דְּאָמַר רָבָא: סוֹחֵט אָדָם אֶשְׁכּוֹל שֶׁל עֲנָבִים, וְאוֹמֵר עָלָיו קִידּוּשׁ הַיּוֹם!
כפי שרבא אומר: אדם רשאי לסחוט את המיץ מאשכול ענבים ולאחר מכן לקדש על יום השבת עליו.
וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי מִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ? וְהָא תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא: מִפִּיהָ וּמִשּׁוּלֶיהָ לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר!
אלא, דבריו של רב הם למעט יין שנלקח מפי החבית, שיש בו קצף צף, ויין שנלקח מתחתית החבית, שיש בו שמרים. הגמרא מקשה על כך: והרי רבי חייא לימד: אין מביאין יין שנלקח מפי החבית או מתחתית החבית לנסכים לכתחילה, אבל אם הביאו לנסכים כשר הוא בדיעבד? לפי זה, היה צריך להיות ראוי לשימוש לקידוש יום השבת.
וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי יַיִן כּוּשִׁי; בּוֹרֵק; הֵילִיסְטוֹן; שֶׁל מַרְתֵּף; שֶׁל צִמּוּקִים? וְהָא תַּנְיָא: בְּכוּלָּן לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – כָּשֵׁר!
אלא, דבריו של רב הם למעט יין שחור, יין בורק, יין מתוק [הייליסטון], יין מן המרתף, ויין העשוי מצימוקים. הגמרא מקשה: והרי שנינו בברייתא: לגבי כל סוגי היין הללו, אין מביאים אותם לנסכים לכתחילה, אבל אם הביא אחד מהם לנסכים הרי זה כשר בדיעבד. לפי זה, היה צריך להיות ראוי לשימוש לקידוש היום של שבת.
וְאֶלָּא לְמַעוֹטֵי יַיִן קוֹסֵס; מָזוּג; מְגוּלֶּה; וְשֶׁל שְׁמָרִים; וְשֶׁרֵיחוֹ רַע – דְּתַנְיָא: בְּכוּלָּן לֹא יָבִיא, וְאִם הֵבִיא – פָּסוּל.
אלא, דבריו של רב באים למעט יין שהחמיץ, יין מזוג, יין שנשאר מגולה, שכן יש חשש שנחש הטיל בו את ארסו, ויין העשוי משמרי ענבים , ויין שיש לו ריח רע. כפי שנלמד בברייתא: לגבי כל סוגי היין הללו, אין מביאים אותם לנסך, ואם הביא אחד מהם לנסך, הוא פסול.
לְמַעוֹטֵי מַאי? אִי לְמַעוֹטֵי קוֹסֵס, פְּלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי הִיא!
הגמרא שואלת שוב: קביעתו של רב באה למעט איזה מסוגי היין הללו? אם תציעו שרב התכוון למעט יין שמחמיץ, אין זה יכול להיות, שכן מעמדו של יין שטעמו כיין אך ריחו כחומץ הוא נושא למחלוקת בין רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי (96א).
אִי לְמַעוֹטֵי מָזוּג, עַלּוֹיֵי עַלְּיֵיהּ – דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּכוֹס שֶׁל בְּרָכָה, שֶׁאֵין מְבָרְכִין עָלָיו עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכוֹ מַיִם!
אם מישהו מציע שאמירתו של רב באה להוציא יין מזוג, מדוע יין כזה ייפסל לקידוש היום בשבת? מזיגת היין היא השבחה שלו, כפי שאומר רבי יוסי ברבי חנינא: אף על פי שחכמים חולקים על רבי אליעזר וסוברים שעל יין שאינו מזוג מברכים: בורא פרי הגפן, מכל מקום מודים חכמים לרבי אליעזר לגבי כוס המשמשת לברכה, כגון כוס היין שעליה מברכים ברכת המזון, שאין מברכים עליה את הברכה עד שייתן לתוכה מים כדי לעשותה ראויה לשתייה.
אִי לְמַעוֹטֵי מְגוּלֶּה, סַכָּנָה הִיא!
אם מישהו מציע שאמירתו של רב באה להוציא יין שנשאר מגולה, לא היה צורך לרב ללמד זאת, משום שיין כזה, אשר מסוכן לשתייה, שכן נחש עשוי היה להטיל בו את ארסו, כבר אסור.
אִי לְמַעוֹטֵי שֶׁל שְׁמָרִים, הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּרְמָא תְּלָתָא וַאֲתָא אַרְבְּעָה, חַמְרָא מְעַלְּיָא הוּא! אִי דִּרְמָא תְּלָתָא וַאֲתָא תְּלָתָא וּפַלְגָא, פְּלוּגְתָּא דְּרַבָּנַן וַאֲחֵרִים הִיא!
אם מציעים שאמירתו של רב באה למעט יין העשוי מגפת, מהן הנסיבות? אם מדובר במקרה שבו שפך שלוש כדים של מים על הגפת ונפח המשקה שהתקבל הגיע לארבעה כדים, הרי זהו נחשב יין גמור, שבוודאי ניתן להשתמש בו לקידוש היום בשבת. אם מדובר במקרה שבו שפך שלוש כדים של מים על הגפת, והמשקה שהתקבל הגיע לשלושה וחצי כדים, הרי זהו נושא למחלוקת בין החכמים ואחרים, וההלכה היא בהתאם לדעת החכמים, הפוסקים שאין הוא נחשב ליין.
אֶלָּא לְמַעוֹטֵי שֶׁרֵיחוֹ רַע. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם לְמַעוֹטֵי מְגוּלֶּה – וְאַף עַל גַּב דְּעַבְּרֵיהּ בִּמְסַנֶּנֶת כְּרַבִּי נְחֶמְיָה, אֲפִילּוּ הָכִי – ״הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ״.
אלא, דבריו של רב באים למעט יין שיש לו ריח רע. ואם תרצה, אמור שלמעשה דבריו באים למעט יין שנשאר מגולה, והוא מלמד את החידוש שאף על פי שמעבירים אותו במסננת, בהתאם לדעתו של רבי נחמיה (ראה תרומות ח:ז), אף על פי כן, עדיין אין להשתמש בו לקידוש יום השבת. זאת משום שאין זה מכובד להשתמש ביין נחות לצורך מצווה, כפי שנלמד מן הפסוק שבו האל מוכיח את העם היהודי על שהקריבו בעלי חיים פיסחים כקורבנות: "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך? אמר ה' צבאות" (מלאכי א:ח).
בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא חֲמוּהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא מֵרָבָא: חֲמַר חִוַּורְיָין, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: ״אַל תֵּרֶא יַיִן כִּי יִתְאַדָּם״.
רב כהנא, חותנו של רב משרשיא, שאל את רבא: בנוגע לשימוש ביין לבן לנסכים ולקידוש יום השבת, מהי ההלכה? אמר לו בתשובה שהפסוק אומר: "אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו, יתהלך במישרים" (משלי כג:לא), ומכאן שיין אדום נחשב לבעל איכות מעולה יותר.
קַנְקַנִּים בַּשָּׁרוֹן וְכוּ׳. תָּאנָא: פִּיטָסוֹת נָאוֹת וּמְגוּפָּרוֹת.
§ המשנה מלמדת: כאשר קונים כדים של יין בשרון, מקבל עליו שעד עשרה כדים מאיכות ירודה עשויים להימצא בכל מאה כדים שנרכשו. שנויה הייתה בברייתא: הקונה חייב לקבל עשרה כדים מאיכות ירודה מתוך מאה רק כאשר אפילו אותם עשרה כדים מאיכות ירודה הם נאים וחתומים בזפת כדי לחזקם.
מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר יַיִן לַחֲבֵירוֹ, וְהֶחְמִיץ – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ. וְאִם יָדוּעַ שֶׁיֵּינוֹ מַחְמִיץ – הֲרֵי זֶה מִקָּח טָעוּת. וְאִם אָמַר לוֹ: ״יַיִן
משנה: אם אדם מוכר יין לחברו ולאחר מכן הוא מחמיץ, המוכר אינו נושא באחריות כספית להפסדו. אבל אם ידוע על מוכר זה שיינו תמיד מחמיץ, הרי זו מכירה שהיא מקח טעות, כלומר, עסקה המבוססת על הנחות שגויות, שכן הקונה התכוון לקנות יין שישמור על איכותו; לפיכך, על המוכר להשיב לקונה את כספו. ואם המוכר אמר לקונה: זהו יין
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria