הגמרא מסכמת בקביעת הקושי: אך זה קשה, שכן רבי שמעון עצמו אמר שעץ החרוב המורכב וגזע השקמה מוקדשים יחד עם השדה מפני שהם יונקים את מזונותיהם משדה מוקדש, דבר המצביע על כך שמי שמקדיש נוהג בנדיבות ואינו משאיר לעצמו את הקרקע שסביב האילנות.

הגמרא מסבירה: אלא, יש להבין שכאשר רבי שמעון אמר את פסיקתו במשנה, הוא לא הביע את דעתו שלו. אלא, הוא דיבר אל החכמים בהתאם לדבריהם, וכוונתו הייתה לומר: לפי דעתי, כשם שהמוכר מוכר בעין יפה פחותה, כך גם המקדיש מקדיש בעין יפה פחותה ומשאיר לעצמו קרקע כדי להזין את האילנות. לכן, כאשר אדם מקדיש שדה, אפילו השקמה והחרוב אינם מוקדשים עמה. אבל לפי דעתכם, שמי שמקדיש עושה זאת בנדיבות, הודו לי לפחות שמי שמקדיש שדה הקדיש רק את החרוב המורכב ואת סדן השקמה, מפני שהם יונקים מן הקרקע המוקדשת, אך לא הקדיש את שאר הדברים שאינם חלקים מהותיים של השדה. והחכמים אמרו לו: אין הבדל בין השניים בעניין זה. מאחר שמי שמקדיש דבר עושה זאת בנדיבות, כל מה שנמצא בשדה מוקדש.

הגמרא חוזרת אל הברייתא שלגביה הסיקה כי היא נשנתה בהתאם לדעתו של רבי שמעון, ושואלת: בהתאם לדעת מי פירשת את הברייתא הדנה בנכסים מוקדשים? היא פורשה בהתאם לדעתו של רבי שמעון. אבל אמור את הסיפא: ויתרה מזו, אפילו אם אדם מקדיש את האילנות ולאחר מכן אחר כך הוא מקדיש את הקרקע, כאשר הוא פודה אותם, הוא פודה את האילנות בנפרד בהתאם לשוויים, ולאחר מכן הוא פודה את הקרקע לפי השיעור הקבוע, שבו שטח הראוי לזריעת חומר של זרע שעורים נפדה בחמישים שקלי כסף.

ואם הברייתא היא בהתאם לדעתו של רבי שמעון, ילך אחר אופיו של השדה בזמן פדיונו, ואז האילנות צריכים להיפדות יחד עם אדמתם, שכן בזמן הפדיון גם האילנות וגם הקרקע מוקדשים. כפי שכבר שמענו שרבי שמעון הולך אחר זמן הפדיון, כלומר, הוא קובע את המחיר שבו שדה נפדה על בסיס הזמן שבו הוא נפדה.

כפי שנלמד בברייתא: מניין שהקונה שדה מאביו ומקדישה, ולאחר מכן מת אביו, כך שהשדה תיחשב עתה שלו מכוח ירושה, מניין שלעניין פדיונה הרי היא נחשבת לפניו כשדה אחוזה ולא כשדה שקנה? הכתוב אומר על שדה שנקנתה: "ואם את שדה מקנתו יקדיש לה' אשר לא משדה אחוזתו" (ויקרא כז, כב). הכתוב מדבר דווקא על שדה שאינה ראויה בשעת הקדשתה להיות שדה אחוזה, כלומר, שמעולם לא היה יכול לרשתה בעתיד. פירוט זה מוציא את זו — שדה שהייתה ראויה להיות שדה אחוזה — מהלכה זו, שכן בסופו של דבר הייתה נעשית שלו על ידי ירושה, אף אילו לא קנה אותה. זו היא דבריהם של רבי יהודה ורבי שמעון.

הברייתא ממשיכה: רבי מאיר לומד הלכה אחרת מפסוק זה, והוא אומר: מנין נלמד שבמקרה של מי שקונה שדה מאביו, ואביו מת, ולאחר מכן הוא מקדיש את השדה, מנין נלמד שיש לראותה לגביו כשדה אחוזה? הפסוק קובע: "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו יקדיש לה'". הפסוק מתייחס במיוחד לשדה שאינה כעת שדה אחוזה בזמן הקדשתה. פירוט זה מוציא את זו השדה, שכן לאחר מות האב, היא שדה אחוזה.

אך לדעת רבי יהודה ורבי שמעון, אין צורך בפסוק כדי ללמד שבמקרה שבו אביו מת ולאחר מכן הוא מקדיש את השדה, היא נחשבת לשדה אחוזה, שכן דבר זה מובן מאליו. יש צורך בפסוק רק כדי ללמד את ההלכה במקרה שבו הוא מקדיש את השדה לאחר שקנה אותה, ולאחר מכן אביו מת.

הגמרא שואלת: מניין רבי יהודה ורבי שמעון מגיעים למסקנה זו? אם הם לומדים זאת רק מפסוק זה, אפשר לומר שהפסוק בא להתפרש בהתאם לדעתו של רבי מאיר, ולא כדעותיהם של רבי יהודה ורבי שמעון, שכן אין בפסוק הוכחה ברורה לתמוך באחת מן הדעות. אלא, האין זה משום העובדה שהם הולכים אחר זמן הגאולה, ובזמן הגאולה האב מת, והשדה היא שדה אחוזתו של הבן שנמצאת כעת ברשות הקדש?

רב נחמן בר יצחק אומר: למעשה, אני יכול לומר לך כי בדרך כלל, רבי יהודה ורבי שמעון אינם הולכים אחר זמן הגאולה, ולכן פסיקתם כאן אינה מבוססת על הנחה זו. אלא שכאן מצאו פסוק ודרשו אותו, שכן אילו היה צריך להבין את הפסוק כפי שפירש רבי מאיר, אזי היה על הפסוק לכתוב: ואם יקדיש לה' שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו, או שהיה לו לכתוב: אשר לא שדה אחוזתו. מה משמעות הביטוי: "אשר לא משדה אחוזתו" (ויקרא כז, כב)? משמעותו היא ששדה שאינה ראויה להיות אי פעם שדה אחוזה נחשבת לשדה מקנה. וזה מוציא את זו השדה, שהרי היא ראויה להיות שדה אחוזה. על פי הסבר זה, הברייתא העוסקת במי שמקדיש אילנות אכן יכולה להתפרש בהתאם לשיטתו של רבי שמעון.

§ רב הונא אומר: חרוב מורכב וגזע שקמה יש להם שניהם מעמד של אילן ומעמד של קרקע. לכל אחד מאלה יש מעמד של אילן, ולכן אם אדם מקדיש או קונה שני אילנות ואת החרוב או השקמה הללו, הרי הוא הקדיש או קנה גם את הקרקע שביניהם, שכן השקמה או החרוב מצטרפים עם שני האילנות האחרים ליצור יחידה של שלושה אילנות הנוטלים עמם את קרקעם. ולכל אחד מהם יש גם מעמד של קרקע, שכן אינו נמכר יחד עם קרקע, כפי שנתבאר במשנה, שמי שמוכר שדה לא מכר חרוב מורכב או גזע שקמה הנמצאים בשדה.

ורב הונא אומר באופן דומה: אלומה גדולה של תבואה שיש בה שתי סאה יש לה גם מעמד של אלומה וגם מעמד של גדיש לעניין הלכות שכחה שיש להניח לעניים. יש לה מעמד של אלומה, שכן העיקרון הוא ששתי אלומות שנשכחו בשוגג בשדה הן נחשבות שכחה שיש להניח לעניים, ואילו שלוש אלומות אין צריך להניח לעניים, אלא בעל השדה רשאי לחזור ולקחתן לעצמו. מבחינה זו אלומה של שתי סאה נחשבת אלומה אחת, ולכן אם שכח שתיים אלומות ואת גם זו האלומה שיש בה שתי סאה, שלושתן יחד הן שלוש אלומות ואינן נחשבות שכחה שיש להניח לעניים.

וְיֵשׁ לוֹ מַעֲמָד שֶׁל גָּדִישׁ, כְּפִי שֶׁלָּמַדְנוּ בְּמִשְׁנָה (פֵּאָה ו:ו): בְּמִקְרֶה שֶׁל אֲלֻמָּה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׁתֵּי סְאָה, אִם שָׁכַח אוֹתָהּ בַּשָּׂדֶה, אֵין הִיא נֶחְשֶׁבֶת לְאֲלֻמָּה שְׁכוּחָה שֶׁצָּרִיךְ לְהַנִּיחַ לָעֲנִיִּים, שֶׁהֲרֵי גָּדְלָהּ וַחֲשִׁיבוּתָהּ מַקְנִים לָהּ מַעֲמָד שֶׁל גָּדִישׁ, וְלֹא שֶׁל אֲלֻמָּה.

§ רבה בר בר חנה אומר כי ריש לקיש אומר: בנוגע לשאלה האם חרוב מורכב וגזע שקמה מוקדשים יחד עם שדה שאדם הקדיש, הגענו למחלוקת שבין רבי מנחם בר יוסי וחכמים, שכן רבי מנחם בר יוסי פוסק שהם אינם מוקדשים, ואילו חכמים פוסקים שהם כן.