אִי דְּלֵיכָּא לְאִישְׁתַּלּוֹמֵי מִינֵּיהּ, לִיעַכַּב תּוֹרָא בְּזוּזֵיהּ! דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: מִן מָרֵי רְשׁוּתָיךְ – פָּארֵי אִפְּרַע!
אם זהו מקרה שבו למוכר אין די כספים כדי שהקונה יקבל ממנו החזר, אז יניחו לקונה להחזיק בשור עצמו במקום כספו, כפי שאנשים אומרים: אם ברצונך להבטיח שתקבל תשלום, גבה אפילו סובין, סחורה נחותה, ממי שחייב לך. לפיכך, אפילו לפי דעתו של רב, סביר שהקונה יחזיק בשור. מה, אם כן, ההבדל המעשי בין דעותיהם של רב ושמואל?
לָא צְרִיכָא, דְּאִיכָּא לְאִישְׁתַּלּוֹמֵי מִינֵּיהּ.
הגמרא משיבה: לא, נחוץ לדון במקרה שבו למוכר יש די כספים כדי שהקונה יקבל ממנו החזר.
רַב אָמַר: הֲרֵי זֶה מִקָּח טָעוּת – בָּתַר רוּבָּא אָזְלִינַן, וְרוּבָּא לְרִדְיָא זָבְנִי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר לָךְ: כִּי אָזְלִינַן בָּתַר רוּבָּא – בְּאִיסּוּרָא, בְּמָמוֹנָא – לָא.
הגמרא מסבירה את ההיגיון של כל דעה: רב אומר: זהו מקח טעות, שכן במקרים של ספק הולכים אחר הרוב, ומאחר שהרוב של בני אדם קונים שוורים לחרישה, מניחים שגם קונה זה קנה את השור לחרישה. בהתאם לכך, מאחר שהשור שקיבל לא היה ראוי לחרישה, המכר בטל. ושמואל היה יכול לומר לך: כאשר אנו הולכים אחר הרוב, זה רק לגבי ענייני איסור והיתר, אבל לגבי ענייני ממון, כגון זה, אין הולכים אחר הרוב. בהתאם לכך, אין בסיס לבטל את המכר.
(סִימָן: אִשָּׁה, וְעֶבֶד, שׁוֹר, שְׁוָרִין, וּפֵירוֹת.)
הגמרא מצטטת סימן המציין את נושאי המקרים שאליהם תפנה כדי להקשות על דעתו של רב או של שמואל: אישה, ועבד, שור, שוורים, ותבואה.
מֵיתִיבִי: הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה; וְהִיא אוֹמֶרֶת: בְּתוּלָה נִישֵּׂאתִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא כִי, אֶלָּא אַלְמָנָה נְשָׂאתִיךְ – אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיָּצְאָה בְּהִינוּמָא, וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ – כְּתוּבָּתָהּ מָאתַיִם.
הגמרא מקשה על דעתו של רב ממשנה (כתובות טו ע"ב): לגבי אישה שהתאלמנה או התגרשה, ויש מחלוקת בינה לבין בעלה או יורשיו על שווי התשלום שהיא צריכה לקבל עבור כתובתה, והיא אומרת: כאשר נשאת לי הייתי בתולה, ולכן אני זכאית למאתיים דינרים, והוא אומר: אין זה כך; אלא, כאשר נשאתי אותך, היית אלמנה, ולכן את זכאית למאה דינרים בלבד, אזי אם יש עדים שהיא יצאה מבית אביה לחופתה בהינומא [הינומא] או כשראש שערה פרוע, כדרך הרגילה של כלות בתולות, הדבר נחשב ראיה מספקת התומכת בטענתה, ולכן תשלום כתובתה הוא מאתיים דינרים.
טַעְמָא דְּאִיכָּא עֵדִים, הָא לֵיכָּא עֵדִים – לָא; וְאַמַּאי? לֵימָא: הַלֵּךְ אַחַר רוֹב הַנָּשִׁים, וְרוֹב נָשִׁים – בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת!
הגמרא מסיקה: הסיבה שהיא מקבלת מאתיים דינרים היא שיש עדים לטענתה. לכן, אם לא היו עדים, טענתה לא הייתה מתקבלת. הגמרא שואלת: אבל למה? נאמר שמכיוון שיש ספק, יש ללכת אחר רוב הנשים, ומאחר שרוב הנשים נישאות בתולות, יש להניח שגם אישה זו נישאה כבתולה. בהתאם לכך, היא צריכה להיות זכאית למאתיים דינרים. מכיוון שאין זה כך, ברור שאין הולכים אחר הרוב בענייני ממון.
אָמַר רָבִינָא, מִשּׁוּם דְּאִיכָּא לְמֵימַר: רוֹב נָשִׁים בְּתוּלוֹת נִישָּׂאוֹת, וּמִיעוּט אַלְמָנוֹת; וְכׇל הַנִּישֵּׂאת בְּתוּלָה – יֵשׁ לָהּ קוֹל; וְזוֹ, הוֹאִיל וְאֵין לָהּ קוֹל – אִיתְּרַע לֵהּ רוּבָּא.
רבינא אמר: במקרה זה, אין אפשרות להכריע את הדין על סמך רוב הנשים מפני שיש מקום לומר שכך הוא, שרוב הנשים נישאות כבתולות ורק מיעוט נישאות כאלמנות או כמי שאינן בתולות. אבל גם כך יש חזקה נוספת: נישואיה של כל מי שנישאת כבתולה זוכים לפרסום של עובדה זו. ואילו לגבי אישה זו, שיש מחלוקת על שווי כתובתה, מאחר שנישואיה לא זכו לפרסום כמי שנישאה כבתולה, היכולת להחיל עליה את מה שנכון לגבי הרוב של הנשים מתערערת. לפיכך, אין הוכחה שאין הולכים אחר הרוב בדיני ממונות.
אִי כׇּל הַנִּישָּׂאוֹת בְּתוּלוֹת יֵשׁ לָהֶן קוֹל, כִּי אִיכָּא עֵדִים מַאי הָוֵי? מִדְּלֵית לַהּ קוֹל – סָהֲדִי שַׁקָּרֵי נִינְהוּ!
הגמרא מקשה על כך: אם אכן נכון שנישואיו של כל מי שנושא בתולה יוצרים פרסום לדבר, אזי אפילו כשיש עדים שהיא הייתה כלה בתולה, מה בכך? מן העובדה שנישואיה לא יצרו פרסום לכך שנישאה כבתולה, בהכרח הם עדי שקר.
אֶלָּא רוֹב הַנִּישָּׂאוֹת בְּתוּלוֹת יֵשׁ לָהֶן קוֹל, וְזוֹ, הוֹאִיל וְאֵין לָהּ קוֹל – אִיתְּרַע לֵהּ רוּבָּא.
אלא, יש לשנות את הטיעון שלעיל ולומר כי רוב הנישואין של נשים הנישאות כבתולות זוכים לפרסום של עובדה זו, ואילו לגבי אישה זו, מאחר שנישואיה לא זכו לפרסום כמי שנישאה כבתולה, היכולת להחיל עליה את מה שנכון לגבי רוב הנשים מתערערת.
תָּא שְׁמַע: הַמּוֹכֵר עֶבֶד לַחֲבֵרוֹ וְנִמְצָא גַּנָּב אוֹ קוּבְיוּסְטוּס, הִגִּיעוֹ. לִסְטִים מְזוּיָּין אוֹ מוּכְתָּב לַמַּלְכוּת – אוֹמֵר לוֹ: הֲרֵי שֶׁלְּךָ לְפָנֶיךָ.
בוא ושמע קושיה על דעתו של שמואל מברייתא: במקרה של מי שמוכר עבד לחברו, והעבד נמצא גנב או משחק בקובייה [קוביוסטוס], והקונה אינו רוצה עבד כזה, אף על פי כן הרי הוא הגיע אליו, כלומר, העבד נקנה למי שרכש אותו והמקח אינו חוזר. לעומת זאת, אם העבד נמצא ליסטים מזוין [ליסטים] או שנידון ונכתב להיהרג על ידי המלכות, אזי הקונה יכול להחזיר את העבד למוכר ולומר לו: שלך לפניך; החזר לי את הכסף ששילמתי עליו, שכן המכר בטל.
רֵישָׁא –
הגמרא מסבירה את ההוכחה מן הברייתא: בסעיף הראשון של הברייתא,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria