סוֹף סוֹף, כִּי אָמַר לֵיהּ ״נֶאֶנְסוּ״, לָאו שְׁבוּעָה בָּעֵי? הָכָא נָמֵי, מַאי ״נֶאֱמָן״ – נֶאֱמָן בִּשְׁבוּעָה.
בסופו של דבר, אפילו כאשר השומר אומר למפקיד שהחפצים נלקחו ממנו באונס, האם אין הוא נדרש להישבע? אם כן, כיצד אתה יכול לטעון שהוא נאמן לומר שהחזיר את החפצים בלי להישבע? רב חסדא אמר לו: גם כאן, למה התכוונתי כאשר אמרתי שהוא נאמן? הכוונה היא שהוא נאמן כאשר הוא נשבע.
לֵימָא בִּפְלוּגְתָּא דְּהָנֵי תַּנָּאֵי – דְּתַנְיָא: שְׁטַר כִּיס הַיּוֹצֵא עַל הַיְּתוֹמִים – דַּיָּינֵי גוֹלָה אָמְרִי: נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה כּוּלּוֹ. וְדַיָּינֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָמְרִי: נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה מֶחֱצָה.
הגמרא מציעה: הבה נאמר שרב עמרם ורב חסדא חולקים בנוגע לסוגיה שהיא נושא המחלוקת בין תנאים אלה, שכן הלכהנשנית בברייתא בנוגע לשטר כיס, כלומר, שטר המתעד הסדר שבו אדם נותן לחברו כסף כהשקעה במיזם משותף, בתנאי שהרווחים יחולקו בשווה בין שני הצדדים. אם האדם שקיבל את הכסף מת, ושטר זה הוצג על ידי המלווה נגד היתומים, דייני הגולה אומרים שהמלווה נשבע שהכסף מעולם לא הוחזר לו, והוא גובה את מלוא הסכום. ודייני ארץ ישראל אומרים שהוא נשבע וגובה רק מחצית מן הסכום.
וּדְכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דִּנְהַרְדָּעֵי – דְּאָמְרִי נְהַרְדָּעֵי: הַאי עִיסְקָא – פַּלְגָא מִלְוֶה, וּפַלְגָא פִּקָּדוֹן.
ומובן שכולם מסכימים עם דעת חכמי נהרדעא, שכן חכמי נהרדעא אומרים: לגבי עסקה משותפת זו, שבה אדם אחד נותן כסף לאחר בתנאי שישתמש בו לצורכי מסחר ושהרווחים יחולקו בשווה בין שני הצדדים, מחצית מן הכסף המושקע נחשבת להלוואה, שעליה הלווה נושא באחריות בלעדית, ומחצית נחשבת לפיקדון, כך שאם הוא אובד בנסיבות שאינן בשליטתו, הלווה פטור מן האחריות להשיבו.
מַאי, לָאו בְּהָא קָא מִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: ״שְׁטָרָךְ בִּידִי מַאי בָּעֵי״; וּמָר סָבַר, לָא אָמְרִי?
לפי הנחה זו, הכול מסכימים שהתובע יכול להיפרע מן היתומים באמצעות שבועה את מחצית הכסף הנחשבת להלוואה, כשם שהיה יכול לדרוש את הכסף הזה מאביהם. באשר למחצית הנחשבת לפיקדון, מה, וכי אין זה ביחס לנקודה זו שהם חולקים, כאשר חכם אחד, דייני הגולה, סובר כרב עמרם שהמפקיד יכול לומר לשומר: מה עושה שטרך בידי? לפיכך, לא האב ולא בניו נחשבים נאמנים לטעון שהם החזירו את המחצית הנחשבת לפיקדון, והמשקיע יכול לגבות גם את המחצית הזו. וחכם אחד, דייני ארץ ישראל, סובר כרב חסדא, שאין אפשרות לטעון טענה זו, ולכן המשקיע יכול לגבות רק את המחצית הנחשבת להלוואה. אבל באשר למחצית הנחשבת לפיקדון, האב היה נחשב נאמן בטענתו שכבר החזיר אותה.
לָא; דְּכוּלֵּי עָלְמָא אִית לְהוּ דְּרַב חִסְדָּא; וְהָכָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי – דְּמָר סָבַר: אִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ, מֵימָר הֲוָה אָמַר. וּמָר סָבַר: אֵימוֹר מַלְאַךְ הַמָּוֶת הוּא דְּאַנְסֵיהּ.
הגמרא דוחה דעה זו: לא, כולם, כלומר, גם דייני הגולה וגם דייני ארץ ישראל, מסכימים עם דעתו של רב חסדא, שהאב יכול לטעון שהחזיר את הכסף. וכאן, הם נחלקים לגבי הסוגיה הבאה, שכן חכם אחד, דייני הגולה, סובר שאם אמנם כך הוא שהוא אכן החזיר את הכסף, היה אומר לילדיו שהחזיר אותו. מאחר שלא אמר להם, ניתן להניח שמעולם לא החזיר את הכסף. וחכם אחד, דייני ארץ ישראל, סובר שאפשר לומר שמלאך המוות הוא שמנע ממנו לעשות כן, כלומר, הוא מת לפני שהייתה לו ההזדמנות למסור לילדיו דין וחשבון מפורט על ענייניו הכספיים.
שְׁלַח רַב הוּנָא בַּר אָבִין: הַמַּפְקִיד אֵצֶל חֲבֵירוֹ בִּשְׁטָר, וְאָמַר לוֹ: ״הֶחְזַרְתִּיו לָךְ״ – נֶאֱמָן. וּשְׁטַר כִּיס הַיּוֹצֵא עַל הַיְּתוֹמִין – נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה כּוּלּוֹ.
אגב דיון זה, מסופר כי רב הונא בר אבין שלח את הפסיקה הבאה: אם אדם מפקיד חפץ אצל אחר ומקבל שטר המעיד על ההפקדה, ולאחר מכן השומר אומר לו: החזרתי לך את החפץ, הרי השומר נאמן אף אם השטר עדיין נמצא בידי המפקיד. ולגבי שטר כיס המעיד על שותפות עסקית שהוצג על ידי המלווה לתמוך בתביעתו נגד יתומי הלווה, נשבע המלווה שהכסף מעולם לא הוחזר לו וגובה את מלוא הסכום מן היתומים.
תַּרְתֵּי?! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאִם אִיתָא דְּפַרְעֵיהּ – מֵימָר הֲוָה אָמַר.
הגמרא שואלת: האם אין שתיהלכות אלה סותרות זו את זו? אם האב נחשב נאמן כאשר הוא טוען שפרע הלוואה, בית הדין היה צריך לטעון טענה זו בשם יתומיו. הגמרא משיבה: שם הדבר שונה, שכן אם אמנם כך הוא שהאב אכן פרע את הכסף, היה אומר לילדיו שפרע אותו. מאחר שלא אמר להם דבר על כך, ניתן להניח שמעולם לא פרע את הכסף.
רָבָא אָמַר: הִלְכְתָא – נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה מֶחֱצָה. אָמַר מָר זוּטְרָא: הִלְכְתָא כְּדַיָּינֵי גוֹלָה. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְמָר זוּטְרָא, הָא אָמַר רָבָא: נִשְׁבָּע וְגוֹבֶה מֶחֱצָה! אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן, דְּדַיָּינֵי גוֹלָה
רבא אמר: במקרה של שטר כיס שהוצג כדי לתמוך בתביעה נגד יתומים, ההלכה היא שהתובע נשבע שהכסף מעולם לא הוחזר לו ואז גובה מחצית מן הסכום הרשום בשטר, בהתאם לדייני ארץ ישראל. הגמרא מספרת ששני דורות לאחר מכן, מר זוטרא אמר: ההלכה היא בהתאם לדעתם של דייני הגולה. רבינא אמר למר זוטרא: האם רבא לא אמר שהתובע נשבע וגובה מחצית מן הסכום? מר זוטרא אמר לו: באשר לדעתם של דייני הגולה, אנו
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria