כְּאוֹתָהּ שֶׁשָּׁנִינוּ: כּוֹתְבִין שְׁטָר לַמּוֹכֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹקֵחַ עִמּוֹ. כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִיק זֶה בַּקַּרְקַע – נִקְנָה שְׁטָר בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא; וְזוֹ הִיא שֶׁשָּׁנִינוּ: נְכָסִים שֶׁאֵין לָהֶן אַחְרָיוּת נִקְנִין עִם נְכָסִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶן אַחְרָיוּת, בְּכֶסֶף וּשְׁטָר וַחֲזָקָה!
זהו כמו מה שלמדנו במשנה (קסז ע"ב): סופר רשאי לכתוב שטר מכר למוכר אף אם הקונה אינו עמו כאשר המוכר מציג את בקשתו. במקרה מסוג זה, משעה שזה הקונה מחזיק בקרקע, השטר נקנה בכל מקום שהוא. וזהו מה שלמדנו במשנה אחרת (קידושין כו ע"א): נכסים שאין להם אחריות, כלומר, מיטלטלין, יכולים להיקנות יחד עם נכסים שיש להם אחריות, כלומר, קרקע, כאשר הקרקע נקנית באמצעות נתינת כסף, או באמצעות נתינת שטר, או באמצעות קבלת חזקה. מכאן ששטר מכר יכול לעבור ללא כל מעשה קניין שנעשה עבור המסמך, וכל שכן באמצעות דברים, והדבר מעורר קושי לשיטת רב אשי.
אַגַּב שָׁאנֵי; דְּהָא מַטְבֵּעַ – דְּלָא נִיקְנֵי בַּחֲלִיפִין, וְאַגַּב אַרְעָא נִיקְנֵי.
הגמרא משיבה: קניית שטר מכר באמצעות קניין קרקע שונה, שכן היא דומה לקניין באמצעות חפץ, ולא באמצעות דברים. הטעם הוא שמעות, שאי אפשר לקנותן באמצעות קניין סודר , מעשה קניין פורמלי המחיל את העברת הבעלות על חפץ, מכל מקום אפשר לקנותן באמצעות קרקע.
כִּי הָא דְּרַב פָּפָּא הֲווֹ לֵיהּ תְּרֵיסַר אַלְפֵי זוּזֵי בֵּי חוֹזָאֵי, אַקְנִינְהוּ נִיהֲלֵיהּ לְרַב שְׁמוּאֵל בַּר אַחָא אַגַּב אַסִּיפָּא דְבֵיתֵיהּ. כִּי אֲתָא, נְפַק לְאַפֵּיהּ עַד תְּווֹךְ.
זהו כמו אותו מעשה שבו רב פפא הפקיד שנים עשר אלף דינרים אצל שומרים בבי חוזאי. הוא הקנה את הבעלות על הכסף שבבי חוזאי לשלוחו רב שמואל בר אחא באמצעות מפתן ביתו. הגמרא מוסיפה: כאשר רב שמואל בר אחא בא מבי חוזאי עם הכסף, רב פפא שמח כל כך שהוא מביא לו את כספו, עד שיצא כל הדרך עד טבח כדי לקבל את פניו.
אֲבָל לֹא מָכַר לֹא אֶת הָעֲבָדִים וְלֹא אֶת הַמַּרְצוּפִין וְלֹא אֶת הָאַנְתִיקֵי וְכוּ׳. מַאי ״אַנְתִיקֵי״? אָמַר רַב פָּפָּא: עִיסְקָא דִּבְגַוַּוהּ.
§ המשנה מלמדת שכאשר אדם מוכר ספינה, הוא מכר גם פריטים שונים אחרים; אבל הוא לא מכר את העבדים, ולא את שקי האריזה, ולא את האנטיקי. אבל כאשר אמר לקונה: אתה קונה את הספינה וכל מה שהיא מכילה, כל אלה נמכרים גם כן. הגמרא שואלת: מה פירוש אנטיקי? רב פפא אמר: הכוונה היא לסחורה שנמצאת על הספינה. סחורה זו אינה נמכרת יחד עם הספינה.
מַתְנִי׳ מָכַר אֶת הַקָּרוֹן – לֹא מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת, מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת – לֹא מָכַר אֶת הַקָּרוֹן. מָכַר אֶת הַצֶּמֶד – לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר, מָכַר אֶת הַבָּקָר – לֹא מָכַר אֶת הַצֶּמֶד. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַדָּמִים מוֹדִיעִין. כֵּיצַד? אָמַר לוֹ: ״מְכוֹר לִי צִימְדָּךְ בְּמָאתַיִם זוּז״ – הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵין הַצֶּמֶד בְּמָאתַיִם זוּז. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה.
משנה: המוכר עגלה [הקרון] לא מכר את הפרדות המושכות את העגלה. וכן, אם מכר את הפרדות, לא מכר את העגלה. המוכר צמד [הצמד] לא מכר את הבקר, והמוכר את הבקר לא מכר את הצמד. רבי יהודה אומר: סכום הכסף מוכיח מה מכר. כיצד? אם הלקוח אמר למוכר: מכור לי את צמדך במאתיים דינר, הואיל ודבר ידוע הוא שאין צמד נמכר במאתיים דינר, ברור שהתכוון לקנות גם את הבקר. וחכמים אומרים: סכום הכסף אינו ראיה.
גְּמָ׳ תָּנֵי רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ: מָכַר אֶת הַקָּרוֹן – מָכַר אֶת הַפְּרָדוֹת. וְהָא אֲנַן ״לֹא מָכַר״ תְּנַן! אֲמַר לֵיהּ: אִיסְמְיַיהּ? אֲמַר לֵיהּ: לָא, תִּיתַּרְגֵּם מַתְנִיתָיךְ בַּאֲדוּקִין בּוֹ.
גמרא:רב תחליפא, מן המערב, כלומר, ארץ ישראל, שנה ברייתאלפני רבי אבהו. אם אדם מכר עגלה, מכר גם את הפרדות עמה. רבי אבהו שאל: והרי למדנו במשנה שלא מכר את הפרדות? רב תחליפא אמר לו: האם אמחק ברייתא זו, מפני שאינה נכונה? רבי אבהו אמר לו: לא, אל תמחק אותה; אלא עליך להסביר שהברייתא שלך עוסקת במקרה שבו הפרדות קשורות אל העגלה. במצב זה, הקונה את העגלה מקבל גם את הפרדות.
מָכַר אֶת הַצֶּמֶד – לֹא מָכַר אֶת הַבָּקָר וְכוּ׳. הֵיכִי דָמֵי? אִילֵּימָא דְּקָרוּ לְצִימְדָּא ״צִימְדָּא״ וּלְבָקָר ״בָּקָר״ – פְּשִׁיטָא; צִימְדָּא זַבֵּין לֵיהּ, בָּקָר לָא זַבֵּין לֵיהּ! וְאֶלָּא דְּקָרוּ לֵיהּ נָמֵי לְבָקָר ״צִימְדָּא״? כּוּלֵּיהּ זַבֵּין לֵיהּ!
המשנה מלמדת: מי שמכר צמד לא מכר את הבקר; וחכמים ורבי יהודה נחלקים בשאלה האם סכום הכסף מוכיח בדיוק מה נמכר. הגמרא מנתחת את מחלוקתם: מהן הנסיבות? אם נאמר שהמשנה מתייחסת למקום שבו קוראים לצמד: Tzimda, ולבקר קוראים : Bakar, הרי ברור שמכר לו צמד ולא מכר לו את הבקר. אבל אם המשנה מתייחסת למקום שבו קוראים גם לבקר: Tzimda, אזי המוכר מכר לו את הכול.
לָא צְרִיכָא, בְּאַתְרָא דְּקָרוּ לֵיהּ לְצִימְדָּא ״צִימְדָּא״ וּלְבָקָר ״בָּקָר״, וְאִיכָּא נָמֵי דְּקָרוּ לְבָקָר ״צִימְדָּא״; רַבִּי יְהוּדָה סָבַר: הַדָּמִים מוֹדִיעִין, וְרַבָּנַן סָבְרִי: אֵין הַדָּמִים רְאָיָה. וְאִי אֵין הַדָּמִים רְאָיָה, לֶיהֱוֵי בִּיטּוּל מִקָּח!
הגמרא מסבירה: לא, המחלוקת שלהם נצרכת במקום שבו קוראים לעול: Tzimda, וקוראים לבקר: Bakar, אך יש גם כאלה שקוראים לבקר: Tzimda. מאחר שלא ברור למה הכוונה במונח: Tzimda, רבי יהודה סבור כי סכום הכסף מעיד אם קנה עול או בקר, וחכמים סבורים כי סכום הכסף אינו משמש ראיה. הגמרא שואלת: אבל אם סכום הכסף אינו משמש ראיה, אז במקרה שבו הקונה שילם מאתיים דינרים וקיבל רק עול, יש לבטל את המקח.