יַיִן וָחוֹמֶץ – מִין אֶחָד הוּא. רַבִּי אוֹמֵר: שְׁנֵי מִינִין. אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן – עַד כָּאן לָא פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי אֶלָּא לְעִנְיַן מַעֲשֵׂר וּתְרוּמָה, וְכִדְרַבִּי אִלָּעָא –
יין וחומץ הם מין אחד של מזון, כלומר שאם, למשל, אדם הפריש תרומה מאחד מאלה מתוך כוונה שתפטור את האחר, מעשהו חל. רבי יהודה הנשיא אומר: הם שני מינים של מזון. לכאורה, המשנה אינה בהתאם לדעת החכמים בברייתא. הגמרא דוחה טענה זו: אתה יכול אפילו לומר שהמשנה היא בהתאם לדעת החכמים, שכן החכמים חולקים על רבי יהודה הנשיא רק לגבי השאלה אם אפשר להפריש מעשר ותרומה מיין כדי לפדות חומץ ולהפך. והחכמים סוברים בהתאם לדעתו של רבי אלעא.
דְּאָמַר רַבִּי אִלְעָא: מִנַּיִן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה, שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה? שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְלֹא תִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ״.
כפי שאומר רבי אלעא: מנין נלמד לגבי מי שמפריש תרומה מן התוצרת הירודה על התוצרת המעולה, כלומר, כדי לקיים את החובה להפריש תרומה מן התוצרת המשובחת, שתרומתו היא תרומה תקפה? שנאמר: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו" (במדבר יח:לב).
אִם אֵינוֹ קָדוֹשׁ, נְשִׂיאוּת חֵטְא לָמָּה? מִכָּאן לַתּוֹרֵם מִן הָרָעָה עַל הַיָּפָה, שֶׁתְּרוּמָתוֹ תְּרוּמָה.
הפסוק מובן כמציין שמי שמפריש תוצרת נחותה חטא. הוא גם מדגים שאם אדם אכן הפריש תרומה מתוצרת באיכות ירודה כדי להתיר תוצרת באיכות מעולה, פעולתו תקפה והתוצרת הנחותה מתקדשת כתרומה. הטעם הוא שאם התוצרת הנחותה אינה מקודשת, מדוע יישא אדם חטא? היה צריך לראות זאת כאילו לא עשה דבר. מכאן נלמד לגבי מי שמפריש תרומה מתוצרת ירודה עבור תוצרת מעולה, שתרומתו היא תרומה תקפה. החכמים מסכימים וסוברים שבמקרה של מי שמפריש חומץ כדי לפדות יין, תרומתו תקפה למרות ההבדל באיכות, שכן יין וחומץ נחשבים למין מזון אחד.
אֲבָל לְעִנְיַן מִקָּח וּמִמְכָּר – דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַמְרָא וְלָא נִיחָא לֵיהּ בְּחַלָּא, וְאִיכָּא דְּנִיחָא לֵיהּ בְּחַלָּא וְלָא נִיחָא לֵיהּ בְּחַמְרָא.
אך בכל הנוגע לקנייה ומכירה, כולם, לרבות הרבנים, מסכימים שיין וחומץ הם שני סוגי מזון, שכן יש להם שימושים שונים. יש מי שעבורם היין עדיף והחומץ אינו עדיף, ויש מי שעבורם החומץ עדיף והיין אינו עדיף.
מַתְנִי׳ הַמּוֹכֵר פֵּירוֹת לַחֲבֵירוֹ, מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד – קָנָה. מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ – לֹא קָנָה. אִם הָיָה פִּיקֵּחַ – שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן.
משנה: משנה זו דנה בכמה דרכים לקניית מיטלטלין. לגבי מי שמוכר פירות לחברו, אם הקונה משך את הפירות אך לא מדד אותם, קנה את הפירות באמצעות מעשה הקניין של משיכה. אם מדד את הפירות אך לא משך אותם, לא קנה אותם, והמוכר או הקונה יכולים להחליט לחזור בהם מן המכירה. אם הקונה פיקח ורוצה לקנות את הפירות בלי שיצטרך למשוך אותם, והוא מבקש לעשות זאת לפני שהמוכר ישנה את דעתו ויחליט שלא למכור, הוא שוכר את מקומם, המקום שבו הפירות נמצאים, ורשותו קונה לו מיד את הפירות.
הַלּוֹקֵחַ פִּשְׁתָּן מֵחֲבֵירוֹ – הֲרֵי זֶה לֹא קָנָה, עַד שֶׁיְּטַלְטְלֶנּוּ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאִם הָיָה מְחוּבָּר לַקַּרְקַע, וְתָלַשׁ כׇּל שֶׁהוּא – קָנָה.
באשר למי שקונה פשתן מחברו, מאחר שפשתן רגילים לשאת ממקום למקום, זה הקונה לא קנה אותו עד שיישא אותו ממקום למקום ויקנה אותו באמצעות מעשה הקניין של הגבהה. משיכת הפשתן אינה מועילה. ואם היה מחובר לקרקע, והוא תלש כלשהו, הרי הוא קנה אותו, כפי שהגמרא תבאר.
גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אַסִּי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָדַד וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי סִימְטָא, קָנָה.
גמרא: המשנה מזכירה כמה אופני קניין בלי לפרט. היא אינה מסבירה באיזה רשות נעשה המעשה, אם בנכסיו של המוכר או ברשות הרבים. כמו כן, היא אינה מפרטת מי מבצע פעולות אלו. הגמרא מבהירה פרטים אלה. רבי אסי אומר שרבי יוחנן אומר: אם המוכר מדד את התבואה והניח אותה בסמטה, שאינה רשות הרבים אלא מקום שאנשים יכולים להניח בו את חפציהם, אזי אף אם הקונה לא משך את התבואה, הוא קונה אותה.
אָמַר לוֹ רַבִּי זֵירָא לְרַבִּי אַסִּי: שֶׁמָּא לֹא שָׁמַע רַבִּי אֶלָּא בְּמוֹדֵד לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ? אֲמַר לֵיהּ: דָּמֵי הַאי מֵרַבָּנַן כִּדְלָא גָּמְרִי אִינָשֵׁי שְׁמַעְתָּא. מָדַד לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ – מֵימְרָא בָּעֵי?!
רבי זירא אמר לרבי אסי: שמא רבי שמע את ההלכה הזאת מרבי יוחנן רק לגבי מי שמודד לתוך סלו, כלומר, של הקונה, שבמקרה כזה כליו קונים לו את הפירות. אבל אם הפירות מונחים על רצפת המבוי, הקונה אינו קונה את הפירות. רבי אסי אמר לו: חכם זה, כלומר, רבי זירא, נראה כמי שלא שנה הלכה. אם מדד אותם לתוך הסל של הקונה, האם צריך לומר שהוא קונה אותם? אם חפץ מונח בסלו של הקונה, ברור שהוא נקנה לו, בלי קשר למקום שבו הסל נמצא. אלא שדבריו של רבי יוחנן לגבי מבוי חייבים להתייחס לפריטים שהונחו על רצפת המבוי.
קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ, אוֹ לָא קַיבְּלַהּ מִינֵּיהּ? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יַנַּאי אָמַר רַבִּי: חֲצַר הַשּׁוּתָּפִין – קוֹנִין זֶה מִזֶּה. מַאי, לָאו עַל גַּבֵּי קַרְקַע? לֹא, לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ.
הגמרא שואלת: האם רבי זירא קיבל טענה זו מרבי אסי, או שמא לא קיבל אותה ממנו? הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה, שכן רבי ינאי אומר שרבי יהודה הנשיא אומר: לגבי חצר השייכת לשותפים, הדומה במעמדה למבוי, השותפים קונים זה מזה. וכי אין זה נכון לומר שאין הבדל בין הנחת חפצים על הקרקע לבין הנחתם בסלם, שכן שותף קונה חפץ אפילו כשהוא מונח על גבי הקרקע, בהתאם לדבריו של רבי אסי? הגמרא דוחה הצעה זו: לא, מדובר כאן במקרה שבו החפץ נמדד לתוך הסל של הקונה.
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא, דְּאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מָדַד וְהִנִּיחַ עַל גַּבֵּי סִימְטָא – לֹא קָנָה. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ כָּאן בְּמוֹדֵד לְתוֹךְ קוּפָּתוֹ, כָּאן בְּמוֹדֵד עַל גַּבֵּי קַרְקַע? שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא מציינת: כך גם, דבריו של רבי זירא מסתברים, שכן רבי יעקב אומר כי רבי יוחנן אומר: אם אדם מדד והניח חפץ במבוי, הקונה לא קנה אותו. לכאורה, שתי הלכות אלו שנאמרו בשם רבי יוחנן קשות, שכן הן סותרות זו את זו, שהרי קודם לכן נאמר שלדעת רבי יוחנן הקונה יכול לקנות חפץ בדרך זו. אלא, האין זו המסקנה הנכונה להסיק מן הסתירה הנראית הזאת כי כאן, כלומר, באמירה שמביא רבי אסי, מדובר במי שמודד לתוך הסל של הקונה, דבר שמחיל קניין; ושם, כלומר, באמירה של רבי יעקב, מדובר במי שמודד על גבי הקרקע, דבר שאינו מחיל קניין. הגמרא מאשרת: למד ממנה שכך הוא הדבר.
תָּא שְׁמַע: מָדַד וְלֹא מָשַׁךְ – לֹא קָנָה. מַאי, לָאו בְּסִימְטָא? לֹא, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים. אִי הָכִי, אֵימָא רֵישָׁא: מָשַׁךְ וְלֹא מָדַד – קָנָה. מְשִׁיכָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִי קָנְיָא?!
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה מן המשנה: אם מדד את התבואה אך לא משך אותה, אינו קונה אותה. מה, האם אין זה מתייחס למי שעשה כן בסמטה, ומכאן שהנחת תבואה על קרקע של סמטה אינה מועילה לקניין, בהתאם לדברי רבי זירא? הגמרא דוחה ראיה זו: לא, המשנה מתייחסת למי שעשה כן ברשות הרבים. הגמרא שואלת: אם כן, אמור את הרישא: אם הקונה משך את התבואה אך לא מדד אותה, קנה את התבואה. אבל האם משיכה ברשות הרבים מועילה לקניין?
וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מְסִירָה קוֹנָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶן; מְשִׁיכָה קוֹנָה בְּסִימְטָא וּבְחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶן; וְהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם!
אבל האם אביי ורבא לא אומרים שניהם כי מסירה מועילה לקניין ברשות הרבים ובחצר שאינה שייכת לאף אחד מהם; משיכה מועילה לקניין רק בסמטה או בחצר השייכת לשניהם, אך לא ברשות הרבים; והגבהה מועילה לקניין בכל מקום, אפילו ברשות המוכר? מכאן שמשיכה ברשות הרבים אינה מועילה לקניין.
מַאי ״מָשַׁךְ״ נָמֵי דְּקָתָנֵי – מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִימְטָא. אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: אִם הָיָה פִּיקֵּחַ – שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן. וְאִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מִמַּאן אָגַר? הָכִי קָאָמַר: וְאִם בִּרְשׁוּת בְּעָלִים הִיא, אִם הָיָה פִּיקֵּחַ – שׂוֹכֵר אֶת מְקוֹמָן.
הגמרא משיבה: מה משמעות הביטוי: אם הוא משך אותו, הרי זה נשנה במשנה? פירושו שהוא משך אותו מרשות הרבים לתוך סמטה. הגמרא שואלת: אם כך הוא, אמור את הסיפא: אם הקונה פיקח הוא שוכר את מקומו, כלומר, את המקום שבו הפירות נמצאים. הגמרא מסבירה את הקושי: אבל אם המשנה מתייחסת למקום ברשות הרבים, ממי יכול הוא לשכור את המקום שבו הפירות נמצאים? הגמרא משיבה: הסיפא מתייחסת להלכה נפרדת, וכך המשנה אומרת: ואם הפירות נמצאים ברשות שיש לה בעלים, אם הוא פיקח הוא שוכר את המקום שבו הפירות נמצאים מן הבעלים.
רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ:
§ הגמרא ממשיכה לדון באופן שבו מתבצעת קניין. רב ושמואל שניהם אומרים:
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria