עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה אוֹ עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָהּ!
עד שהוא מושך אותו, או עד שהוא שוכר את מקומו. אם כן, כיצד ניתן לייחס את דעתו של התנא הראשון של הברייתא לרבי יהודה הנשיא?
לָא קַשְׁיָא; כָּאן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, כָּאן בְּסִימְטָא.
הגמרא משיבה: אין זו קושיה; כאן, במקום שבו רבי יהודה הנשיא קובע שספינה נקנית באמצעות העברה, הוא מתייחס לספינה המצויה ברשות הרבים. מאחר שספינה שברשות הרבים אינה יכולה להיקנות באמצעות משיכה, שחייבת להתבצע בתחום המצוי ברשותו של אדם, היא נקנית באמצעות העברה. לעומת זאת, שם, בברייתא הראשונה, הספינה מצויה בסמטה [simta], שאינה רשות הרבים, שכן לשני הצדדים יש זכות להניח שם את חפציהם. ספינה במקום זה חייבת להיקנות באמצעות משיכה.
בְּמַאי אוֹקֵימְתָּא לְהָא בָּתְרָיְיתָא – בִּרְשׁוּת הָרַבִּים? אֵימָא סֵיפָא – וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא קָנָה עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה. וְאִי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, מִמַּאן אָגַר? וְתוּ, מְשִׁיכָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מִי קָנְיָא?! וְהָא אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: מְסִירָה קוֹנָה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וּבְחָצֵר שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם; מְשִׁיכָה קוֹנָה בְּסִימְטָא, וּבְחָצֵר שֶׁהִיא שֶׁל שְׁנֵיהֶם; וְהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם!
הגמרא שואלת: לאיזה מקרה פירשת שאותה ברייתא אחרונה מתייחסת? היא פורשה כמתייחסת לרשות הרבים. אם כן, אמור את הסיפא של הברייתא: וחכמים אומרים שהקונה אינו קונה אותה עד שימשוך אותה או עד שישכור את מקומה. הגמרא שואלת: אבל אם הספינה נמצאת ברשות הרבים, ממי יכול הוא לשכור את המקום? ועוד, האם משיכה ברשות הרבים קונה? והרי אביי ורבא שניהם אומרים לגבי דרכי הקניין השונות: מסירה קונה ברשות הרבים או בחצר שאינה של שניהם; משיכה קונה בסמטה או בחצר שהיא של שניהם; והגבהה קונה בכל מקום, אפילו ברשות המוכר.
מַאי ״עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה״ נָמֵי דְּקָאָמַר; וּמַאי ״עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָהּ״ דְּקָאָמַר – הָכִי קָאָמַר: עַד שֶׁיִּמְשְׁכֶנָּה מֵרְשׁוּת הָרַבִּים לְסִימְטָא; וְאִם רְשׁוּת בְּעָלִים הִיא – לָא קָנָה עַד שֶׁיִּשְׂכּוֹר אֶת מְקוֹמָהּ.
הגמרא משיבה: מה פירוש הברייתא כשהיא אומרת: עד שימשוך אותה, ומה פירושו כשהיא אומרת: עד שישכור את מקומה? זאת כוונתה לומר: הקונה אינו קונה את הספינה עד שימשוך אותה מרשות הרבים לתוך סמטה. ואם הספינה נמצאת ברשותו של בעלים אחר, הקונה אינו קונה אותה עד שישכור את מקומה מן הבעלים.
לֵימָא אַבָּיֵי וְרָבָא – דְּאָמְרִי כְּרַבִּי?
הגמרא שואלת: האם נאמר כי אביי ורבא סוברים את דעתם בהתאם לדעתו של רבי יהודה הנשיא, ולא כדעת החכמים? הברייתא מציינת שרק רבי יהודה הנשיא סבור שאפשר לקנות בעלות באמצעות העברה ברשות הרבים.
אָמַר רַב אָשֵׁי: אִי דְּאָמַר לֵיהּ ״לֵךְ חֲזֵק וּקְנִי״ – הָכִי נָמֵי; הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּאָמַר לֵיהּ: ״לֵךְ מְשׁוֹךְ וּקְנֵי״;
רב אשי אמר: החכמים מסכימים שאפשר לבצע קניין ברשות הרבים באמצעות מעשה העברה. לפיכך, אם מדובר במקרה שבו המוכר אומר לו: לך החזק וקנה בכך, אף כך הוא יכול לקנות באמצעות מעשה העברה, ואינו צריך למשוך אותה. כאן החכמים חולקים על רבי יהודה הנשיא, שכן אנו עוסקים במקרה שבו המוכר אומר לו: לך משוך וקנה בכך את קניינה.
מָר סָבַר: קְפִידָא, וּמָר סָבַר: מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ.
רב אשי מפרט: חכם אחד, החכמים, סובר שהמוכר מקפיד על האופן שבו נקנה החפץ, ולכן ניתן לקנותו רק באמצעות משיכה. וחכם אחד, רבי יהודה הנשיא, סובר שהמוכר רק מורה לו את הדרך, כלומר, הוא מייעץ לו להשתמש במעשה קניין זה, אך אינו מקפיד אם הקונה מעדיף לבצע מעשה קניין אחר.
אָמַר רַב פָּפָּא: הַאי מַאן דִּמְזַבֵּין לֵיהּ שְׁטָרָא לְחַבְרֵיהּ, צָרִיךְ לְמִיכְתַּב לֵיהּ: ״קְנִי הוּא – וְכׇל שִׁעְבּוּדָא דְּבֵיהּ״. אָמַר רַב אָשֵׁי: אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב כָּהֲנָא, וַאֲמַרִית לֵיהּ: טַעְמָא דִּכְתַב לֵיהּ הָכִי, הָא לָא כְּתַב לֵיהּ הָכִי – לָא קָנֵי?
§ הגמרא חוזרת לסוגיות של קניית שטרי חוב. רב פפא אומר: מי שמוכר שטר חוב לחברו חייב לכתוב לו: קנה אותו ואת כל השעבודים על הנכסים הכלולים בו. רב אשי אמר: אמרתי את ההלכה הזאת לפני רב כהנא, ואמרתי לו את הניתוח הבא: הטעם שהקונה זוכה בו הוא מפני שהמוכר כתב זאת עבורו. מכאן שאם לא כתב זאת עבורו, הקונה אינו קונה את הזכויות הממוניות הרשומות בשטר החוב.
וְכִי לָצוֹר עַל פִּי צְלוֹחִיתוֹ הוּא צָרִיךְ?! אָמַר לִי: אִין; לָצוֹר וְלָצוֹר.
רב אשי שואל: אם כן, מדוע קנה את שטר החוב? וכי הוא צריך אותו כדי לקשור סביב פי הצלוחית שלו כפקק? ברור שהוא קנה את המסמך כדי לגבות את החוב הרשום בו. רב פפא אמר לי: כן, ייתכן שהוא קנה את שטר החוב כדי לקשור אותו סביב הצלוחית שלו. מאחר שהבעלים לא העביר את הבעלות על ההתחייבות הרשומה בשטר החוב, הקונה רוכש רק את הנייר עצמו.