מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר בְּאִילָן אֶחָד, וּמַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן בִּשְׁנֵי אִילָנוֹת? אָמַר לוֹ: דָּבָר שֶׁהָרִאשׁוֹנִים לֹא אָמְרוּ בּוֹ טַעַם, תִּשְׁאָלֵנִי בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ כְּדֵי לְבַיְּישֵׁנִי?
מהו טעמו של רבי מאיר שבמקרה של עץ אחד, אדם חייב להביא ביכורים אך אינו קורא את המקרא, ומהו טעמם של החכמים שבמקרה של שני עצים, אדם חייב להביא את הביכורים אך אינו קורא את המקרא? אם אדם בעל הקרקע וחייב להביא את הביכורים לבית המקדש, עליו גם לקרוא את פסוקי ההודיה. אם אינו בעל הקרקע ולכן אינו חייב לקרוא את המקרא, מדוע הוא מביא את הביכורים לבית המקדש? רבי אלעזר אמר לרבי שמעון בן אליקים: וכי שואל אתה אותי בפומבי, בבית המדרש, על דבר שהראשונים לא נתנו לו טעם, כדי לביישני? כלומר, איני יודע את הטעם, שכן אפילו הראשונים לא ביארו עניין זה.
אָמַר רַבָּה: מַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא רַבִּי מֵאִיר בְּאִילָן אֶחָד סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לֵיהּ, וְרַבָּנַן בִּשְׁנֵי אִילָנוֹת סַפּוֹקֵי מְסַפְּקָא לְהוּ!
רבא אמר: מהו הקושי? אולי רבי מאיר מסופק, במקרה של יחיד הקונה עץ אחד, אם הקונה קונה את הקרקע אם לאו, והרבנן מסופקים, במקרה של יחיד הקונה שני עצים, אם הקונה קונה את הקרקע אם לאו. מחמת ספק זה, בעל העץ חייב להביא את הביכורים לבית המקדש, שכן ייתכן שהוא מחויב במצווה זו. ואינו קורא את פרשת ההודאה, מפני שלא הוכח בוודאות שהוא מחויב להביא את הפירות.
וּמִי מְסַפְּקָא לֵיהּ? וְהָא קָתָנֵי: לְפִי שֶׁלֹּא קָנָה קַרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר! אֵימָא: שֶׁמָּא לֹא קָנָה קַרְקַע.
הגמרא שואלת: וכי רבי מאיר באמת מסופק אם הקונה בעל הקרקע? והרי שנינו: מאחר שלא קנה שום קרקע; זו שיטתו של רבי מאיר. רבי מאיר קובע באופן חד-משמעי שבעל האילן אינו בעל הקרקע. הגמרא משיבה: אמור שיש להגיה את הברייתא כך: שמא לא קנה שום קרקע.
וְלֵיחוּשׁ דְּדִלְמָא לָאו בִּיכּוּרִים נִינְהוּ, וְקָא מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה! דְּמַקְדֵּישׁ לְהוּ. וְהָא בָּעֵי מֵיכְלִינְהוּ! דְּפָרֵיק לְהוּ. וְדִלְמָא לָאו בִּכּוּרִים נִינְהוּ, וְקָא מַפְקַע לְהוּ מִתְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר! דְּמַפְרֵישׁ לְהוּ.
הגמרא שואלת: אך נחשוש שמא פירות אלו אינם ביכורים, והוא מביא פירות חולין אל עזרת בית המקדש, ודבר זה אסור. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שהוא מקדיש אותם. הגמרא שואלת: אך הכהן נדרש לאכול ביכורים, ואינו יכול לעשות כן אם הם מוקדשים. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו הכהן פודה אותם. הגמרא שואלת: אך שמא אינם ביכורים, ועל ידי כך הוא פוטר אותם מחובת תרומה ומעשרות, שכן אין מפרישים תרומה ומעשרות מביכורים. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שהוא מפריש תרומה ומעשרות מן הפירות, מחמת הספק לגבי מעמדם.
בִּשְׁלָמָא תְּרוּמָה גְּדוֹלָה – יָהֵיב לַהּ לְכֹהֵן, מַעֲשֵׂר שֵׁנִי נָמֵי – יָהֵיב לֵיהּ לְכֹהֵן, מַעְשַׂר עָנִי נָמֵי – יָהֵיב לֵיהּ לְכֹהֵן עָנִי, אֶלָּא מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן – דְּלֵוִי הוּא! לְמַאן יָהֵיב לֵיהּ?
הגמרא שואלת: מובן, את התרומה הגדולה שהוא מפריש מפירות אלו הוא נותן לכהן, והכהן רשאי לאוכלה, שכן מעמדה ההלכתי הוא או של ביכורים או של תרומה גדולה, ושניהם נאכלים על ידי כהן. וכן מובן לגבי המעשר השני; הוא נותן אותו לכהן, שאוכל אותו בירושלים, בין כביכורים ובין כמעשר שני. אם זו השנה השלישית או השישית למחזור השמיטה, שבה במקום מעשר שני חייבים לתת את מעשר העני, גם כאן, הוא נותן אותו לכהן עני, שאוכל אותו בין כביכורים ובין כמעשר עני. אבל לגבי מעשר ראשון, שניתן ללוי, למי הוא יכול לתת אותו? לוי אינו רשאי לאכול ביכורים.
דְּיָהֵיב לֵיהּ לְכֹהֵן, כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה – דְּתַנְיָא: תְּרוּמָה גְּדוֹלָה לְכֹהֵן, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לְלֵוִי, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אַף לְכֹהֵן. וְדִלְמָא בִּכּוּרִים נִינְהוּ, וּבָעוּ קְרִיָּיהּ! קְרִיָּיהּ לֹא מְעַכֶּבֶת.
הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו הוא נותן זאת לכהן, בהתאם לדעתו של רבי אלעזר בן עזריה. כפי שנלמד בברייתא: תרומה גדולה ניתנת רק לכהן, ומעשר ראשון ניתן רק ללוי; זו שיטתו של רבי עקיבא. רבי אלעזר בן עזריה אומר: מעשר ראשון יכול גם להינתן לכהן. הגמרא שואלת: אך אולי הם אכן ביכורים וטעונים קריאה של פרשת ההודיה, ובכל זאת הבעלים אינם קוראים אותה מחמת הספק. הגמרא משיבה: הקריאה אינה מעכבת, כלומר, אפשר לקיים את מצוות הבאת הביכורים גם בלי הקריאה.
וְלָא?! וְהָאָמַר רַבִּי זֵירָא: כׇּל הָרָאוּי לְבִילָּה, אֵין בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ; וְשֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְבִילָּה, בִּילָּה מְעַכֶּבֶת בּוֹ!
הגמרא שואלת: והאם הקריאה אינה מעכבת? והרי רבי זירא אומר בהקשר של קורבנות: כל כמות של סולת שהיא ראויה לבלילה בשמן במנחה, היעדר הבלילה אינו פוסל את המנחה. אף על פי שיש מצווה לבלול את השמן והסולת לכתחילה, המנחה כשרה להקרבה גם אם השמן והסולת אינם בלולים. ואילו כל כמות של סולת שהיא אינה ראויה לבלילה בשמן במנחה, היעדר הבלילה פוסל את המנחה. העיקרון הוא: דרישות של לכתחילה מונעות את קיום המצווה במצבים שבהם אין הן רק חסרות אלא בלתי אפשריות. בהתאם לכך, ביכורים שאינם ראויים לקריאה לא יובאו למקדש.
דְּעָבֵיד לְהוּ כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דְּאָמַר: בְּצָרָן וְשִׁגְּרָן בְּיַד שָׁלִיחַ, וּמֵת שָׁלִיחַ בַּדֶּרֶךְ – מֵבִיא וְאֵינוֹ קוֹרֵא. מַאי טַעְמָא? דִּכְתִיב: ״וְלָקַחְתָּ וְהֵבֵאתָ״ –
הגמרא משיבה: המקרה הוא כשהוא פוטר אותם מחובת הקריאה, בהתאם לדעתו של רבי יוסי בר חנינא, שאומר: אם אדם קצר את הפירות ושלח אותם בידי שליח, והשליח מת בדרך, הבעלים או כל אדם אחר מביא את הביכורים אך אינו קורא את פרשת ההודיה. מה הטעם? כפי שנאמר: ולקחת, והבאת. הגמרא מצטטת מן הפסוק הבא בשינוי קל: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוהיך נותן לך" (דברים כו:ב).
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria