצורע מטמא אדם שעמו הוא בא במגע בימי ספירתו? כפי שנלמד בברייתא: רבי שמעון בר יוחאי אומר: כיבוס בגדים נאמר לגבי ימי ספירתו, וכיבוס בגדים נאמר לגבי ימי חלוטו של הצרעת, לאחר שהוכרז טמא בהחלט על ידי כהן. כשם ששם, כשהוא מצורע מוחלט הוא מטמא אדם, כפי שנאמר במפורש בתורה, כך גם כאן, בימי ספירתו הוא מטמא אדם.
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: גָּדוֹל הָעוֹשֶׂה צְדָקָה בַּסֵּתֶר, יוֹתֵר מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ – דְּאִילּוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ כְּתִיב: ״כִּי יָגֹרְתִּי מִפְּנֵי הָאַף וְהַחֵמָה״, וְאִילּוּ בְּעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּתִיב: ״מַתָּן בַּסֵּתֶר יִכְפֶּה אָף, [וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה]״. וּפְלִיגָא דְּרַבִּי יִצְחָק, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אַף כּוֹפֶה, חֵמָה אֵינוֹ כּוֹפֶה; שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשֹׁחַד בַּחֵק חֵמָה עַזָּה״ – אַף עַל פִּי שֶׁשּׁוֹחַד בַּחֵיק – חֵמָה עַזָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל דַּיָּין שֶׁנּוֹטֵל שֹׁחַד – מֵבִיא חֵמָה עַזָּה לָעוֹלָם [שֶׁנֶּאֱמַר: וְשֹׁחַד בַּחֵק וְגוֹ׳].
§ הגמרא חוזרת לדיונה במעלות נתינת צדקה. רבי אלעזר אמר: מי שעושה מעשי צדקה בסתר גדול ממשה רבנו. ואילו לגבי משה רבנו, נאמר: "כי יגורתי מפני האף והחמה" (דברים ט:יט), ואילו לגבי מי שעושה מעשי צדקה נאמר: "מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה" (משלי כא:יד). הגמרא מעירה: וזה האמור חולק על מאמר של רבי יצחק, שכן רבי יצחק אומר: מתן בסתר מכפה אף, אבל אינו מכפה חמה, שנאמר: "ושחד בחיק חמה עזה," כלומר, אף על פי שהמתן בחיק, כלומר, אפילו אם אדם נותן צדקה בסתר, מכל מקום חמה עזה עדיין יכולה להזיק לו. יש מי שאומרים כי רבי יצחק אומר כך: כל דיין שמקבל שוחד מביא חמה עזה על העולם, שנאמר: "ושחד בחיק חמה עזה."
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: כׇּל הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי – מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת, וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים – מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת. הַנּוֹתֵן פְּרוּטָה לְעָנִי מִתְבָּרֵךְ בְּשֵׁשׁ בְּרָכוֹת – דִּכְתִיב: ״הֲלֹא פָרֹשׂ וְגוֹ׳, וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת (וְגוֹ׳) כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְגוֹ׳״.
ורבי יצחק אומר: כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, וכל המפייסו בדברים של נחמה ועידוד מתברך באחת עשרה ברכות. הגמרא מבארת: הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות, שנאמר: "הלוא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית; כי תראה ערום וכסיתו" (ישעיהו נח:ז). ובהמשך הפסוקים נמנות שש ברכות: "אז יבקע כשחר אורך, וארוכתך מהרה תצמח, והלך לפניך צדקך, כבוד ה׳ יאספך. אז תקרא וה׳ יענה, תשווע ויאמר: הנני" (ישעיהו נח:ח–ט).
וְהַמְפַיְּיסוֹ בִּדְבָרִים מִתְבָּרֵךְ בְּאַחַת עֶשְׂרֵה בְּרָכוֹת – שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצׇּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ ה׳ תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְגוֹ׳, וּבָנוּ מִמְּךָ חׇרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְגוֹ׳״.
וכל מי שמנחם אדם עני בדברי נחמה ועידוד זוכה לאחת עשרה ברכות, כפי שנאמר: "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ... וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ, וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד, וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ... וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם, מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם" (ישעיהו נח:י–יב).
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, מַאי דִּכְתִיב: ״רוֹדֵף צְדָקָה וָחָסֶד יִמְצָא חַיִּים צְדָקָה וְכָבוֹד״? מִשּׁוּם דְּרוֹדֵף צְדָקָה – יִמְצָא צְדָקָה?! אֶלָּא לוֹמַר לָךְ: כׇּל הָרוֹדֵף אַחַר צְדָקָה – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ מָעוֹת וְעוֹשֶׂה בָּהֶן צְדָקָה.
ורבי יצחק אומר: מה פירושו של מה שנאמר: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים, צדקה וכבוד" (משלי כא:כא)? וכי זאת אומרת שמפני שאדם רדף צדקה, הוא עצמו ימצא צדקה? כלומר, האם שכרו של מי שתמיד נתן צדקה יהיה שבסופו של דבר ייעשה עני ואנשים אחרים ינהגו בו בצדקה? אלא, הפסוק בא לומר לך שביחס לכל מי שרודף צדקה, נותן לעניים ומוביל אחרים לעשות כן, הקדוש ברוך הוא מזמן לו ממון כדי לעשות בו את מעשי הצדקה שלו.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַמְצִיא לוֹ בְּנֵי אָדָם הַמְהוּגָּנִים לַעֲשׂוֹת לָהֶן צְדָקָה, כְּדֵי לְקַבֵּל עֲלֵיהֶם שְׂכָרוֹ. לְאַפּוֹקֵי מַאי? לְאַפּוֹקֵי מִדְּדָרֵשׁ רַבָּה – דְּדָרֵשׁ רַבָּה, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ, בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָּהֶם״? אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, [אֲפִילּוּ] בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹפִין אֶת יִצְרָן וּמְבַקְּשִׁין לַעֲשׂוֹת צְדָקָה לְפָנֶיךָ, הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן שָׂכָר.
רב נחמן בר יצחק אומר: הקדוש ברוך הוא מזמן לו אנשים הראויים לצדקה, כדי שיקצור את שכרו הצודק על כך שהוא מסייע להם. הגמרא מעירה: מה באה אמירה זו למעט? היא באה למעט את דרשתו של רבה על פסוק אחר, שכן רבה לימד: מה פירוש הדבר שנאמר: "יהיו מוכשלים לפניך; בעת אפך עשה בהם" (ירמיהו יח, כג)? הנביא ירמיהו אמר לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, אפילו כאשר אותם אנשים רשעים שרדפו אותי כובשים את יצרם ומבקשים לעשות מעשי צדקה לפניך, הכשל אותם באנשים בלתי ישרים שאינם ראויים לצדקה, כדי שלא יקבלו שכר על כך שבאו לעזרתם.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: כׇּל הָרָגִיל לַעֲשׂוֹת צְדָקָה – זוֹכֶה, הָוְיִין לוֹ בָּנִים בַּעֲלֵי חׇכְמָה, בַּעֲלֵי עוֹשֶׁר, בַּעֲלֵי אַגָּדָה. בַּעֲלֵי חׇכְמָה – דִּכְתִיב:
רבי יהושע בן לוי אומר: כל מי שרגיל לעשות מעשי צדקה זוכה לברכה; יהיו לו בנים שהם בעלי חכמה, בעלי עושר, ובעלי אגדה. הגמרא מסבירה: בעלי חכמה, כפי שנאמר:

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria