אם כך הוא שהבעלים הקודם לא הותיר לעצמו חלק מן הקרקע, יאמר לו הקונה: עקור את אילניך, קח אותם, ולך, שכן האילנות שואבים מים וחומרי הזנה מן הקרקע וגורמים נזק לקרקעו של הקונה. לפיכך, המוכר ודאי הותיר לעצמו את הקרקע הנצרכת לאילנות הללו.

הגמרא מעלה קושיה: למדנו במשנה כאן כי רבי שמעון אומר: המקדיש שדה לא הקדיש אף אחד מן הדברים שבדרך כלל מוחרגים ממכירה חוץ מן החרוב המורכב וסדן השקמה. ונשנה לגבי זאת בברייתא: אמר רבי שמעון: מה הטעם שדווקא החרוב וסדן השקמה מתקדשים? מכיוון שהם יונקים את מזונם משדה מוקדש, ודאי הייתה דעתו של הבעלים להקדיש גם אותם, שאם לא כן היו אילנותיו ניזונים מנכסי הקדש.

ואם עולה על דעתך, כפי שרב הונא טוען, שכאשר המוכר משאיר לעצמו אילנות מסוימים, הוא גם משאיר בידו את הקרקע שסביבם כדי שיינקו מאדמה השייכת לו, מה הטעם לפסיקתו של רבי שמעון? כאשר אילנות אלה יונקים את מזונם, הם יונקים את מזונם מן הקרקע שהמקדיש השאיר לעצמו ושעדיין שייכת לו, ולא מנכס מוקדש.

הגמרא משיבה: יש לשוב ולבחון את ההנחה שדבריו של רב הונא נכונים לדעת הכול. אלא, רבי שמעון, שאומר שהמקדיש את שדהו אינו משייר לעצמו את הקרקע שסביב האילנות, סובר בהתאם לדעת רבו, רבי עקיבא. לשיטת רבי עקיבא, המוכר מוכר בעין יפה, ואין חזקה שהשאיר לעצמו דבר או זכות כלשהם אלא אם כן נאמר הדבר במפורש. לפיכך פוסק רבי שמעון שהמקדיש את שדהו הקדיש גם את עצי החרוב, שאם לא כן היו יונקים מקרקע מוקדשת. ורב הונא, שאומר שכאשר מוכר משייר לעצמו אילנות הוא משייר לעצמו גם את הקרקע שסביבם, סובר בהתאם לדעת חכמים, האומרים שהמוכר מוכר בעין רעה.

הגמרא שואלת: אם דבריו של רב הונא הם רק בהתאם לדעת הרבנים, האם אין דבריו מובנים מאליהם? איזה חידוש הוא מוסיף? הגמרא משיבה: ההבדל המעשי הוא שאף שהיה אפשר לחשוב שהבעלים הקודם שומר על זכות בקרקע רק למען העצים שהיו שם, אין זה כך. אלא הוא שומר על בעלות גמורה בקרקע, ולכן, אם העצים נופלים או מתים, הוא יכול לשתול אותם מחדש.