הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵרוֹ, וּזְרָעָן וְלֹא צִמֵּחוּ; וַאֲפִילּוּ זֶרַע פִּשְׁתָּן – אֵינוֹ חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: זֵרְעוֹנֵי גִּינָּה שֶׁאֵינָן נֶאֱכָלִין, חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתָן.
משנה: לגבי מי שמוכר תבואה לחברו שלפעמים נקנית לאכילה ולפעמים לזריעה, והקונה זרע אותה ולא צמחה, ואפילו אם מכר לו זרעי פשתן, שנאכלים רק לעיתים רחוקות, המוכר אינו נושא באחריות ממונית עליהם, כלומר, אינו חייב לפצות את הקונה. מאחר שהקונה לא פירש שקנה את התבואה כדי לזרוע אותה, המוכר יכול לטעון שהניח שהקונה התכוון לאוכלה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם מכר לו זרעים של צמחי גינה, שאינם נאכלים כלל, אזי המוכר נושא באחריות ממונית עליהם, שכן בוודאי נקנו לזריעה.
גְּמָ׳ אִיתְּמַר: הַמּוֹכֵר שׁוֹר לַחֲבֵירוֹ וְנִמְצָא נַגְחָן, רַב אָמַר: הֲרֵי זֶה מִקָּח טָעוּת; וּשְׁמוּאֵל אָמַר, יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: לִשְׁחִיטָה מְכַרְתִּיו לָךְ.
גמרא: מחלוקת אמוראים נאמרה בנוגע למי שמוכר שור לחבירו והשור נמצא נגחן מועד. רב אומר: זהו מקח טעות, שכן הקונה יכול לטעון שקנה את השור במיוחד למלאכה, ושור נגחן אינו ראוי לתפקיד זה. לפיכך, על המוכר לקבל את השור בחזרה ולהשיב לקונה את כספו. ושמואל אומר: המכר אינו בטל, שכן המוכר יכול לומר לו: לשחיטה מכרתי לך אותו, והעובדה שהוא נגחן אינה מעלה ואינה מורידה.
וְלִיחְזֵי; אִי גַּבְרָא דְּזָבֵין לְנִכְסְתָא – לְנִכְסְתָא, אִי לְרִדְיָא – לְרִדְיָא! בְּגַבְרָא דְּזָבֵין לְהָכִי וּלְהָכִי.
הגמרא מציעה: אבל הבה נראה אם הקונה הוא אדם שבדרך כלל קונה שוורים לשחיטה, שאז ניתן להניח שהוא קנה גם את השור הזה לשחיטה, או אם הוא אדם שבדרך כלל קונה שוורים לחרישה, שאז ניתן להניח שהוא קנה גם את השור הזה לחרישה. הגמרא משיבה: המחלוקת עוסקת באדם שלפעמים קונה שוורים לזה ולפעמים לזה, ולכן לא ברור לאיזו מטרה הוא קנה את השור הזה.
וְלִיחְזֵי דְּמֵי הֵיכִי נִינְהוּ!
הגמרא מתעקשת: אבל הבה נראה את התשלום שהוא שילם; כמה הוא היה? מאחר ששור הראוי לחרישה עולה יותר משור הראוי רק לשחיטה, המטרה שלשמה נרכש השור תהיה ניכרת מן המחיר ששולם.
לָא צְרִיכָא; דְּאִיַּיקַּר בִּישְׂרָא, וְקָם בִּדְמֵי רִדְיָא. אִי הָכִי, לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? נָפְקָא מִינַּהּ לְטִרְחָא.
הגמרא משיבה: לא, נחוץ לדון במקרה שבו מחירו של שור המיועד לשחיטה עבור בשרו התייקר והגיע לשוויו של שור לחרישה. אבל אם פער המחירים משמעותי, אין מחלוקת. הגמרא שואלת: אם כן, לשם איזה הבדל מעשי דנו במקרה? אפילו אם השור לא התאים לצורכי הקונה, הוא יכול היה למכור אותו באותו מחיר של השור שהוא צריך. הגמרא משיבה: ההבדל המעשי הוא לגבי הטורח שבמכירת השור כדי להשיב את שוויו; על מי מוטל להתאמץ לעשות זאת?
הֵיכִי דָּמֵי?
הגמרא מבהירה: מהן הנסיבות של המקרה הנדון?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria