וּמִי מָצֵית מוֹקְמַתְּ לַהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן כְּרַבִּי עֲקִיבָא? וְהָא תַּנְיָא: הִקְדִּישׁ שְׁלֹשָׁה אִילָנוֹת מִמַּטַּע עֲשָׂרָה לְבֵית סְאָה – הֲרֵי הִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע וְאֶת הָאִילָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם; לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה – פּוֹדֶה בֵּית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים, בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.
הגמרא שואלת: אבל האם אתה יכול לקבוע שדעתו של רבי שמעון היא בהתאם לדעתו של רבי עקיבא, שמי שמוכר או מקדיש נכס עושה זאת בנדיבות? והרי לא שנינו בברייתא: אם אדם מקדיש שלושה אילנות בשדה שבו עשרה אילנות נטועים בשטח הראוי לזריעת בית סאה [beit se’a], הרי הקדיש לא רק את האילנות הללו, אלא גם את הקרקע ואת הנטיעות הצעירות שביניהן? לפיכך, אם זהו שדה אחוזתו, כאשר הוא פודה אותם, הוא פודה את הקרקע ואת כל מה שבתוכה לפי השיעור הקבוע בתורה, שלפיו שטח הראוי לזריעת חומר [ḥomer], כלומר כור, של זרע שעורים נפדה בחמישים שקלי כסף.
פָּחוֹת מִכָּאן אוֹ יוֹתֵר עַל כֵּן, אוֹ שֶׁהִקְדִּישָׁן בָּזֶה אַחַר זֶה – הֲרֵי זֶה לֹא הִקְדִּישׁ לֹא הַקַּרְקַע, וְלֹא אֶת הָאִילָנוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶם. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה – פּוֹדֶה אֶת הָאִילָנוֹת בְּשׇׁוְויֵהֶן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ הִקְדִּישׁ אֶת הָאִילָנוֹת, וְחָזַר וְהִקְדִּישׁ אֶת הַקַּרְקַע; כְּשֶׁהוּא פּוֹדֶה – פּוֹדֶה אֶת הָאִילָנוֹת בְּשׇׁוְויֵהֶן, וְחוֹזֵר וּפוֹדֶה בֵּית זֶרַע חוֹמֶר שְׂעוֹרִים בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף.
הברייתא ממשיכה: אם היחס בין הקרקע לעצים היה פחות מזה, והעצים ניטעו בצפיפות רבה יותר, או אם היחס בין הקרקע לעצים היה יותר מזה, והעצים ניטעו בצפיפות פחותה יותר, או אם הקדיש כל אחד מן העצים בנפרד, זה אחר זה, אדם זה לא הקדיש לא את הקרקע ולא את האילנות הצעירים שביניהם. לכן, כאשר הוא פודה אותם, הוא פודה את העצים בהתאם לשוויים. ויתרה מזו, אפילו אם אדם מקדיש את העצים במקום שבו הם נטועים בצפיפות רבה יותר, בצפיפות פחותה יותר, או זה אחר זה, ולאחר מכן אחר כך הוא מקדיש את הקרקע, כך שהכול שייך לאוצר המקדש, כאשר הוא פודה אותם, הוא פודה את העצים בנפרד בהתאם לשוויים, ולאחר מכן הוא פודה את הקרקע לפי השיעור הקבוע, שבו שטח הראוי לזריעת חומר של זרע שעורים נפדה בחמישים שקלי כסף.
מַנִּי? אִי רַבִּי עֲקִיבָא, הָא אָמַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר; וְכׇל שֶׁכֵּן מַקְדִּישׁ! אִי רַבָּנַן, הָא אָמְרִי: מוֹכֵר הוּא דִּבְעַיִן רָעָה מוֹכֵר, אֲבָל מַקְדִּישׁ – בְּעַיִן יָפָה מַקְדִּישׁ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא,
הגמרא מבהירה: דעתו של מי מובעת בברייתא? אם זו דעתו של רבי עקיבא, האם אין הוא אומר שהמוכר, מוכר בעין יפה, וכל שכן המקדיש שמקדיש בעין יפה? אם כן, אפילו אם האילנות הוקדשו זה אחר זה, היה צריך שחלק מן הקרקע יוקדש עמהם. ואם הברייתא משקפת את דעתם של חכמים, האם אין הם אומרים במשנה שדווקא המוכר הוא שמוכר בעין רעה, אבל המקדיש, מקדיש בעין יפה, ולכן הבור והגת מוקדשים יחד עם השדה? לכן, ההלכה שנאמרה כאן אינה בהתאם לדעתם אף היא. אלא, ברור שהברייתאהיא בהתאם לדעתו של רבי שמעון במשנה כאן, שאפילו המקדיש שדה אינו מקדיש עמה את הבור ואת הגת.
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן – אַלִּיבָּא דְמַאן? אִי אַלִּיבָּא דְרַבִּי עֲקִיבָא, הָא אָמַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר; וְכׇל שֶׁכֵּן מַקְדִּישׁ! אֶלָּא פְּשִׁיטָא אַלִּיבָּא דְרַבָּנַן, וְקָא סָבַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: כִּי הֵיכִי דְּמוֹכֵר בְּעַיִן רָעָה מוֹכֵר, מַקְדִּישׁ נָמֵי בְּעַיִן רָעָה מַקְדִּישׁ – וּמְשַׁיַּיר אַרְעָא.
וְדעתו של רבי שמעון היא בהתאם לדעתו של מי? אם היא בהתאם לדעתו של רבי עקיבא, והרי הוא אומר שהמוכר, מוכר בעין יפה, וכל שכן המקדיש עושה כן בעין יפה? אלא, ברור שדעתו היא בהתאם לדעתם של חכמים, החולקים על רבי עקיבא ואומרים שהמוכר, מוכר בעין רעה. ורבי שמעון חולק על חכמים בכך שהוא עצמו סבור שכשם שהמוכר, מוכר בעין רעה, כך המקדיש גם הוא מקדיש בעין רעה ומשאיר לעצמו את הקרקע שסביב האילנות.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria