וְלִסְתּוֹם – לְאַלְתַּר הָוֵי חֲזָקָה, שֶׁאֵין אָדָם עָשׂוּי שֶׁסּוֹתְמִים אוֹרוֹ בְּפָנָיו וְשׁוֹתֵק.
ולעניין אטימה, כלומר, אם אדם אטם את חלונו של אחר בפניו, יש חזקה שנקנתה מיד להחזיק את החלון אטום, שאין זה מצוי שאדם יניח שיאטמו את מקור האור שלו בפניו ויישאר שותק. העובדה שלא מחה מיד מלמדת שלמי שאטם את החלון הייתה הזכות המשפטית לעשות כן באופן חד-צדדי, או שבעל החלון הסכים.
לָקַח בַּיִת בְּחָצֵר אַחֶרֶת – לֹא יִפְתָּחֶנּוּ לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין. מַאי טַעְמָא? מִפְּנֵי שֶׁמַּרְבֶּה עֲלֵיהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ.
§ המשנה מלמדת שאם אדם קנה בית באחרת, בחצר סמוכה, הוא אינו רשאי לפתוח את הבית לחצר השייכת לשותפים. הגמרא מסבירה: מה הטעם לכך? מפני שעל ידי הוספת דיירים לחצר הוא מרבה את התנועה בה, ודיירי החצר אינם רוצים להיות מוטרדים מאנשים נוספים העוברים דרכה.
אֵימָא סֵיפָא: אֶלָּא אִם רָצָה – בּוֹנֶה אֶת הַחֶדֶר לִפְנִים מִבֵּיתוֹ, וּבוֹנֶה עֲלִיָּיה עַל גַּבֵּי בֵּיתוֹ. וַהֲלֹא מַרְבֶּה עָלָיו אֶת הַדֶּרֶךְ! אָמַר רַב הוּנָא: מַאי חֶדֶר? שֶׁחֲלָקוֹ בִּשְׁנַיִם, וּמַאי עֲלִיָּיה? אַפְּתָאי.
הגמרא מקשה על כך. אבל אמור את הסעיף האחרון של המשנה: אלא, אם רצה לבנות עלייה, הוא רשאי לבנות חדר בתוך ביתו, או שהוא רשאי לבנות עלייה מעל ביתו, ולפתוח אותה אל תוך ביתו, ולא ישירות אל החצר. אבל אם הוא עושה כך, האם אין עדיין חשש שהדבר מרבה את התנועה? רב הונא אמר כהסבר: למה מתכוונת המשנה כשהיא אומרת שהוא רשאי לבנות חדר? הכוונה היא שהוא רשאי לחלק חדר קיים לשניים. ולמה היא מתכוונת בעלייה שאליה המשנה מתייחסת? הכוונה היא לקומה פנימית שנוצרה על ידי חלוקת חלל קיים לשתי קומות.
מַתְנִי׳ לֹא יִפְתַּח אָדָם לַחֲצַר הַשּׁוּתָּפִין פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן. הָיָה קָטָן – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָּדוֹל, אֶחָד – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנַיִם. אֲבָל פּוֹתֵחַ הוּא לִרְשׁוּת הָרַבִּים פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח וְחַלּוֹן כְּנֶגֶד חַלּוֹן. הָיָה קָטָן – עוֹשֶׂה אוֹתוֹ גָּדוֹל, וְאֶחָד – עוֹשֶׂה אוֹתוֹ שְׁנַיִם.
משנה:אין אדם רשאי לפתוח פתח כנגד פתח אחר או חלון כנגד חלון אחר לחצר השותפין, כדי להבטיח שלדיירים תהיה מידה של פרטיות. אם היה פתח קטן אינו רשאי להרחיבו. אם היה פתח אחד אינו רשאי לעשותו לשניים. אבל מותר לפתוח פתח כנגד פתח אחר או חלון כנגד חלון אחר לרשות הרבים. וכן, אם היה פתח קטן רשאי להרחיבו, ואם היה פתח אחד רשאי לעשותו לשניים.
גְּמָ׳ מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״וַיִּשָּׂא בִלְעָם אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת יִשְׂרָאֵל שֹׁכֵן לִשְׁבָטָיו״ – מָה רָאָה? רָאָה שֶׁאֵין פִּתְחֵי אׇהֳלֵיהֶם מְכֻוּוֹנִין זֶה לְזֶה, אָמַר: רְאוּיִן הַלָּלוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עֲלֵיהֶם שְׁכִינָה.
גמרא: הגמרא שואלת: מנין הדברים הללו, כלומר, שאסור לאדם לפתוח פתח כנגד פתח אחר, או חלון כנגד חלון אחר? רבי יוחנן אומר שהפסוק קובע: "וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו;" ורוח אלוהים הייתה עליו" (במדבר כד:ב). הגמרא מסבירה: מה היה זה שבלעם ראה שעורר בו השראה כה גדולה? הוא ראה שפתחי אוהליהם לא היו מכוונים זה כנגד זה, ובכך הובטח שלכל משפחה מידה של פרטיות. והוא אמר: אם כך הוא, אלה האנשים ראויים שתשרה עליהם השכינה.
הָיָה קָטָן – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ גָּדוֹל. סָבַר רָמֵי בַּר חָמָא לְמֵימַר, בַּר אַרְבְּעֵי לָא לִישַׁוְּיֵיהּ בַּר תְּמָנְיָא – דְּקָא שָׁקֵיל תְּמָנְיָא בְּחָצֵר; אֲבָל בַּר תַּרְתֵּי לִישַׁוְּיֵיהּ בַּר אַרְבְּעֵי – שַׁפִּיר דָּמֵי; אֲמַר לֵיהּ רָבָא, מָצֵי אָמַר לֵיהּ: בְּפִיתְחָא זוּטְרָא מָצֵינָא לְאִצְטְנוֹעֵי מִינָּךְ, בְּפִיתְחָא רַבָּה לָא מָצֵינָא אִצְטְנוֹעֵי מִינָּךְ.
המשנה מלמדת שאם היה פתח קטן אין הוא רשאי להרחיבו. רמי בר חמא סבר לומר שפירוש הדבר הוא שאם היה הפתח ברוחב ארבע אמות, אין אדם רשאי לעשותו ברוחב שמונה אמות, שכן אז יהיה מותר לו ליטול שמונה אמות כנגדן בחצר. ההלכה היא שאדם זכאי להשתמש בשטח החצר עד עומק של ארבע אמות לאורך רוחב הפתח. אבל אם היה הפתח ברוחב שתיים אמות והוא מבקש לעשותו ברוחב ארבע אמות, הרי הוא בוודאי רשאי לעשות כן, שכן בכל מקרה כבר הייתה לו הזכות להשתמש בשטח של ארבע אמות על ארבע אמות לפני הפתח. אמר לו רבא: אין הדבר כן, שכן שכנו יכול לומר לו: אני יכול להסתתר ממך כשיש פתח קטן, אבל איני יכול להסתתר ממך כשיש פתח גדול.
אֶחָד – לֹא יַעֲשֶׂנּוּ שְׁנַיִם. סָבַר רָמֵי בַּר חָמָא לְמֵימַר, בַּר אַרְבְּעֵי – לָא לִישַׁוְּיֵיהּ תְּרֵי בְּנֵי תַּרְתֵּי תַּרְתֵּי, דְּקָא שָׁקֵיל תַּמְנֵי בְּחָצֵר; אֲבָל בַּר תַּמְנֵי, לִישַׁוְּיֵיהּ בְּנֵי אַרְבְּעֵי אַרְבְּעֵי – שַׁפִּיר דָּמֵי; אֲמַר לֵיהּ רָבָא, מָצֵי אֲמַר לֵיהּ: בְּחַד פִּיתְחָא מָצֵינָא אִצְטְנוֹעֵי מִינָּךְ, בִּתְרֵי לָא מָצֵינָא אִצְטְנוֹעֵי מִינָּךְ.
המשנה מלמדת שאם הייתה כניסה אחת הוא אינו רשאי לעשותה לשתיים. גם במקרה זה, רמי בר חמא סבר לומר שפירוש הדבר הוא שאם רוחב הפתח היה ארבע אמות, הוא אינו רשאי לעשותו לשני פתחים, כל אחד ברוחב שתי אמות, שכן אז יהיה רשאי ליטול שמונה אמות כנגדן בחצר, ארבע לכל פתח. אבל אם רוחבו היה שמונה אמות והוא רוצה לעשותו לשני פתחים, כל אחד ברוחב ארבע אמות, הוא אכן רשאי לעשות כן, שהרי בכל מקרה כבר הייתה לו הזכות להשתמש בשטח של שמונה אמות על ארבע אמות לפני פתחו. רבא אמר לו: אין הדבר כן, שכן שכנו יכול לומר לו: אני יכול להסתתר ממך כשיש פתח אחד, אבל איני יכול להסתתר ממך כשיש שני פתחים.
אֲבָל פּוֹתֵחַ הוּא לִרְשׁוּת הָרַבִּים פֶּתַח כְּנֶגֶד פֶּתַח. דְּאָמַר לֵיהּ: סוֹף סוֹף, הָא בָּעֵית אִצְטְנוֹעֵי מִבְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים.
המשנה מלמדת: אבל אדם רשאי לפתוח פתח כנגד פתח אחר או חלון כנגד חלון אחר לכיוון רשות הרבים. מדוע כך? מפני שהוא יכול לומר למי שמבקש למחות: סוף סוף, עליך להסתיר את עצמך מפני אנשי רשות הרבים. מאחר שאינך יכול למנוע מהם לעבור שם ולכן אינך יכול לנהוג באופן הדורש פרטיות כאשר פתחך פתוח, אין בכך כל נפקות עבורך אם אפתח גם אני פתח.
מַתְנִי׳ אֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים – בּוֹרוֹת, שִׁיחִין וּמְעָרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מַתִּיר כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עֲגָלָה מְהַלֶּכֶת וּטְעוּנָה אֲבָנִים. אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֶלָּא אִם רָצָה – כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וּמוֹצִיא. לָקַח חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת – הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ.
משנה: אין עושים חלל מתחת לרשות הרבים על ידי חפירת בורות, שיחין או מערות. רבי אליעזר מתיר לעשות כן, ובלבד שיניח כיסוי חזק דיו כך שעגלה טעונה אבנים תוכל לעבור עליו מבלי לשוברו, ובכך להבטיח שהחלל לא יגרום כל נזק לבני רשות הרבים. אין מוציאין זיזין או גזוזטראות [ugzuztraot] לרשות הרבים. אלא אם רצה לבנותם, רשאי הוא לסגת לתוך רשותו על ידי הזזת כותלו, ולהוציא את הבליטה עד קצה תחום רכושו. אם אדם קנה חצר שיש בה זיזין וגזוזטראות הבולטים לרשות הרבים, חצר זו בחזקתה עומדת, כלומר, לבעלים יש זכות קנויה להשתמש בהם, ובית הדין אינו דורש את הסרתם.
גְּמָ׳ וְרַבָּנַן – זִימְנִין דְּמִפְּחִית וְלָאו אַדַּעְתֵּיהּ.
גמרא: הגמרא שואלת: דעתו של רבי אליעזר, שאם הכיסוי של החלל חזק דיו לשאת עגלה עמוסה אבנים, אז מותר לחפור את החלל הריק, היא הגיונית ביותר; אבל מה סוברים חכמים? הגמרא משיבה: יש פעמים שבהן הכיסוי נשחק עם הזמן, והוא אינו מודע לכך, ובכך עלול לגרום נזק לאלה שברשות הרבים.
אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת וְכוּ׳. רַבִּי אַמֵּי הֲוָה לֵיהּ זִיזָא דַּהֲוָה נָפֵיק לִמְבוֹאָה; וְהַהוּא גַּבְרָא נָמֵי הֲוָה לֵיהּ זִיזָא, דַּהֲוָה מַפֵּיק לִרְשׁוּת הָרַבִּים. הֲווֹ קָא מְעַכְּבִי עֲלֵיהּ בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לֵיהּ: זִיל קוֹץ.
המשנה מלמדת כי אין להוציא זיזים או מרפסות לרשות הרבים. הגמרא מספרת: לרבי אמי היה זיז שבלט למבוי, ולאדם מסוים היה גם כן זיז שבולט לרשות הרבים, ובני רשות הרבים היו מעכבים את אותו אדם מלהשאירו שם, משום שהפריע לתנועה. הוא בא לפני רבי אמי, ואמר לו: לך קצוץ את הזיז שלך.
אֲמַר לֵיהּ: וְהָא מָר נָמֵי אִית לֵיהּ! דִּידִי לִמְבוֹאָה מַפֵּיק – בְּנֵי מְבוֹאָה מָחֲלִין גַּבַּאי; דִּידָךְ לִרְשׁוּת הָרַבִּים מַפֵּיק, מַאן מָחֵיל גַּבָּךְ?
האיש אמר לו: אבל לאדון יש גם בליטה דומה. רבי אמי אמר לו: זה שונה, שכן שלי בולטת לתוך מבוי, שבו גרים מספר מוגבל של אנשים, ובני המבוי מוחלים לי על זכותם למחות כלפיי. שלך בולטת לרשות הרבים, שאינה שייכת ליחידים מסוימים. מי יכול למחול לך על זכותו למחות כלפיך?
רַבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵיהּ אִילָן הַנּוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה לֵיהּ נָמֵי אִילָן הַנּוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, אֲתוֹ בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים הֲווֹ קָא מְעַכְּבִי עִילָּוֵיהּ. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יַנַּאי, אֲמַר לֵיהּ:
הגמרא מספרת: לרבי ינאי היה עץ שהיה נוטה לרשות הרבים. שם היה אדם אחד שגם לו היה עץ שהיה נוטה לרשות הרבים, והציבור היה מונע ממנו להשאירו שם, ועמד על כך שיקצוץ אותו, כנדרש במשנה (כז ע"ב). הוא בא לפני רבי ינאי, אשר אמר לו: