וְלִפְנֵי הוֹסָפַת הַמִּשְׁקָלוֹת וְהַסְּחוֹרָה, הַמּוֹכֵר חַיָּב לְהַטּוֹת אֶת כַּפּוֹת הַמֹּאזְנַיִם שֶׁיַּחֲזִיקוּ אֶת הַסְּחוֹרָה שֶׁיִּטּוּ עוֹד טֶפַח לְטוֹבַת הַקּוֹנֶה, עַל יְדֵי הוֹסָפַת מִשְׁקָל לְאוֹתוֹ צַד. אִם הַמּוֹכֵר שָׁקַל לוֹ בְּדִיּוּק, כְּלוֹמַר, בְּמֹאזְנַיִם מְאֻזָּנוֹת בְּשָׁוֶה מִתְּחִלָּה, בִּמְקוֹם לְהַנִּיחַ לַמֹּאזְנַיִם לִנְטוֹת עוֹד טֶפַח, עָלָיו לָתֵת לַקּוֹנֶה כְּמוּיוֹת נוֹסָפוֹת [גֵּירוּמִין], תּוֹסֶפֶת שֶׁל עֲשִׂירִית אַחַת בְּמִקְרֶה שֶׁל נוזלים הַנִּמְכָּרִים לְפִי מִשְׁקָל, וְתוֹסֶפֶת שֶׁל אֶחָד מֵעֶשְׂרִים בְּמִקְרֶה שֶׁל סְחוֹרוֹת יְבֵשׁוֹת.

המשנה ממשיכה לדון בדרך הנכונה של שקילה: במקום שבו היו רגילים למדוד סחורה בכמה שלבים באמצעות כלי מדידה קטן, אין למדוד את כל הפריטים בבת אחת באמצעות כלי מדידה גדול אחד. במקום שבו מודדים באמצעות כלי מדידה גדול אחד, אין למדוד באמצעות כמה כלי מדידה קטנים. במקום שבו המנהג הוא ליישר את ראש כלי המדידה כדי להסיר חומרים הערומים מעל שפתותיו, אין להגדיש אותו, ובמקום שבו המנהג הוא להגדיש אותו, אין ליישר אותו.

גמרא: הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו, שהמוכר חייב מלכתחילה להכריע את המאזניים טפח נוסף, נלמדים? אמר ריש לקיש: המקור הוא שכך נאמר בפסוק שעל האדם להחזיק: "אבן שלמה וצדק" (דברים כה:טו), שמתפרש כהוראה למוכר: היה צדיק במה שהוא שלך ותן אותו לקונה. הגמרא שואלת: אם כן, אמור את הסיפא: אם המוכר שקל לו בדיוק, הוא נותן לקונה תוספות. אבל אם ההכרעה של המאזניים חובה מדין תורה, כיצד הוא יכול מלכתחילה לתת לו על ידי שקילה מדויקת?

אלא, אין חובה להטות את כפות המאזניים, והפסקה הראשונה מתייחסת למקום שבו נוהגים להטות את כפות המאזניים טפח נוסף. ואם מאמרו של ריש לקיש נאמר, הוא נאמר ביחס לפסקה האחרונה: אם המוכר שקל לו בדיוק, הוא נותן לקונה תוספות. מנין דבר זה נלמד? אמר ריש לקיש שזהו כפי שנאמר בפסוק: "וצדק," כלומר: היה צדיק במה ששייך לך ותן אותו לקונה. הגמרא שואלת: וכמה הן אותן תוספות שניתנות? רבי אבא בר ממל אומר שרב אומר: במקרה של נוזלים, עשירית ליטרא לכל עשר ליטראות, כלומר, מאית.

המשנה מלמדת שהמוכר מוסיף עשירית פנימה במקרה של נוזלים, ועשריםית אחת בסחורות יבשות. הועלתה דילמה לפני החכמים: ביחס לאיזה מקרה מדבר התנא של המשנה ? האם כוונתו לעשירית פנימה במקרה של נוזלים לכל עשר יחידות של נוזל, ובאופן דומה עשריםית אחת פנימה במקרה של סחורות יבשות לכל עשרים יחידות של סחורה יבשה, כלומר אחד מארבע מאות? או שמא, כוונתו לעשירית עבור כל עשר יחידות של נוזל, ובאופן דומה עשירית אחת עבור כל עשרים יחידות של סחורה יבשה, כלומר אחד ממאתיים? הגמרא קובעת שהדילמה תעמוד ללא הכרעה.

§ רבי לוי אומר: העונש על שימוש במידות כוזבות חמור יותר מן העונש על עבירה על איסור עריות אסורות. שכן באותו מקרה, עריות אסורות, נאמר לגביהן לשון מקוצרת של המילה "אלה": "אל", בפסוק: "כי את כל התועבות האל" (ויקרא יח:כז). ואילו במקרה זה, מידות כוזבות, נאמרה לשון מורחבת של המילה "אלה": "אלה", בפסוק: "כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה, כל עשה עול" (דברים כה:טז). ומניין ניתן להסיק כי הביטוי "אל" מציין שהאיסור חמור, שעל פיו מובן שצורתה של מילה זו מעידה על דרגת חומרה? כפי שנאמר: "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז:יג).

הגמרא שואלת: אבל בנוגע לעריות, הלא גם כן נאמר: "כי כל אשר יעשה מכל אלה [אלה] התועבות" (ויקרא יח:כט)? אם כן, מדוע העונש על שימוש במידות כוזבות נחשב חמור יותר? הגמרא משיבה: אותו ביטוי של "אלה" (ויקרא יח:כט) בהקשר של עריות אינו בא להדגיש את חומרתן. אלא הוא בא למעט את מי שמשתמש במרמה במידות מן העונש של כרת מן העולם הבא [כרת].

הגמרא שואלת: אבל אם העונש אכן פחות חמור, מהי החומרה היתרה, כלומר, החומרה הגדולה יותר, במקרה של מידות כוזבות? הגמרא משיבה ששם, במקרה של מי שעוסק בעריות אסורות, יש לו אפשרות לתשובה. אבל כאן, במקרה של מי שמשתמש במידות כוזבות, אין אפשרות לתשובה משום שאין לו דרך לדעת את מי רימה, ולכן אינו מסוגל להשיב את הכסף הגזול.

ורבי לוי אומר: גוזל אדם פשוט חמור יותר מגוזל את העליון, כלומר, נוטל רכוש מוקדש. שכן לגבי זה הגזלן הרגיל, הכתוב אומר "חטא" לפני "מעילה": "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו" (ויקרא ה:כא). ואילו לגבי ההוא שמועל בקודשים, הכתוב אומר מעילה לפני חטא: "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה" (ויקרא ה:טו).

ורבי לוי אומר: בוא וראה שמידתו של בשר ודם אינה כמידתו של הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא בירך את העם היהודי בעשרים ושתיים, וקילל אותם בשמונה בלבד. רבי לוי מסביר: הוא בירך אותם בעשרים ושתיים האותיות של האלפבית העברי, מן האות הראשונה, אלף, הפותחת את הפסוק: "אם [im] אתם הולכים בחוקותי" (ויקרא כו:ג), ועד "קוממיות [komemiyyut]" (ויקרא כו:יג), המסתיים באות תיו, האות האחרונה של האלפבית העברי.

והוא קילל אותם בשמונה אותיות, מן האות וי״ו הפותחת את הפסוק: "ואם [ve’im] בחוקותי תמאסו" (ויקרא כו:טו), עד: "ואת חוקותי געלה נפשם [nafsham]" (ויקרא כו:מג), המסתיים באות מ״ם. יש שמונה אותיות באל״ף־בי״ת העברי מן האות וי״ו עד האות מ״ם, בכלל.

ואף על פי כן משה, רבנו, שהוא בשר ודם, בירך אותם בשמונה אותיות, וקילל אותם בעשרים ושתיים. בירך אותם בשמונה אותיות,