וכוורת דבורים כזו אינה מקבלת טומאה כל עוד היא קבועה במקומה. והנוטל ממנה דבש בשבת חייב להביא קרבן חטאת, שכן הוא נחשב כמי שקוצר תוצרת המחוברת לקרקע.

אבל החכמים אומרים: כוורת כזו אינה כקרקע, ולכן אין כותבים עליה פרוזבול, והיא מקבלת טומאה אפילו כשהיא קבועה במקומה, והנוטל ממנה דבש בשבת פטור מהבאת קרבן חטאת. משנה זו מלמדת שרבי אליעזר סבור שכלי שחובר לקרקע נחשב כקרקע לכל דבר. דבר זה סותר את הברייתא הקובעת שאם אדם חלל צינור ולאחר מכן חיברו לקרקע, הוא עדיין נחשב כלי, והמים הזורמים דרכו נחשבים מים שאובים הפוסלים מקווה. מכאן שהברייתא לא נשנתה בהתאם לשיטתו של רבי אליעזר.

הגמרא דוחה דעה זו, וקובעת כי שם, במשנה, רבי אליעזר מתייחס לכוורת כדין קרקע מן הטעם שרבי אלעזר אמר, ולא מפני שהוא סבור שכל הכלים המחוברים לקרקע נחשבים כקרקע. כפי שרבי אלעזר אמר: מהו הטעם לדבריו של רבי אליעזר בנוגע למי שמוציא דבש מכוורת? נימוקו הוא כפי שנכתב: "וישלח את קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש [ya’arat hadevash]" (שמואל א׳ 14:27).

רבי אליעזר מבין שמכיוון שהמילים העבריות המשמשות כאן ל"חלת דבש" יכולות גם להתפרש כ"יער דבש", הפסוק בא ללמד שכשם שלגבי יער, מי שתולש דבר כלשהו מעץ בשבת חייב להביא קורבן חטאת, כך גם לגבי כוורת שיש בה דבש, מי שמוציא ממנה דבש בשבת חייב להביא קורבן חטאת, שכן הכוורת נחשבת כקרקע. לפיכך, רבי אליעזר מסתמך כאן על דרשה מיוחדת, שאינה בהכרח חלה על כלים אחרים. לכן, אין ללמוד מכאן דבר על דעתו של רבי אליעזר לגבי הצינור שבברייתא.

אלא, יש לייחס את ההפניה בנוגע לצינור החלול לדעתו של רבי אליעזר בעניין לוח של אופה שעליו הוא לש את הבצק, כפי שלמדנו במשנה (Kelim 15:2): לגבי לוח של נחתומין [daf shel naḥtomin] שקבעו בכותל, רבי אליעזר מטהר אותו, וחכמים מטמאים אותו. נראה שיש בכך כדי ללמד שלדעת רבי אליעזר, כל דבר המחובר לקרקע או לדבר אחר המחובר לקרקע דינו כקרקע, ולכן אינו יכול לקבל טומאה.

משהוסק שזו המחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים שאליה התייחסו קודם לכן, הגמרא חוזרת על השאלה שהועלתה קודם לכן לגבי הפסיקה שבברייתא בעניין צינור: של מי היא? נראה שאין זו לא דעתו של רבי אליעזר ולא דעתם של חכמים. שכן אם זו דעתו של רבי אליעזר, אזי אפילו אם חקק צינור ולאחר מכן קבע אותו בקרקע, המים הזורמים דרכו לא ייחשבו למים שאובים הפוסלים מקווה, שכן לדעת רבי אליעזר, נסר של נחתום שהיה תחילה כלי, אך לאחר מכן נקבע בקיר, דינו כקרקע. ואם זו דעתם של חכמים, אזי אפילו אם הוא תחילה קבע את הצינור בקרקע ורק לאחר מכן חקק אותו, גם אז יש לראות את הצינור ככלי, והמים הזורמים דרכו ייחשבו למים שאובים, שכן חכמים אינם מבחינים ביחס לשלב שבו נסר הנחתום נקבע בקיר.

הגמרא משיבה: למעשה, ניתן להסביר שהברייתאהיא בהתאם לדעתו של רבי אליעזר, אך ההלכה הנוגעת לכלי עץ שטוחים ללא בית קיבול, כגון לוחו של אופה, שונה, שכן הם כלים הראויים לקבל טומאה רק מדברי חכמים, אך מדין תורה אינם כלים הראויים לקבל טומאה. לפיכך, רבי אליעזר מסכים שכאשר לוח האופה נקבע לקיר, שוב אינו כפוף לגזירת חכמים. אולם צינור חלול חצוב הוא כלי הראוי לקבל טומאה מדין תורה, והוא נשאר כך גם אם לאחר מכן נקבע לקרקע. לפיכך, המים הזורמים דרכו פוסלים מקווה.

הגמרא שואלת: מכאן יש לדייק, מן העובדה שרבי אליעזר מחמיר יותר במקרה של הצינור ומבחין בין צינור שנחצב תחילה ורק לאחר מכן חובר לקרקע, לבין צינור שחובר תחילה לקרקע ורק לאחר מכן נחצב, האם אין מכאן נובע שההלכה הנוגעת למים שאובים, כלומר, שמים שאובים שנוספו למקווה שעדיין אין בו השיעור הנדרש של מים פוסלים אותו, חלה מדין תורה?