עַד שֶׁתְּהֵא לְקִיחָה וַהֲבָאָה כְּאֶחָד; וְהָא לֵיכָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אַוְיָא לְרַב אָשֵׁי: מִכְּדֵי פְּסוּקֵי נִינְהוּ, לִיקְרֵי!
הקטע אינו נקרא עד שהלקיחה וההבאה של הביכורים מתבצעות על ידי אדם אחד, וזה אינו המצב כאן. רב אחא, בנו של רב אביא, אמר לרב אשי: מאחר שהקטע מורכב מפסוקים, שיקרא אותם. מה פסול באמירת פסוקים מן התורה?
אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם דְּמִחֲזֵי כְּשִׁיקְרָא. רַב מְשַׁרְשְׁיָא בְּרֵיהּ דְּרַב חִיָּיא אָמַר: דִּלְמָא אָתֵי לְאַפְקוּעִינְהוּ מִתְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר.
רב אשי אמר לו: הבעיה היא בשל העובדה שלמנהג זה יש מראית של שקר, שכן הוא מוסר הצהרה לפני אלוהים שאולי אינה אמת, כי ייתכן שהקרקע אינה שלו. רב משרשיא, בנו של רב חייא, אמר: אין אומרים את ההצהרה שמא יבוא לפטור את הפירות מחובת תרומה ומעשרות, אם יתייחסו אליהם לגמרי כביכורים. משום כך אין אומרים את הקטע, כדי להבטיח שמעמדם הייחודי יישמר.
הִגְדִּילוּ – לֹא יְשַׁפֶּה כּוּ׳. הֵיכִי דָּמֵי מִן הַגֶּזַע, וְהֵיכִי דָּמֵי מִן הַשׇּׁרָשִׁין?
§ המשנה מלמדת: לגבי מי שקונה שני אילנות בשדה של אחר, אם האילנות צמחו, בעל השדה אינו רשאי לקצוץ את ענפיהם. המשנה מוסיפה ומלמדת: מה שצומח מן הגזע שייך לבעל האילן, אבל מה שצומח מן השורשים שייך לבעל הקרקע. הגמרא שואלת: מהן הנסיבות שבהן דבר נחשב כצומח מן הגזע, ומהן הנסיבות שבהן הוא נחשב כצומח מן השורשים?
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כֹּל שֶׁרוֹאֶה פְּנֵי חַמָּה – זֶהוּ מִן הַגֶּזַע, וְשֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה פְּנֵי חַמָּה – זֶהוּ מִן הַשׇּׁרָשִׁין.
רבי יוחנן אמר: לגבי כל דבר הרואה את פני השמש, כלומר, שהוא נראה ונמצא מעל פני הקרקע, זה נחשב כצומח מן הגזע. ואילו לגבי דבר שאינו רואה את פני השמש אלא מכוסה באדמה, זה נחשב כצומח מן השורשים.
וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא מַסְּקָא אַרְעָא שִׂירְטוֹן, וְאָמַר לֵיהּ: תְּלָתָא זַבֵּינְתְּ לִי, וְאִית לִי אַרְעָא! אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: יָקוֹץ. וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: יָקוֹץ.
הגמרא שואלת: אבל אם כל מה שנראה שייך לבעל האילן, בלי קשר לכמה הוא קרוב לקרקע, נחשוש ששמא הקרקע התכסתה בסחף ממים זורמים, וחלק מגזע האילן יתכסה, ובמקרה כזה הענפים הצומחים מן הגזע ייראו כאילו הם אילנות נפרדים; ובעל האילנות יאמר לבעל השדה: אתה למעשה מכרת לי שלושה אילנות ואני לכן יש לי בעלות על הקרקע. אלא אמר רב נחמן: מה שצומח מן הגזע שייך לבעל האילן, אבל עליו לקצוץ אותו. וגם רבי יוחנן עצמו אמר כך: בעל האילן חייב לקצוץ אותו.
אָמַר רַב נַחְמָן: נְקִיטִינַן, דֶּקֶל אֵין לוֹ גֶּזַע. סָבַר רַב זְבִיד לְמֵימַר: אֵין לוֹ גֶּזַע לְבַעַל דֶּקֶל, דְּכֵיוָן דִּלְמִחְפַּר וּלְשָׁרֵשׁ קָאֵי – אַסּוֹחֵי מַסַּח דַּעְתֵּיהּ.
רב נחמן אמר: אנו מחזיקים במסורת כי לדקל שנקנה מאחר אין גזע. רב זביד סבר לומר שפירוש הדבר הוא כי לבעל הדקל אין זכות במה שצומח מן הגזע. הטעם הוא שכיוון שהוא עומד להיות נעקר ולהיעקר, שכן כאשר העץ מת אין בעליו רשאי לנטוע אחר במקומו, הוא מסיח את דעתו ממה שצומח מן הגזע.
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: וְהָא קוֹנֶה שְׁנֵי אִילָנוֹת – דִּלְמִחְפַּר וּלְמִשְׁרַשׁ קָיְימִי, וְקָתָנֵי דְּיֵשׁ לוֹ גֶּזַע! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: אֵין לוֹ גֶּזַע לְבַעַל דֶּקֶל, לְפִי שֶׁאֵין מוֹצִיא גֶּזַע.
רב פפא מקשה על כך: אבל זה דומה למי שקונה שני אילנות בשדה של אחר, שכן האילנות עומדים להיות נעקרים ונעקרים מן השורש, מפני שלבעליהם אין זכות לנטוע אילנות חדשים במקומם כשימותו; ואף על פי כן שנינו במשנה שיש לו זכות במה שצומח מן הגזע. אלא אמר רב פפא: כוונת דברי רב נחמן היא שלבעל דקל, בניגוד לבעלי סוגי אילנות אחרים, אין זכות במה שצומח מן הגזע, שכן דקל אינו מוציא ענפים מן הגזע.
וּלְרַב זְבִיד, קַשְׁיָא מַתְנִיתִין! דְּזַבֵּין לַחֲמֵשׁ שְׁנִין.
הגמרא שואלת: אבל לפי דעתו של רב זביד, הסבור שרב נחמן מתייחס לכל סוגי האילנות, המשנה היא קשה. הגמרא משיבה: רב זביד מפרש את המשנה כמתייחסת למצב שבו בעל האילנות קנה את האילנות לחמש שנים והתנה שהוא רשאי לנטוע אילנות חדשים במקום האילנות המקוריים במקרה שהמקוריים ייכרתו.
קָנָה שְׁלֹשָׁה – קָנָה קַרְקַע. וְכַמָּה? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲרֵי זֶה קָנָה תַּחְתֵּיהֶן וּבֵינֵיהֶן, וְחוּצָה לָהֶן
§ המשנה מלמדת: אם אדם קנה שלושה אילנות, הרי קנה גם את הקרקע עמהם. הגמרא שואלת: וכמה מן השדה הוא קונה? רבי חייא בר אבא אומר שרבי יוחנן אומר: זה הקונה קנה את הקרקע שנמצאת מתחת לאילנות, ואת השטח שביניהם, ולגבי המקום שמחוץ לאילנות ולענפיהם,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria