Drashot AI Logo
מֵהִיפַּרְכְיָא לְהִיפַּרְכְיָא.
מן המחוז [מהיפרכיה] הצפוני ביותר של ארץ ישראל עד המחוז הדרומי ביותר של סוריה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מִשְׂתַּכְּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן חַיֵּי נֶפֶשׁ, כְּגוֹן: יֵינוֹת, שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת.
החכמים לימדו: אין להשתכר רווח בארץ ישראל על ידי קנייה ומכירה מחדש של פריטים שיש בהם יסוד של מזון בסיסי, כגון יינות, שמנים וקמחים, מפני שהדבר גורם לעליית מחירם. אלא, מי שמגדלים את התוצרת צריכים למכור אותה בשווקים, ללא הזדקקות למתווך.
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה מִשְׂתַּכֵּר בְּיַיִן וָשֶׁמֶן. בְּיַיִן – סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה; בְּשֶׁמֶן – בְּאַתְרֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה שְׁכִיחַ מִישְׁחָא.
החכמים אמרו על רבי אלעזר בן עזריה שהיה משתכר רווח באמצעות מכירת יין ושמן. לגבי יין, הוא סובר בהתאם לדעתו של רבי יהודה בן בתירא, האומר שמותר לייצא יין מארץ ישראל אף על פי שהדבר גורם להתייקרותו, שכן שתיית יין מביאה לידי פריצות. ולגבי שמן, במקומו של רבי אלעזר בן עזריה היה השמן מצוי; לפיכך, לא היה חשש שמחירו יעלה אם לא יימכר ישירות לצרכן.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מִשְׂתַּכְּרִין פַּעֲמַיִם בְּבֵיצִים. אָמַר מָרִי בַּר מָרִי: פְּלִיגִי בַּהּ רַב וּשְׁמוּאֵל; חַד אָמַר: עַל חַד תְּרֵי. וְחַד אָמַר: תַּגָּר לְתַגָּרָא.
החכמים לימדו: אין להרוויח רווח פעמיים ממכירת ביצים. מארי בר מארי אמר: רב ושמואל נחלקו במשמעותה של אותה אמירה. אחד אמר שמשמעות הדבר היא שהמוכר אינו רשאי לגבות כפליים מן המחיר ששילם עבור הביצים. ואחד אמר שסוחר אחד אינו רשאי למכור לסוחר אחר; אלא הסוחר שקונה מבעל הביצים חייב למכור ישירות לצרכן.
תָּנוּ רַבָּנַן: מַתְרִיעִין עַל פְּרַקְמַטְיָא, וַאֲפִילּוּ בְּשַׁבָּת.
§ אגב תנודות מחירים, הגמרא מביאה ברייתא. חכמים לימדו: קהילה משמיעה אזעקה ומתכנסת לתפילה בציבור על סחורה [פרקמטיא] שמחירה ירד. ואפילו בשבת מותר לזעוק ולהתחנן, אף על פי שאין מתפללים על צרכיו האישיים בשבת, שכן מצוקה זו משפיעה על כלל הציבור.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּגוֹן כְּלֵי פִשְׁתָּן בְּבָבֶל, וְיַיִן וָשֶׁמֶן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר רַב יוֹסֵף: וְהוּא דְּזָל וְקָם עַשְׂרָה בְּשִׁיתָּא.
רבי יוחנן אמר: הברייתא מתייחסת במיוחד לסחורה המשמשת בסיס לכלכלה המקומית, כגון בגדי פשתן בבבל, ויין ושמן בארץ ישראל. רב יוסף אמר: וזוהלכה, שתפילה בציבור נאמרת אפילו בשבת, חלה רק כאשר הסחורה הוזלה ועמדה במחירים כאלה, שדברים שהיו שווים עשרה נמכרים כעת בשישה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין יוֹצְאִין מֵאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ, אֶלָּא אִם כֵּן עָמְדוּ סָאתַיִם בְּסֶלַע. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֵימָתַי – בִּזְמַן שֶׁאֵינוֹ מוֹצֵא לִיקַּח, אֲבָל בִּזְמַן שֶׁמּוֹצֵא לִיקַּח – אֲפִילּוּ עָמְדָה סְאָה בְּסֶלַע, לֹא יֵצֵא.
החכמים לימדו: אין יוצאים מארץ ישראל כדי לגור מחוץ לארץ ישראל אלא אם כן מחירם של שני סאה של תבואה עמד על סלע, שהוא פי שניים ממחירו הרגיל. רבי שמעון אמר: מתי חל חריג זה, המתיר לאדם לצאת מארץ ישראל בנסיבות מסוימות? הוא חל כאשר אין אדם יכול למצוא תוצרת לקנות, שכן אין לו כסף. אבל כאשר יש לו כסף והוא יכול למצוא תוצרת לקנות, אפילו אם מחיר סאה של תבואה עמד על סלע, אסור לו לצאת.
וְכֵן הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: אֱלִימֶלֶךְ, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן, גְּדוֹלֵי הַדּוֹר הָיוּ, וּפַרְנְסֵי הַדּוֹר הָיוּ; וּמִפְּנֵי מָה נֶעְנְשׁוּ? מִפְּנֵי שֶׁיָּצְאוּ מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַתֵּהֹם כׇּל הָעִיר עֲלֵיהֶן, וַתֹּאמַרְנָה הֲזֹאת נׇעֳמִי״. מַאי ״הֲזֹאת נָעֳמִי״? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמְרוּ: חֲזִיתֶם נָעֳמִי שֶׁיָּצָאת מֵאָרֶץ לְחוּץ לָאָרֶץ – מָה עָלְתָה לָהּ?
וכן היה רבי שמעון בן יוחאי אומר: אלימלך ובניו מחלון וכליון היו מחשובי בני דורם והיו ממנהיגי דורם . ועל מה נענשו? נענשו מפני שיצאו מארץ ישראל לחוץ לארץ ישראל, כפי שנאמר על נעמי ורות: "ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הנשים: הזאת נעמי?" (רות א׳:י״ט). הגמרא שואלת: מה פירוש הביטוי: "הזאת נעמי"? כיצד הדבר מלמד שבעלה ובניה נענשו על שעזבו את ארץ ישראל? אמר רבי יצחק שהנשים אמרו: ראיתן מה עלה בגורלה של נעמי, שיצאה מארץ ישראל לחוץ לארץ ישראל? לא זו בלבד שלא ניצלה שם מן הייסורים, אלא אף איבדה לגמרי את מעמדה.
וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁבָּאת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל בֹּעַז. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: עַד דְּלָא שָׁכֵיב שִׁיכְבָא – קָיְימָא מְנוּ בַיְיתֵיהּ.
וגם רבי יצחק אומר לגבי קטע זה: שבאותו ממש יום שבו רות המואבייה באה לארץ ישראל, אשתו של בועז מתה, כלומר, מרגע בואם נוצרה האפשרות לנישואיה העתידיים של רות לבועז. דבר זה מסביר את הפתגם שאנשים אומרים: לפני שהמת מת, האדם שעתיד להיות ממונה על ביתו קם, כפי שבמקרה זה אשתו החדשה של בועז, רות, הגיעה כאשר אשתו הקודמת מתה.
אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: אִבְצָן זֶה בֹּעַז. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? כִּי אִידַּךְ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא – דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר רַב: מֵאָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁתָּאוֹת עָשָׂה בֹּעַז לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי לוֹ שְׁלֹשִׁים בָּנִים, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת שִׁלַּח הַחוּצָה, וּשְׁלֹשִׁים בָּנוֹת הֵבִיא לְבָנָיו מִן הַחוּץ, וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁבַע שָׁנִים״.
אגב סיפור רות, הגמרא מוסיפה: רבה בר רב הונא אומר כי רב אומר: השופט אבצן מבית לחם (ראו שופטים י״ב:ח׳–י׳) הוא בועז. הגמרא שואלת: מה הוא מלמד אותנו? הגמרא מסבירה שהערה זו היא בהתאם לאמירה האחרת של רבה בר רב הונא, שכן רבה בר רב הונא אומר כי רב אומר: בועז הכין מאה ועשרים משתאות לילדיו בחתונותיהם. כפי שנאמר, לגבי אבצן: "ויהי לו שלושים בנים ושלושים בנות שילח החוצה, ושלושים בנות הביא לבניו מן החוץ; וישפוט את ישראל שבע שנים" (שופטים י״ב:ט׳). הפסוק מציין שהיו לו שישים ילדים.
וּבְכׇל אַחַת וְאַחַת עָשָׂה שְׁנֵי מִשְׁתָּאוֹת – אֶחָד בְּבֵית אָבִיו, וְאֶחָד בְּבֵית חָמִיו; וּבְכוּלָּן לֹא זִימֵּן אֶת מָנוֹחַ – אָמַר: כּוּדָנָא עֲקָרָה, בְּמַאי פָּרְעָא לִי?
ובכל אחת ואחת מן החתונות שערך לילדיו, עשה שתי סעודות, אחת בבית אבי החתן ואחת בבית אבי הכלה של החתן. ואת מנוח לא הזמין לאף אחת מהן, אביו לעתיד של שמשון, שאשתו הייתה עקרה (ראו שופטים יג:ב), מפני שאמר: לא כדאי להזמין אותו; הוא פרד עקר, כיצד ישיב לי כגמולי? מנוח לעולם לא יזמין אותי בחזרה, שכן אין לו ילדים.
תָּאנָא: וְכוּלָּן מֵתוּ בְּחַיָּיו. וְהַיְינוּ דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: ״בְּחַיִּיךְ דִּילַדְתְּ שִׁיתִּין שִׁיתִּין – לְמָה לִיךְ? אִיכְּפַל, וְאוֹלִיד חַד דְּמִשִּׁיתִּין זָרִיז.
חכם לימד: וכל בניו של אבצן מתו בחייו. וזה מסביר את הפתגם שאנשים אומרים: למה אתה צריך את השישים, את השישים הילדים שאתה מוליד בחייך? טרח והולד אחד שיהיה חרוץ יותר משישים. פתגם זה מתייחס לבועז, שהיו לו שישים ילדים שמתו, ובכל זאת ילדו האחרון, שנולד מרות, הוא תפארתו, שכן המלך דוד נולד משושלת זו.
(סִימָן: מָלַךְ, אַבְרָהָם, עֶשֶׂר שָׁנִים, שֶׁנִּפְטַר, נִתְנַשֵּׂא לְבַדּוֹ.) אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אֱלִימֶלֶךְ, וְשַׂלְמוֹן, וּפְלוֹנִי אַלְמוֹנִי, וַאֲבִי נָעֳמִי – כּוּלָּן בְּנֵי נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב הֵן. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? שֶׁאֲפִילּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְכוּת אָבוֹת, אֵינָהּ עוֹמֶדֶת לוֹ בְּשָׁעָה שֶׁיּוֹצֵא מֵאָרֶץ לְחוּצָה לָאָרֶץ.
הגמרא מספקת סימן לאמירות הבאות שאמר רב חנן בר רבא בשם רב: מלך; אברהם; עשר שנים; כשמת; והוא לבדו נשגב. רב חנן בר רבא אומר שרב אומר: לגבי אלימלך, וסלמון, אביו של בעז, ופלוני אלמוני, הקרוב האלמוני שהיה קרוב יותר לאלימלך מבעז (רות ד:א), ואביה של נעמי, כל אלה הם מצאצאיו של נחשון בן עמינדב, נשיא שבט יהודה (ראו רות ד:כ–כא ובמדבר ב:ג). הגמרא שואלת: מה הוא מלמד אותנו באמירה זו? הוא מלמד שאפילו במקרה של מי שיש לו זכות אבות להגן עליו, זכות זו אינה עומדת לו כאשר הוא יוצא מארץ ישראל אל מחוץ לארץ ישראל, כפי שאלימלך מת בגלל חטא זה.
וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אִמֵּיהּ דְּאַבְרָהָם – אֲמַּתְלַאי בַּת כַּרְנְבוֹ. אִמֵּיהּ דְּהָמָן – אֲמַּתְלַאי בַּת עוֹרֶבְתִּי. וְסִימָנָיךְ: טָמֵא – טָמֵא, טָהוֹר – טָהוֹר.
ורב חנן בר רבא אומר שרב אומר: אמו של אברהם נקראה אמתלאי בת קרנבו. אמו של המן נקראה אמתלאי בת עורבתי. והסימן שלך, כדי להבטיח שלא יבלבלו ביניהן, הוא שעורב [orev] הוא טמא, ובדרך זו זוכרים שעורבתי היא סבתו של המן הטמא, ואילו כבש [kar] הוא טהור, מה שמציין שקרנבו היא סבתו של אברהם הטהור.
אִמֵּיהּ דְּדָוִד – נִצֶּבֶת בַּת עַדְאֵל שְׁמָהּ. אִמֵּיהּ דְּשִׁמְשׁוֹן – צְלֶלְפּוֹנִית, וַאֲחָתֵיהּ נַשְׁיָין. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לִתְשׁוּבַת הַמִּינִים.
רב חנן בר רבא ממשיך: אמו של דוד נקראה נצבַת בת עדאל. אמו של שמשון נקראה צללפונית, ואחותו נקראה נשיין. הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי מה היו שמותיהן? הגמרא משיבה: יש לכך חשיבות בנוגע לתשובה למינים השואלים על שמותיהן של נשים אלו, שאינם נזכרים בתורה. אפשר להשיב שיש מסורת שנמסרה על שמותיהן.
וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: עֶשֶׂר שָׁנִים נֶחְבַּשׁ אַבְרָהָם אָבִינוּ – שָׁלֹשׁ בְּכוּתָא, וְשֶׁבַע בְּקַרְדּוּ. וְרַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא מַתְנִי אִיפְּכָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: עִיבְרָא זְעֵירָא דְּכוּתָא – זֶהוּ אוּר כַּשְׂדִּים.
ורב חנן בר רבא אומר כי רב אומר: אברהם אבינו נכלא במשך עשר שנים, משום שדחה את עבודת האלילים שהייתה מקובלת בארצו. הוא נכלא שלוש שנים בעיר כותא, ושבע שנים בכרדו. ורב דימי מנהרדעא מלמד להפך, שהוא נכלא שבע שנים בכותא ושלוש בכרדו. רב חסדא אמר: המעבר הקטן של כותא, זהו אור כשדים (ראו Torah 11:31).
וְאָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא אָמַר רַב: אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁנִּפְטַר אַבְרָהָם אָבִינוּ מִן הָעוֹלָם, עָמְדוּ כׇּל גְּדוֹלֵי אוּמּוֹת הָעוֹלָם בְּשׁוּרָה; וְאָמְרוּ: אוֹי לוֹ לָעוֹלָם שֶׁאָבַד
ורב חנן בר רבא אומר שרב אומר: באותו יום שבו אברהם אבינו יצא מן העולם, עמדו שרי אומות העולם בשורה, כדרך האבלים, ואמרו: אוי לו לעולם שאיבד

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria