תָּא שְׁמַע: הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד – קָנֵי. וְהָא פֵּירוֹת, דִּבְנֵי הַגְבָּהָה נִינְהוּ, וְקָתָנֵי דְּקָנֵי בִּמְשִׁיכָה!
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מן המשנה (פד ע"ב) שאפילו דברים שבדרך כלל אפשר להגביהם נקנים באמצעות משיכה: לגבי מי שמוכר פירות לחברו, אם הקונה משך את הפירות אך לא מדד אותם, קנה אותם. הגמרא מסבירה את ההוכחה: והרי פירות אפשר להגביהם, ואף על פי כן המשנה מלמדת שהם נקנים באמצעות משיכה.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בִּשְׁלִיפֵי רַבְרְבֵי. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵירוֹ – לֹא קָנָה עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם זֶה לְמָקוֹם אַחֵר. אַטּוּ פִּשְׁתָּן בִּשְׁלִיפֵי רַבְרְבֵי מִי לָא עָבְדִי?! שָׁאנֵי פִּשְׁתָּן – דְּמִשְׁתְּמִיט.
הגמרא דוחה הוכחה זו: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים באגודות גדולות שנגררות ממקום למקום ואינן ניטלות, מחמת גודלן. הגמרא שואלת: אם כן, אמור את הסיפא של המשנה: הקונה פשתן מחבירו לא קנה אותו עד שיטלטלנו ממקום זה למקום אחר, כלומר, הוא נקנה רק בהגבהה ולא במשיכה. וכי תאמר שפשתן אינו מוכן באגודות גדולות? הגמרא משיבה: כן, פשתן שונה. שלא כשאר תבואה, פשתן אינו נארז באגודות גדולות, שכן הוא היה נשמט ממקומו. אלא הוא נארז באגודות קטנות, ולכן פשתן נקנה דווקא בהגבהה.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי, תָּא שְׁמַע: בְּהֵמָה גַּסָּה נִקְנֵית בִּמְסִירָה, וְהַדַּקָּה – בְּהַגְבָּהָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּהֵמָה דַּקָּה – בִּמְשִׁיכָה. וְהָא בְּהֵמָה דַּקָּה, דְּבַר הַגְבָּהָה הִיא, וְקָתָנֵי דְּקָנֵי בִּמְשִׁיכָה! שָׁאנֵי בְּהֵמָה, דְּסָרְכָא.
רבינא אמר לרב אשי: בוא ושמע ראיה ממשנה (קידושין כה ע"ב): בהמות גסות נקנות במסירה של רצועת הבהמה לקונה, ובהמות דקות נקנות בהגבהה; זהו דבריהם של רבי מאיר ורבי שמעון בן אלעזר. וחכמים אומרים: בהמות דקות נקנות במשיכה. רבינא מבאר את הראיה: והרי בהמות דקות הן יצורים שאפשר להגביה, ואף על פי כן המשנה מלמדת שאדם קונה אותן במשיכה. רב אשי דחה ראיה זו: בהמות שונות הן, מפני שהן נצמדות לקרקע וקשה להגביהן. לכן, הדרך הרגילה להזיז בהמות היא למשוך אותן.
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: ״כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – יָכוֹל לַחֲזוֹר בּוֹ, אֲפִילּוּ בִּסְאָה הָאַחֲרוֹנָה. ״כּוֹר בִּשְׁלֹשִׁים – סְאָה בְּסֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״ – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה.
§ הגמרא מביאה מקרה נוסף בנוגע למכירות. רב ושמואל שניהם אומרים: אם מוכר אמר לקונה: אני מוכר לך כור אחד, מידה השווה לשלושים סאה, של תבואה בעבור המחיר של שלושים סלעים, המוכר יכול לחזור בו מן המכירה כל עוד כלי המדידה לא התמלא, אפילו כאשר רק הסאה האחרונה עדיין לא נמדדה, משום שהסכים למכור רק כור שלם. לעומת זאת, אם המוכר אמר: אני מוכר לך כור אחד בשלושים סלעים וכל סאה נמכרת בסלע אחד, הוא אינו יכול לחזור בו לגמרי מן המכירה באמצע העסקה. זאת משום שהקונה קונה כל סאהאחת אחת כאשר היא נמדדת, שכן המוכר מכר כל סאה בנפרד.
תָּא שְׁמַע: אִם הָיְתָה מִדָּה שֶׁל אֶחָד מֵהֶן – רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן קָנָה. וְאַף עַל גַּב דְּלֹא נִתְמַלְּאָה הַמִּדָּה!
הגמרא מעלה קושי מן הברייתא המצוטטת בדף פה ע"א. בוא ושמע: אם כלי המדידה היה שייך לאחד מהם, הקונה קונה את פריטי המכר אחד אחד. ומאחר שהלכה זו נאמרה בלשון כללית, משתמע שהקונה קונה כל פריט בשעה שהוא מונח בכלי המדידה, אף על פי שכלי המדידה לא התמלא.
כְּגוֹן דַּאֲמַר לֵיהּ: ״הִין בִּשְׁנֵים עָשָׂר סְלָעִים – לוֹג בְּסֶלַע אֲנִי מוֹכֵר לָךְ״; וְכִדְאָמַר רַב כָּהֲנָא: שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּהִין, הָכָא נָמֵי – שְׁנָתוֹת הָיוּ בַּמִּדּוֹת.
הגמרא משיבה: הברייתא מתייחסת למקרה שבו המוכר אמר לו: אני מוכר לך הין אחד, מידת נוזלים השווה לשנים עשר לוג, בשנים עשר סלע, כל לוג בסלע אחד. וזה בהתאם להערה שרב כהנא אומר: במקדש היו סימונים על הכלי שמדד הין, שבעזרתם היה אפשר למדוד את הנסכים השונים. כאן גם כן, היו סימונים על כלי המדידה, ומכיוון שכלי המדידה מציין עד איזו נקודה נתמלא כל לוג, הקונה קונה אותו. הדבר דומה למקרה של מי שמוכר כל סאה בנפרד.
תָּא שְׁמַע: הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ לַגּוֹרֶן הַיּוֹם בְּדִינָר,
הגמרא מעלה קושי נוסף. בוא ושמע: מי ששוכר פועל בחורף או באביב לעבוד עבורו בקציר, עבור דינר אחד ליום,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria