וְהָתְנַן, הִרְכִּינָהּ וּמִיצָּהּ – הֲרֵי זוֹ תְּרוּמָה!
אבל האם לא למדנו במשנה (תרומות יא:ח): אם אדם עירָה שמן או יין של תרומה מכלי אחד לכלי אחר, והטה את הכלי על צדו וניקה את שיירי הנוזל האחרונים שבתוכו, הרי זו תרומה ויש לתתה לכהן? מכאן עולה ששיירי הנוזל האחרונים שבכלי שייכים למי שמקבל את השמן או היין, ולא לבעלים, כלומר למוכר. אם כן, מדוע המשנה כאן מלמדת שהשיירים האחרונים שייכים למוכר?
אֲמַר לֵיהּ: הָא אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: מִשּׁוּם יֵאוּשׁ בְּעָלִים נָגְעוּ בָּהּ.
רב יצחק בר אבדימי אמר לרבי אלעזר: אבל האם לא נאמר לגבי אותה משנה שרבי אבהו אומר: משום ייאושו של הבעלים, שמוותר על זכותו לכמות כה קטנה של יין או שמן, חכמים נגעו בכך ופסקו שכל שיירים המוצאים מן הכלי שייכים למוכר? לעומת זאת, לגבי תרומה, האסורה לזרים, ייאושו של הקונה אינו רלוונטי, ולכן כל מה שנשאר בכלים הוא תרומה.
וְהַחֶנְווֹנִי אֵינוֹ חַיָּיב לְהַטִּיף וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: רַבִּי יְהוּדָה – אַרֵישָׁא קָאֵי, וּלְקוּלָּא; אוֹ דִלְמָא אַסֵּיפָא קָאֵי, וּלְחוּמְרָא?
§ המשנה מלמדת: והחנווני אינו חייב לטפטף שלוש טיפות. רבי יהודה אומר: אם המכירה מתרחשת בערב שבת עם כניסת הלילה, פטור מלטפטף את שלוש הטיפות הללו. נתעוררה דילמה לפני החכמים: האם רבי יהודה מתייחס לרישא של המשנה, ואם כן פסיקתו מקילה, שכן המשנה קובעת שיש לטפטף שלוש טיפות והוא אומר שבערב שבת פטור מלעשות כן? או שמא הוא מתייחס לסיפא והוא מחמיר, שכן המשנה מלמדת שחחנווני פטור תמיד, ואילו רבי יהודה פוסק שזו ההלכה רק בערב שבת?
תָּא שְׁמַע: דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה – חֶנְווֹנִי פָּטוּר, מִפְּנֵי שֶׁחֶנְווֹנִי טָרוּד.
הגמרא משיבה: בוא ושמע פתרון לדילמה זו, כפי שנלמד בברייתא שרבי יהודה אומר: בערב שבת עם חשכה חנווני פטור משום שהחנווני טרוד. מכאן הוכחה שרבי יהודה התייחס לסיפא של המשנה, כלומר, הוא פוטר את החנווני מטפטוף הטיפות רק בערב שבת.
מַתְנִי׳ הַשּׁוֹלֵחַ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֶנְווֹנִי וּפוֹנְדְּיוֹן בְּיָדוֹ, וּמָדַד לוֹ בְּאִיסָּר שֶׁמֶן וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִיסָּר; שָׁבַר אֶת הַצְּלוֹחִית וְאִבֵּד אֶת הָאִיסָּר – חֶנְווֹנִי חַיָּיב. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר, שֶׁעַל מְנָת כֵּן שְׁלָחוֹ. וּמוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק וּמָדַד חֶנְווֹנִי לְתוֹכָהּ – שֶׁחֶנְווֹנִי פָּטוּר.
משנה: לגבי מי ששולח את בנו לחנווני ובידו פונדיון, מטבע ששווה שני איסרים, והחנווני מדד לו שמן באיסר אחד ונתן לו את האיסר השני כעודף, והבן שבר את הצלוחית ואיבד את האיסר, החנווני חייב לפצות את האב, שכן נתן את הצלוחית והמטבע למי שאינו בר־דעת מבחינה הלכתית. רבי יהודה פוטר אותו מן האחריות, שכן הוא סבור שהאב שלח את בנו כדי לעשות זאת, כלומר, להחזיר את הצלוחית והמטבע. וחכמים מודים לרבי יהודה במקרה שהצלוחית ביד הילד והחנווני מדד את השמן לתוכה, שהחנווני פטור אם הילד שובר את הצלוחית.
גְּמָ׳ בִּשְׁלָמָא בְּאִיסָּר וָשֶׁמֶן, בְּהָא פְּלִיגִי – דְּרַבָּנַן סָבְרִי: לְאוֹדוֹעֵי שַׁדְּרֵיהּ, וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לְשַׁדּוֹרֵי לֵיהּ שַׁדְּרֵיהּ; אֶלָּא שָׁבַר צְלוֹחִית – אֲבֵדָה מִדַּעַת הִיא!
גמרא:מוסכם, באשר ל האיסר ולשמן, ניתן להסביר כי בכך הם נחלקים: שכן חכמים סבורים שהאב שלח את בנו להודיע לחנווני שהוא צריך שמן, אך לא התכוון שהחנווני ישלח את השמן עם הילד. משום כך, אם החנווני נתן לילד את השמן, הוא חייב על אובדנו. ורבי יהודה סבור שהוא שלח את בנו כדי שהחנווני ישלח לו את השמן בחזרה עמו, ולכן החנווני פטור מאחריות. אבל אם הילד שבר את הכד, מדוע סבורים חכמים שהחנווני אחראי עליו? זהו הפסד במזיד מצד האב, שכן הוא הפקיד את הכד בידי בנו הקטן, שאינו אחראי דיו לשמור עליו.
אָמַר רַב הוֹשַׁעְיָא: הָכָא בְּבַעַל הַבַּיִת מוֹכֵר צְלוֹחִיּוֹת עָסְקִינַן, וּכְגוֹן שֶׁנְּטָלָהּ חֶנְווֹנִי עַל מְנָת לְבַקְּרָהּ; וּכְדִשְׁמוּאֵל – דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: הַנּוֹטֵל כְּלִי מִן הָאוּמָּן עַל מְנָת לְבַקְּרוֹ, וְנֶאֱנַס בְּיָדוֹ – חַיָּיב.
רב הושעיא אמר: כאן אנו עוסקים בבעלים שמוכר כדים, והאב שלח את בנו עם כד למקרה שבעל החנות ירצה לקנותו. וזהו מקרה שבו החנווני לקח את הכד כדי לבחון אותו, והפסיקה היא בהתאם לאמרה של שמואל. כפי ששמואל אומר: לגבי מי שלוקח כלי מאומן כדי לבחון אותו ולקנותו אם ירצה, ואירע אונס בזמן שהיה ברשותו והוא נשבר, הוא חייב לשלם השבה עבור הכלי. יש לו המעמד ההלכתי של שואל, ולכן הוא נושא באחריות ממונית לאובדן.
לֵימָא דִּשְׁמוּאֵל תַּנָּאֵי הִיא?! אֶלָּא רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בְּחֶנְווֹנִי מוֹכֵר צְלוֹחִיּוֹת עָסְקִינַן; וְאַזְדָּא רַבִּי יְהוּדָה לְטַעְמֵיהּ, וְרַבָּנַן לְטַעְמַיְיהוּ.
הגמרא שואלת: האם נאמר שדעתו של שמואל היא נושא למחלוקת בין תנאים? מאחר שרבי יהודה חולק על החכמים, דעתו שונה לכאורה מזו של שמואל. אלא, רבה ורב יוסף שניהם אומרים שיש להסביר את המחלוקת במשנה כך: כאן אנו עוסקים בחנווני שמוכר כדים, והאב שלח את בנו לקנות ממנו כד מלא שמן. ורבי יהודה הולך לפי קו ההיגיון שלו, כפי שהוסבר לעיל, שהאב שלח את בנו להחזיר את הסחורה, והחכמים הולכים לפי קו ההיגיון שלהם, שהאב שלח את הבן להודיע לחנווני מה הוא צריך, אך לא לשאת זאת בחזרה.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא – מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבִּי יְהוּדָה בִּזְמַן שֶׁהַצְּלוֹחִית בְּיַד הַתִּינוֹק, וּמָדַד חֶנְווֹנִי לְתוֹכָהּ – שֶׁחֶנְווֹנִי פָּטוּר. וְהָא אָמְרַתְּ לְאוֹדוֹעֵי שַׁדְּרֵיהּ! אֶלָּא אַבָּיֵי בַּר אָבִין וְרַבִּי חֲנִינָא בַּר אָבִין דְאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן –
הגמרא שואלת: אם כן, אמור את הסיפא: חכמים מודים לרבי יהודה במקרה שהכד היה בידו של הילד, והחנווני מדד את השמן לתוכו, שהחנווני פטור. מדוע יפסקו חכמים שהחנווני פטור? והרי אמרת שהאב שלח את בנו רק להודיע לחנווני על הזמנתו, אך לא התכוון שהחנווני ייתן דבר לבנו. אלא, אביי בר אבין ורבי חנינא בר אבין שניהם אומרים שיש לבאר את המחלוקת במשנה כך: במה אנו עוסקים כאן?
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria