המוכר מחזיר לקונה את שווי הזרעים. מאחר שרוב זרעי הפשתן הנמכרים הם לזריעה, הרי זו מקח טעות. אמרו לו, כלומר לרבי יוסי: רבים, כלומר רוב בני האדם, קונים זרעי פשתן למטרות אחרות מלבד זריעה. לפיכך, המכר קיים.

הגמרא שואלת: מיהם התנאים בברייתא זו שיש ביניהם מחלוקת המקבילה למחלוקת שבין רב ושמואל? אם נאמר שהם רבי יוסי והדעה המובאת כך: אמרו לו, אין זה נכון, שכן שניהם סבורים שבדיני ממונות הולכים אחר הרוב. מחלוקתם נוגעת רק לשאלה אחר איזה רוב הולכים: חכם אחד, כלומר הדעה המובאת כך: אמרו לו, הולך אחר רוב בני אדם הקונים, וחכם אחד, כלומר רבי יוסי, הולך אחר הרוב של כמות הזרעים הנמכרת בכלל. הפער נובע מכך שרוב העסקאות נעשות כל אחת בכמות קטנה יחסית של זרעים הנקנים למטרות שאינן זריעה. מיעוט העסקאות כולל כמויות גדולות של זרעים הנקנים לזריעה. משמעות הדבר היא שרוב הזרעים הנמכרים בכלל נקנים לזריעה, אך רוב האנשים הקונים זרעים עושים זאת למטרות שאינן זריעה.

אלא, המחלוקת המקבילה למחלוקת שבין רב ושמואל היא או המחלוקת שבין התנא הראשון ורבי יוסי, או המחלוקת שבין התנא הראשון והדעה המובאת כך: אמרו לו.

§ החכמים לימדו בברייתא: כאשר המוכר נושא באחריות כספית על מכירת זרעים שלא נבטו, מה הוא חייב לתת לקונה? הוא חייב לתת לו רק את שווי הזרעים עצמם, אך לא את ההוצאות שהקונה הוציא בזריעתם, כגון שכר פועלים. ויש אומרים: הוא חייב לתת לו אפילו את ההוצאות שהקונה הוציא.

הגמרא שואלת: מיהו התנא שדעתו מצוטטת כך: יש אומרים? רב חסדא אמר שזהו רבן שמעון בן גמליאל.

הגמרא מבהירה: מאיזו אמירה של רבן שמעון בן גמליאל ניכר שהוא סבור שהמוכר חייב בהוצאותיו של הקונה? אפשרות אחת היא אם נאמר שהאמירה הנדונה היא זו של רבן שמעון בן גמליאל במשנה, כפי שלמדנו במשנה: המוכר לחבירו תבואה שלפעמים נקנית לאכילה ולפעמים לזריעה, וזרעה הקונה ולא צמחה, ואפילו אם מכר לו זרעי פשתן, שנאכלים רק לעיתים רחוקות, המוכר אינו נושא באחריות ממונית עליהם. הגמרא מסיקה: מכלל זה, אם תנא זה סבור שמכר לו זרעים לגינת ירק, שאינם נאכלים כלל, אזי המוכר נושא באחריות ממונית לפצות את הקונה עליהם.

הגמרא ממשיכה: אך בהתאם לכך, אמור את הסיפא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מכר זרעים עבור צמחי גינה, שאינם נאכלים כלל, אזי המוכר נושא באחריות ממונית עליהם. הגמרא שואלת: אך לפי ההסקה שנעשתה מן הרישא, גם התנא הראשון אומר זאת, שכן הוא סבור שרק במכירה של זרעי פשתן המוכר אינו נושא באחריות ממונית לפצות את הקונה עליהם, אבל לגבי מכירה של זרעים עבור צמחי גינה, שאינם נאכלים כלל, המוכר נושא באחריות ממונית עליהם. אם כן, מהי המחלוקת בין התנא הראשון ובין רבן שמעון בן גמליאל?

הגמרא מציעה אפוא: אלא, האין זה שההבדל ביניהם הוא אם המוכר חייב בהוצאותיו של הקונה ? חכם אחד, כלומר, התנא הראשון, סבור שהמוכר חייב רק בערכם של הזרעים, ואילו החכם האחר, כלומר, רבן שמעון בן גמליאל, סבור שהמוכר חייב אפילו בהוצאותיו של הקונה .

הגמרא שואלת: מנין ניכר שזהו רבן שמעון בן גמליאל הסובר שהמוכר חייב בהוצאות? שמא הוא להפך, כלומר, התנא הראשון הוא הסובר שהמוכר חייב בהוצאות, ורבן שמעון בן גמליאל סובר שאינו חייב אלא על שווי הזרעים. הגמרא דוחה הצעה זו: אין זה קשה, משום שהתנא האחרון המובא תמיד בא להוסיף דבר מה על פסיקת התנא הראשון, ולא לגרוע ממנה.

הגמרא מציעה: אבל אולי כל המשנה היא מציינת את דעתו של רבן שמעון בן גמליאל, והמשנה חסרה, וזה מה שהיא מלמדת: לגבי מי שמוכר תבואה לחברו שלפעמים נקנית לאכילה ולפעמים לזריעה, והקונה זרע אותה והיא לא צמחה, ואפילו אם מכר זרעי פשתן, שנאכלים רק לעיתים, המוכר אינו נושא באחריות ממונית עליהם. אבל אם מכר זרעים של צמחי גינה, שאינם נאכלים כלל, המוכר נושא באחריות ממונית עליהם. זו דבריו של רבן שמעון בן גמליאל, שכן רבן שמעון בן גמליאל אומר שרק במכירה של זרעי פשתן המוכר אינו נושא באחריות ממונית לפצות את הקונה עליהם, אבל מכלל זה, במכירה של זרעים של צמחי גינה, שאינם נאכלים כלל, המוכר נושא באחריות ממונית עליהם. אם מפרשים כך, אין ראיה מן המשנה שרבן שמעון בן גמליאל סבור שהמוכר חייב בהוצאות.

אלא, האמירה הנידונה היא אמירה זו של רבן שמעון בן גמליאל, כפי שנשנתה בברייתא (תוספתא, בבא קמא י:ט): במקרה של מי שהביא חיטים לטוחן כדי לטחון, והטוחן לא הרטיב את הגרגרים במידה מספקת כדי שהטחינה תיעשה כראוי, וכתוצאה מכך הפך את התבואה לסובין או למורסן [mursan], או במקרה של מי שנתן קמח לאופה והאופה עשה אותו ללחם שהוא לא אפוי דיו ונוטה להתפורר, או אם נתן אדם בהמה לקצב והקצב שחט אותה באופן שהפך אותה לנבילה, בכל המקרים הללו בעל המלאכה חייב, מפני שהוא כמי שהוא שומר שכר.

הברייתא ממשיכה: רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם הבעלים הזמין אורחים לאכול את האוכל, ובשל מעשיו של הפועל לא היה יכול להגיש להם, אזי על הפועל לתת לו פיצוי על השפלתו ופיצוי על השפלת אורחיו. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: היה מנהג גדול בירושלים שאם אדם נותן חומרי גלם עבור סעודה לחברו כדי להכין לו את הסעודה, והלה מקלקל אותה, אותו אדם נותן לראשון פיצוי על השפלתו ופיצוי על השפלת אורחיו.

הברייתא ממשיכה: מנהג גדול נוסף שהיה נהוג בירושלים היה שכאשר אדם ערך סעודה, היה בד [מפה] פרוש על הפתח לאולם. כל עוד הבד היה פרוש, האורחים היו נכנסים, שכן נוכחות הבד העידה שיש מזון לעוד אורחים. כאשר הבד הוסר, האורחים לא היו נכנסים עוד.

משנה: כאשר מוכרים כמות משמעותית של תוצרת או מספר פריטים, ייתכן שיהיה בהם שיעור מסוים של פסולת או שחלק מן המוצר יהיה באיכות ירודה. המשנה מבהירה איזה שיעור נחשב מקובל, שעליו הקונה אינו יכול לדרוש פיצוי. לגבי מי שמוכר תוצרת, כלומר תבואה, לחברו, זה הקונה מקבל עליו שעד רובע קב של פסולת עשוי להימצא בכל סאה של תוצרת שנקנתה. בקניית תאנים, הוא מקבל עליו שעד עשר תאנים נגועות עשויות להימצא בכל מאה תאנים שנקנו. בקניית מרתף המכיל חביות של יין, הוא מקבל עליו שעד עשר חביות של יין מחמיץ עשויות להימצא בכל מאה חביות שנקנו. בקניית כדים של יין בשרון, הוא מקבל עליו שעד עשרה כדים מאיכות ירודה [פיתסות] של יין עשויים להימצא בכל מאה כדים שנקנו.

גמרא:רב קטינא לימד: כאשר המשנה קובעת שקונה מקבל על עצמו שייתכן שיהיה רבע קב של פסולת לכל סאה, משמעות הדבר היא רק שהוא מקבל על עצמו נוכחות של רבע קב של קטניות, אך אינו מקבל על עצמו נוכחות של רבע קב של עפר. הגמרא שואלת: והאם כך הוא, שהקונה אינו מקבל על עצמו גם שייתכן שתהיה בתבואה כמות מסוימת של עפר? והרי רבה בר חייא קטוספאה אומר בשם רבה: מי שמוציא אבן קטנה מתוך החיטים שבגורן של חברו