מַתְנִי׳ הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת שׁוֹבָךְ מֵחֲבֵירוֹ – מַפְרִיחַ בְּרִיכָה רִאשׁוֹנָה. פֵּירוֹת כַּוֶּורֶת – נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִים, וּמְסָרֵס. חַלּוֹת דְּבַשׁ – מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת. זֵיתִים לָקוֹץ – מַנִּיחַ שְׁתֵּי גְרוֹפִיּוֹת.
משנה:הקונה את פירות השובך מחברו, כלומר, היונים שיבקעו במהלך השנה בשובך, חייב להניח [mafriaḥ] את זוג היונים הראשון מן הדגירה למוכר. הקונה את פירות הכוורת, כלומר, כל הדבורים שייווצרו מכוורת במהלך השנה, הלוקח נוטל שלושה נחילים ולאחר מכן המוכר מעקר את הדבורים, כדי שלא ימשיכו להוליד אלא יפיקו דבש בלבד. הקונה חלות דבש חייב להניח שתי חלות. הקונה עצי זית לכריתה, חייב להניח שני חוטרים למוכר.
גְּמָ׳ וְהָתַנְיָא: בְּרִיכָה רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה! אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא קַשְׁיָא; הָא לַהּ, הָא לְאִמַּהּ.
גמרא: המשנה מלמדת כי מי שקונה את האפרוחים של שובך חייב להשאיר למוכר את הזוג הראשון של האפרוחים. הגמרא שואלת: והרי לא שנינו בברייתא שצריך להשאיר את הזוג הראשון ואת הזוג השני של האפרוחים למוכר? אמר רב כהנא: אין זו קושיה. זו האמירה שבמשנה מתייחסת לזוג שנשאר עבור הזוג הראשון של האפרוחים עצמו, כלומר, יש להשאיר זוג נוסף של יונים כדי להבטיח שהאפרוח הראשון לא יעוף. ואילו אותה אמירה של הברייתא מתייחסת לזוג שנשאר עבור האם של הזוג הנידון במשנה. במילים אחרות, הברייתא אומרת שצריך להשאיר זוג יונים עבור האם, ולאחר מכן זוג שני מן האפרוחים של ילדיה, והוא הזוג הנזכר במשנה.
מַאי שְׁנָא אִמַּהּ – דְּמִיצְטַוְּותָא אַבַּרְתָּא וְאַזּוּגָא דְּשָׁבְקִינַן לַהּ; אִיהִי נָמֵי – תִּיצְטַוַּות אַאִמַּהּ, וְאַזּוּגָא דְּשָׁבְקִינַן לַהּ! אִמַּהּ אַבַּרְתָּא מִיצְטַוְּותָא, בְּרַתָּא אַאִמַּהּ לָא מִיצְטַוְּותָא.
הגמרא שואלת: מה שונה באם שאין חשש שתברח מן השובך? אם הטעם הוא שהיא קשורה לבתה ולבן הזוג שמשאירים לה, הרי דבר זה צריך להיות נכון גם לגבי הבת, כלומר, גם היא תיקשר לאמה ולבן הזוג שמשאירים לה. אם כן, מדוע יש צורך להשאיר זוג מגוזליה של הבת עצמה כדי להבטיח שהבת לא תעזוב? הגמרא משיבה: אם קשורה לבתה, ואילו בת אינה קשורה לאמה. לכן, כדי שהבת תישאר בשובך, יש צורך להשאיר עמה את גוזליה.
פֵּירוֹת כַּוֶּורֶת – נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִין, וּמְסָרֵס. בַּמֶּה מְסָרְסָן? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּחַרְדָּל. אָמְרִי בְּמַעְרְבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: לֹא חַרְדָּל מְסָרְסָן, אֶלָּא מִתּוֹךְ שֶׁפִּיהֶן חַד – חוֹזְרוֹת וְאוֹכְלוֹת אֶת דּוּבְשָׁנָן.
§ המשנה מלמדת שהקונה את תוצרתה של כוורת נוטל שלושה נחילים ולאחר מכן המוכר מסרס את הדבורים [mesares]. הגמרא שואלת: במה הוא מסרס אותן? אמר רב יהודה שאמר שמואל: הוא מסרס אותן על ידי האכלתן חרדל. אומרים במערב, ארץ ישראל, בשם רבי יוסי בר חנינא: לא החרדל עצמו הוא שמסרס אותן. אלא, מאחר שפיהן נצרב ממרירות החרדל, הן חוזרות ואוכלות את דבשן שלהן. מחמת אכילת הדבש המרובה שלהן, הן חדלות ליצור נחילים חדשים ובמקום זאת מייצרות דבש עבור המוכר.
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִין – בְּסֵירוּס. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: נוֹטֵל שְׁלֹשָׁה נְחִילִין בָּזֶה אַחַר זֶה, מִכָּאן וְאֵילָךְ – נוֹטֵל אַחַת וּמַנִּיחַ אַחַת.
רבי יוחנן אומר: אין זו משמעותו של מסרס. אלא יש להבין את המשנה כך: אדם נוטל שלושה נחילים בדילוג [בסירוס] על כל נחיל שני, כך שהקונה מקבל את הנחיל הראשון, השלישי והחמישי, ואילו האחרים נשארים בידי המוכר. שנויה בברייתא: הקונה נוטל את שלושת הנחילים הראשונים בזה אחר זה, ומכאן ואילך הוא נוטל אחד ומניח אחד.
חַלּוֹת דְּבַשׁ – מַנִּיחַ שְׁתֵּי חַלּוֹת וְכוּ׳. אָמַר רַב כָּהֲנָא: דְּבַשׁ בְּכַוֶּורֶת אֵינוֹ יוֹצֵא מִידֵי מַאֲכָל לְעוֹלָם. אַלְמָא קָסָבַר לָא בָּעֵי מַחְשָׁבָה.
§ המשנה מלמדת כי מי שקונה חלות דבש חייב להשאיר שתי חלות, ומי שקונה עצי זית לכריתה חייב להשאיר שני חוטרים. רב כהנא אומר: כל עוד הדבש נשאר בכוורת, הוא לעולם אינו יוצא ממעמדו כאוכל, כלומר, הוא תמיד נחשב ראוי למאכל אדם. הגמרא מעירה: מכאן עולה לכאורה שרב כהנא סבור כי דבש אינו טעון כוונה לאוכלו כדי שיהיה מוכשר לקבל טומאה.
מֵיתִיבִי: דְּבַשׁ בְּכַוֶּורֶת – אֵינוֹ לֹא אוֹכֶל וְלֹא מַשְׁקֶה! אָמַר אַבָּיֵי: לָא צְרִיכָא אֶלָּא לְאוֹתָן שְׁתֵּי חַלּוֹת. רָבָא אָמַר: דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הִיא –
הגמרא מקשה מברייתא: דבש שבכוורת אינו נחשב כבעל מעמד של לא אוכל ולא משקה לעניין טומאה. אמר אביי: הלכה זו, שדבש נחשב לא אוכל ולא משקה, נצרכה רק לגבי שתי החלות הללו שנזכרו במשנה, שהן מיועדות לפרנסת הדבורים ואינן למאכל אדם. אמר רבא: הברייתאהיא בהתאם לשיטתו של רבי אליעזר.