מִשּׁוּם חֲשַׁד אִשְׁתּוֹ.
הוא עושה זאת בשל חשד שבעל הבור עלול להיכנס לבית בזמן שבעל הבית אינו נוכח, וכך להתייחד בבית עם אשת בעל הבית.
מַתְנִי׳ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גִּינָּה לִפְנִים מִגִּינָּתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ – נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִים, וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם יוֹצְאִין; וְאֵינוֹ מַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין; וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת; וְהַחִיצוֹן זוֹרֵעַ אֶת הַדֶּרֶךְ.
משנה:מי שיש לו בעלות על גן הנמצא מעבר לגנו של אחר, וגם יש לו זכות מעבר אליו, רשאי להיכנס לגנו רק בשעה שרגילים בני אדם להיכנס, ורשאי לצאת רק בשעה שרגילים בני אדם לצאת. ועוד, אינו רשאי להכניס סוחרים אל גנו, ואינו רשאי להיכנס לגן רק כדי להשתמש בו כדרך מעבר, כדי להיכנס ממנו לשדה אחר. ובעל הגן החיצון רשאי לזרוע את השביל המוביל לגן הפנימי.
נָתְנוּ לוֹ דֶּרֶךְ מִן הַצַּד מִדַּעַת שְׁנֵיהֶן – נִכְנָס בְּשָׁעָה שֶׁהוּא רוֹצֶה, וְיוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁרוֹצֶה; וּמַכְנִיס לְתוֹכָהּ תַּגָּרִין. וְלֹא יִכָּנֵס מִתּוֹכָהּ לְתוֹךְ שָׂדֶה אַחֶרֶת. זֶה וָזֶה אֵינָן רַשָּׁאִים לְזוֹרְעָהּ.
אם בית הדין נתן לו דרך גישה מן הצד של הגינה החיצונית, בהסכמת שניהם, הוא רשאי להיכנס בכל זמן שירצה, ולצאת בכל זמן שירצה, ורשאי להכניס סוחרים אל הגינה הפנימית. אבל עדיין אינו רשאי להיכנס לגינה רק כדי לעבור ממנה אל שדה אחר. במקרה כזה, לא זה, בעל הגינה הפנימית, ולא זה, בעל הגינה החיצונית, רשאים לנטוע את שביל הצד ההוא.
גְּמָ׳ אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: ״אַמָּה בֵּית הַשְּׁלָחִין אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – נוֹתֵן לוֹ שְׁתֵּי אַמּוֹת לְתוֹכָהּ, וְאַמָּה מִכָּאן וְאַמָּה מִכָּאן לַאֲגַפֶּיהָ. ״אַמָּה בֵּית הַקִּילוֹן אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – נוֹתֵן לוֹ אַמָּה אַחַת לְתוֹכָהּ, וַחֲצִי אַמָּה מִכָּאן וַחֲצִי אַמָּה מִכָּאן לַאֲגַפֶּיהָ.
גמרא:רב יהודה אומר ששמואל אומר: אם בעל שדה אומר לאחר: אני מוכר לך מאדמתי תעלה הראויה להבאת מים אל שדה שלחין, עליו לתת לו קרקע ברוחב שתי אמות לפנים התעלה, ואמה מכאן ואמה מכאן לגדותיה. ואם אמר לו: אני מוכר לך תעלת קילון [קילון], עליו לתת לו קרקע ברוחב אמה אחת לפנים התעלה וחצי אמה מכאן וחצי אמה מכאן לגדותיה.
וְאוֹתָן אֲגַפַּיִים – מִי זוֹרְעָם? רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל הַשָּׂדֶה זוֹרְעָם, רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: בַּעַל הַשָּׂדֶה נוֹטְעָם. מַאן דְּאָמַר זוֹרְעָם – כׇּל שֶׁכֵּן נוֹטְעָם. וּמַאן דְּאָמַר נוֹטְעָם – אֲבָל זוֹרְעָם לָא, חַלְחוֹלֵי מְחַלְחֲלִי.
הגמרא שואלת: ועל אותם גדות, מי רשאי לזרוע אותן? רב יהודה אומר ששמואל אומר: בעל השדה רשאי לזרוע אותן בירקות או בתבואה. רב נחמן אומר ששמואל אומר: בעל השדה רשאי לנטוע אותן באילנות. הגמרא מפרטת: מי שאומר שבעל השדה רשאי לזרוע אותן סובר שקל וחומר שהוא רשאי לנטוע אותן באילנות. ומי שאומר שהוא רשאי לנטוע אותן באילנות סובר שהוא רשאי לנטוע אילנות בלבד, אבל לזרוע אותן בצמחים אחרים אין להתיר. זאת משום שהשורשים מנקבים את הקרקע, דבר שמחליש אותה ועלול לגרום נזק לאמת המים.
וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אַמַּת הַמַּיִם שֶׁכָּלוּ אֲגַפֶּיהָ – מְתַקְּנָהּ מֵאוֹתָה שָׂדֶה; בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא כָּלוּ אֲגַפֶּיהָ אֶלָּא בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה.
§ ורב יהודה אומר ששמואל אומר: לגבי תעלת מים שגדותיה קרסו, בעל התעלה רשאי לתקנה בעפר מאותו שדה שדרכו התעלה עוברת, אף על פי שהשדה אינו שייך לו. הדבר מותר משום שידוע כי כאשר גדותיה קרסו העפר שממנו היו עשויות הגדות התפזר רק אל תוך אותו שדה סמוך.
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא, וְלֵימָא לֵיהּ: מַיָּיךְ אַשְׁפְּלוּהָ לְאַרְעָיךְ! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: שֶׁעַל מְנָת כֵּן קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַשָּׂדֶה.
רב פפא מקשה על כך: אך יניח בעל השדה לומר לבעל התעלה: מימיך שבתעלתך סחפו את עפרך מגדותיך, ולכן אין לך זכות לקחת עפר משדי. אלא אמר רב פפא שהוא רשאי לתקן את הגדות בעפר מן השדה מפני שכאשר בעל השדה מכר את הזכויות לתעלה הוא קיבל עליו תנאי זה.
מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ; נְטָלָהּ וְנָתַן לָהֶם מִן הַצַּד – מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן, וְשֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ.
MISHNA: במקרה של מי שהייתה דרך הרבים עוברת בתוך שדהו, והוא ניכס אותה לעצמו ובמקום זאת נתן לרבים דרך חלופית מן הצד של נכסו, ההלכה היא שהדרך שנתן להם, נתן להם, והם רשאים להשתמש בה. אבל הדרך המקורית שנטל לעצמו לא הגיעה לידו, כלומר, אין הוא יכול לנכס אותה לשימושו האישי.
דֶּרֶךְ הַיָּחִיד – אַרְבַּע אַמּוֹת. דֶּרֶךְ הָרַבִּים – שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה. דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ – אֵין לָהּ שִׁיעוּר. דֶּרֶךְ הַקֶּבֶר – אֵין לָהּ שִׁיעוּר. הַמַּעֲמָד – דַּיָּינֵי צִפּוֹרִי אָמְרוּ: בֵּית אַרְבָּעָה קַבִּין.
הרוחב התקני של שביל פרטי הוא ארבע אמות. אם בעל שדה מוכר ליחיד זכות מעבר דרך שדהו, מבלי לציין את רוחב השביל, עליו לספק לו שביל ברוחב ארבע אמות. הרוחב התקני של דרך הרבים הוא שש עשרה אמות. רוחבה של דרך המלך אין לה שיעור מרבי , שכן המלך רשאי ליטול לעצמו כל רוחב דרך שירצה. רוחבו של השביל עבור תהלוכת הקבורה אל קבר אין לו שיעור מרבי . באשר למנהג של עמידה וניחום האבלים לאחר הלוויה, אמרו דייני ציפורי שהשיעור הנדרש הוא השטח הדרוש לזריעת ארבעה קבין זרע.
גְּמָ׳ אַמַּאי שֶׁלּוֹ לֹא הִגִּיעוֹ? לִינְקוֹט פַּזְרָא וְלִיתֵּיב! שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ לָא עָבֵיד אִינִישׁ דִּינָא לְנַפְשֵׁיהּ – אֲפִילּוּ בִּמְקוֹם פְּסֵידָא?
גמרא: הגמרא שואלת: מדוע המשנה פוסקת שהרשות הרבים שבעל הקרקע נטל לעצמו לא הגיעה לידו? אם על ידי ביצוע ההחלפה הדרך המקורית שייכת כעת לו, שייטול מקל [פזרה] וישב בדרך וימנע בפועל מכל אדם לעבור בה. לכאורה, חכמים לא התירו לו לעשות כן. הגמרא מציעה: האם נובע מכאן שאפשר להסיק מן פסיקת המשנה שאין אדם רשאי לעשות דין לעצמו אפילו בנסיבות שבהן הימנעות מפעולה תגרום לו הפסד? דבר זה יסתור את ההלכה המקובלת שאדם רשאי לעשות כן.
אָמַר רַב זְבִיד מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא: גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִתֵּן לָהֶן דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן. רַב מְשַׁרְשְׁיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא אָמַר: בְּנוֹתֵן לָהֶם דֶּרֶךְ עֲקַלָּתוֹן.
רב זביד אמר בשם רבא: אף שעל פי רוב מותר לעשות כן, במקרה זה החכמים גזרו גזירה האוסרת זאת, שמא ייתן להם דרך עקיפה שתאריך את המרחק שהציבור יצטרך לעבור. רב משרשיא אמר בשם רבא שפסק המשנה חל רק כאשר הוא אכן נותן להם דרך עקיפה במקום הדרך הישרה המקורית. אבל מותר להחליף רשות הרבים בדרך ישרה באותה מידה, וליטול את המקורית לשימושו האישי.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria