וְיוֹם עֲבוֹדָתוֹ שֶׁל פּוֹעֵל בִּשְׁעַת הַקָּצִיר שָׁוֶה סֶלַע, שֶׁהוּא כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה דִּינָרֵי כֶּסֶף, לְכָל יוֹם, הֲרֵי זֶה אָסוּר לֵיהָנוֹת מִמֶּנּוּ, כְּלוֹמַר, אֵין לְהַעֲסִיק אֶת הַפּוֹעֵל בִּתְנָאִים אֵלּוּ. הַטַּעַם הוּא שֶׁזֶּה דּוֹמֶה לִנְטִילַת רִבִּית, שֶׁהֲרֵי הַפּוֹעֵל עוֹבֵד וּמְקַבֵּל פָּחוֹת מִמַּה שֶּׁמַּגִּיעַ לוֹ בִּתְמוּרָה לְתַשְׁלוּם מֻקְדָּם. אֲבָל אִם שׂוֹכְרִים אוֹתוֹ כְּבָר מֵעַכְשָׁיו לַעֲבוֹד בְּעַד דִּינָר אֶחָד לַיּוֹם לְתְּקוּפָה מְמֻשֶּׁכֶת, הַכּוֹלֶלֶת גַּם אֶת עוֹנַת הַקָּצִיר, וְעֲבוֹדַת פּוֹעֵל בִּשְׁעַת הַקָּצִיר שָׁוָה סֶלַע, הֲרֵי זֶה מֻתָּר.

ואם עולה על דעתך, כפי שרב ושמואל טוענים, שאם מוכר אמר: אני מוכר לך כור אחד בשלושים סלע, כל סאה בסלע אחד, אין הוא יכול לחזור בו לגמרי מן המכר באמצע העסקה, שכן הקונה קונה כל סאה אחת אחרי אחת בשעה שהיא נמדדת, אזי ההלכה במקרה זה הייתה צריכה להיות שונה. כאן גם כן, מאחר שאינו מסכים לסכום גדול אחד אלא קובע מחיר לכל יום, אחד אחרי אחד, הרי זה דומה לנטילת ריבית, שכן הפועל עובד ומקבל פחות ממה שמגיע לו בתמורה לתשלום מוקדם. ולכן היה צריך להיות אסור להפיק ממנו הנאה. ואילו הברייתא אומרת: אם שוכרים אותו מעכשיו לעבוד בעבור דינר אחד ליום במשך תקופה ממושכת, כולל זמן הקציר, ויום אחד של עבודת פועל בזמן הקציר שווה סלע אחד, הרי זה מותר. מדוע זה מותר? והרי אין זה שכר המתנה, כלומר, בעבור הקדמת המעות לפועל?

רבא אמר: וכיצד ניתן להבין את הברייתא באופן זה? האם אסור לאדם להפחית את מחיר שכירותו ולקבל שכר נמוך יותר כדי להבטיח שיועסק? הסדר זה אינו צורה של ריבית ואינו מפר שום איסור. הגמרא שואלת: אם אין זה נחשב לנטילת ריבית, אם כן מה שונה בפסקה הראשונה, שבה הפועל אינו מועסק מיד והסדר זה אסור, ומה שונה בפסקה האחרונה, שבה הדבר מותר?

הגמרא מסבירה: בפסקה הראשונה, מאחר שהפועל אינו עובד עמו מעכשיו, יש בכך מראית עין של תשלום עבור המתנה, כלומר, הקדמת הכסף לפועל. בפסקה האחרונה, מאחר שהפועל עובד עמו מעכשיו, אין בכך מראית עין של תשלום עבור המתנה.

§ המשנה מלמדת: ואם הפשתן היה מחובר לקרקע והוא תלש כלשהו, הרי הוא קנה אותו. הגמרא שואלת: האם נכון לומר שמפני שתלש כלשהו, הוא קנה אותו? אם אינו עושה מעשה קניין בכל הפשתן, כיצד יכול הוא לקנות את כולו? רב ששת אמר: כאן אנו עוסקים במקרה שבו המוכר אמר לו: לך ופנה לעצמך כלשהו מן הקרקע, ועל ידי כך קנה את כל מה שעליה. כאשר הקונה מפנה את הקרקע על ידי תלישת הפשתן מן הקרקע, הוא נחשב כשוכר את הקרקע, ועל ידי כך קונה את כל הפשתן הגדל עליה.

משנה: לגבי מי שמוכר מאכל או משקה שיש להם מחיר קבוע, כגון יין ושמן, לחברו, והמחיר עולה או יורד והקונה או המוכר מבקש לחזור בו מן המקח, אם המחיר השתנה לפני שכלי המידה נתמלא, הסחורה עדיין שייכת למוכר והוא יכול לבטל את המקח. משנתמלא כלי המידה הסחורה שייכת לקונה, והמוכר אינו יכול עוד לבטל את המקח. ואם היה ביניהם סרסור [sarsur] והחבית השייכת לסרסור, ששימשה למדידת הסחורה, נשברה במהלך העסקה והסחורה התקלקלה, נשברה לסרסור, כלומר, הוא אחראי לסחורה שהתקלקלה.

המשנה מלמדת הלכה נוספת בנוגע למכירות: וכן כל מי שמוכר יין, שמן או נוזלים דומים חייב, לאחר שהוא מעביר את הנוזל לכלי של הקונה, לטפטף לו שלוש טיפות נוספות מן המידה. לאחר שהוא מטפטף את שלוש הטיפות הללו, אם הטה את החבית על צידה וניקה ממנה את שיירי הנוזל האחרונים שהיו בה, הרי זה שייך למוכר ואין הוא חייב לתת את הטיפות האחרונות הללו לקונה. וחנווני אינו חייב לטפטף שלוש טיפות, מפני שהוא טרוד מדי לעשות זאת תמיד. רבי יהודה אומר: אם המכירה נעשית בערב שבת עם חשכה, הרי הוא פטור מלטפטף את שלוש הטיפות הללו, שכן יש צורך להשלים את העסקה לפני כניסת השבת.

גמרא: הגמרא מבהירה את דברי המשנה שהמכירה חלה ברגע שכלי המידה מתמלא. כלי מידה זה, למי הוא שייך? אם נאמר שכלי המידה שייך לקונה, מדוע המשנה מלמדת שלפני שכלי המידה מתמלא הסחורה עדיין שייכת למוכר? מאחר שזהו כלי המידה של הקונה, עליו לקנות כל מה שמונח בכליו, בין אם הוא מלא ובין אם לאו. אבל אם נאמר שכלי המידה שייך למוכר, מדוע המשנה מלמדת שמשעה שכלי המידה מתמלא הסחורה שייכת לקונה? מאחר שזהו כלי המידה של המוכר, הסחורה עדיין לא נכנסה לרשות הקונה.

רבי אילא אומר: המשנה עוסקת במקרה שכלי המדידה שייך לסרסור. הסרסור משאיל אותו למוכר, ולאחר שהוא מתמלא הוא מושאל לקונה כדי שיוכל להעביר את תכולתו לכליו. הגמרא שואלת: אבל מן העובדה שהסיפא מלמדת: ואם היה סרסור ביניהם והחבית נשברה, נשברה לסרסור, ניתן להסיק שברישא אין אנו עוסקים בסרסור. הגמרא משיבה: הרישא עוסקת בכלי מדידה השייך לסרסור בלי נוכחות הסרסור בעסקה, ואילו הסיפא עוסקת בסרסור עצמו, הנוכח במכירה ולכן מקבל אחריות על החבית ותכולתה.

§ המשנה מלמדת שאם הוא הטה את החבית על צידה וניקה ממנה את שיירי הנוזל האחרונים שבתוכה, נוזל זה שייך למוכר. הגמרא מספרת: כאשר רבי אלעזר עלה מבבל לארץ ישראל, מצא את זעירי ואמר לו: מי כאן הוא התנא שלו לימד רב הלכה זו בעניין מידות? זעירי הראה לו את רב יצחק בר אבדימי. רב יצחק בר אבדימי אמר לרבי אלעזר: מה יש בהלכה זושמעורר קושי אצלך? רבי אלעזר אמר לו שהבעיה היא ששנינו במשנה: אם הוא הטה את החבית על צידה וניקה ממנה את שיירי הנוזל האחרונים שבתוכה, אותו נוזל שייך למוכר.