לִקְנוֹת אוֹתָהּ וְאֶת חֲבֶרְתָּהּ – אוֹתָהּ קָנָה, חֲבֶרְתָּהּ לֹא קָנָה. לִקְנוֹת אֶת חֲבֶרְתָּהּ – אַף אוֹתָהּ לֹא קָנָה.
אם כוונתו הייתה לקנותה וגם לקנות את שדה האחר, הרי קנה את השדה הראשון, אך לא קנה את השדה האחר, שכן השדות מופרדים על ידי גבול. אם החזיק בשדה אחד כדי לקנות רק את השדה האחר, לא קנה אפילו את אותו שדה שבו החזיק, שכן כוונתו בעת החזקה הייתה לקנות את השדה האחר, ואין אדם קונה דבר בלא כוונה לעשות כן.
בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: הֶחְזִיק בְּאַחַת מֵהֶן לִקְנוֹת אוֹתָהּ, וְאֶת הַמֶּצֶר, וְאֶת חֲבֶרְתָּהּ – מַהוּ? מִי אָמְרִינַן: מֶצֶר דְּאַרְעָא חַד הוּא, וְקָנֵי; אוֹ דִּלְמָא הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי? תֵּיקוּ.
רבי זירא מעלה דילמה: מהי ההלכה אם אדם החזיק באחד מן השדות כדי לקנותו, ואת המֵצר, ואת השדה האחר כאחד? האם נאמר שמֵצר הקרקע אחד הוא, כלומר, שני השדות הללו מחוברים באמצעות המצר המשותף שלהם, ולכן הוא קנה את כולם? או שמא זו שדה עומדת לעצמה וזו שדה עומדת לעצמה. הגמרא מציינת שהדילמה תעמוד בלא הכרעה.
בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: הֶחְזִיק בַּמֶּצֶר לִקְנוֹת שְׁתֵּיהֶן, מַהוּ? מִי אָמְרִינַן הַאי מֶצֶר – אַפְסֵרָא דְאַרְעָא הוּא, וְקָנֵי; אוֹ דִּלְמָא הַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי וְהַאי לְחוֹדֵיהּ קָאֵי? תֵּיקוּ.
רבי אלעזר מעלה דילמה: מהי ההלכה אם אדם החזיק בגבול שבין שני השדות כדי לקנות את שניהם השדות? האם נאמר שמעמדו ההלכתי של גבול זה הוא כשל רסן הקרקע, והוא קונה את השדות, כשם שקונים בהמה על ידי קניין רסנה? או שמא שדה זה עומד לעצמו ושדה זה עומד לעצמו, שכן הגבול אינו מחובר לשדה באותו אופן שהרסן מחובר לבהמה. הגמרא מציינת שהדילמה תעמוד בלא הכרעה.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה, הֶחְזִיק בַּחִיצוֹן לִקְנוֹתוֹ – קְנָאוֹ. לִקְנוֹת אוֹתוֹ וְאֶת הַפְּנִימִי – חִיצוֹן קָנָה, פְּנִימִי לֹא קָנָה. לִקְנוֹת אֶת הַפְּנִימִי – אַף חִיצוֹן נָמֵי לֹא קָנָה.
באופן דומה, רב נחמן אומר כי רבה בר אבוה אומר: אם היו שני בתים בחצר, זה הממוקם לפנים בחצר ביחס לאותו אחד, ואדם אחד החזיק בבית החיצון כדי לקנותו, קנה אותו. אם כוונתו הייתה לקנותו וגם לקנות את הפנימי, קנה את החיצון, אך לא קנה את הפנימי. אם החזיק בבית החיצון כדי לקנות את הפנימי בלבד, לא קנה אפילו את החיצון.
הֶחְזִיק בַּפְּנִימִי לִקְנוֹתוֹ – קְנָאוֹ. לִקְנוֹת אוֹתוֹ וְאֶת הַחִיצוֹן – קָנָה שְׁנֵיהֶן. לִקְנוֹת אֶת הַחִיצוֹן – אַף פְּנִימִי לֹא קָנָה.
אם הוא החזיק בבית הפנימי כדי לקנותו, הרי קנה אותו. אם כוונתו הייתה לקנותו וגם לקנות את הבית החיצון, הרי קנה את שניהם. מאחר שלדיירי הבית הפנימי יש זכות לעבור דרך הבית החיצון כדי להיכנס לחצר ולצאת ממנה, הבית החיצון נחשב כהמשך של הבית הפנימי. אם הוא החזיק בבית הפנימי כדי לקנות רק את הבית החיצון, הרי לא קנה אפילו את הבית הפנימי, שכן לא החזיק בנכס שהתכוון לקנות.
אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: הַבּוֹנֶה פַּלְטֵרִין גְּדוֹלִים בְּנִכְסֵי הַגֵּר, וּבָא אַחֵר וְהֶעֱמִיד לָהֶן דְּלָתוֹת – קָנָה. מַאי טַעְמָא? קַמָּא – לִבְנֵי בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲפֵיךְ.
§ הגמרא ממשיכה בדיונה על תפיסת חזקה בנכס הפקר. רב נחמן אומר כי רבה בר אבוה אומר: לגבי מי שבונה ארמונות גדולים [פלטירין] בנכס של גר שמת ללא יורשים, ואחר בא והציב דלתות על הם, האחרון קנה את הנכס. הגמרא מסבירה: מה הטעם לכך? הראשון, כלומר זה שבנה את הארמונות, רק הפך לבנים, כלומר בניית בית לא גמור אינה מספיקה כדי לתפוס חזקה בנכס.
אָמַר רַב דִּימִי בַּר יוֹסֵף אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: הַמּוֹצֵא פַּלְטֵרִין בְּנִכְסֵי הַגֵּר, וְסָד בָּהֶן סִיּוּד אֶחָד אוֹ כִּיּוּר אֶחָד – קְנָאָן. וְכַמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: אַמָּה. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּכְנֶגֶד הַפֶּתַח.
רב דימי בר יוסף אומר כי רבי אלעזר אומר: מי שמוצא ארמונות בנויים בנכסיו של גר שמת ללא יורשים וסד אותם בשכבה אחת של סיד או ריצף אותם במרצפת אחת, קנה אותם. הגמרא שואלת: וכמה, כלומר, מהו השטח המזערי שיש לסוד או לרצף? רב יוסף אמר: אמה על אמה. רב חסדא אמר: והוא קונה אותם בדרך זו רק אם סד או ריצף כנגד הפתח, במקום שניתן לראותו בקלות.
אָמַר רַב עַמְרָם: הַאי מִילְּתָא אֲמַר לַן רַב שֵׁשֶׁת, וְאַנְהֲרִינְהוּ עַיְנִין מִמַּתְנִיתָא: הַמַּצִּיעַ מַצָּעוֹת בְּנִכְסֵי הַגֵּר – קָנָה. ״וְאַנְהֲרִינְהוּ עַיְנִין מִמַּתְנִיתָא״ – מַאי הִיא? דְּתַנְיָא: כֵּיצַד בַּחֲזָקָה? נָעַל לוֹ מִנְעָלוֹ, אוֹ הִתִּיר לוֹ מִנְעָלוֹ, אוֹ שֶׁהוֹלִיךְ כֵּלָיו אַחֲרָיו לְבֵית הַמֶּרְחָץ, וְהִפְשִׁיטוֹ, וְהִרְחִיצוֹ, סָכוֹ, גֵּרְדוֹ, וְהִלְבִּישׁוֹ, וְהִנְעִילוֹ, וְהִגְבִּיהוֹ – קְנָאוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא תְּהֵא חֲזָקָה גְּדוֹלָה מֵהַגְבָּהָה – שֶׁהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם.
רב עמרם אמר: רב ששת אמר לנו את האמירה הזאת, והאיר את עינינו מתוך ברייתא הרומזת לאותו עניין. הוא אמר: הפורש מזרנים על נכסיו של גר שמת בלא יורשים קנה אותם. ומה שאמרתי, שהאיר את עינינו מתוך ברייתא, מה היא? כדתניא בברייתא (תוספתא, קידושין א:ה): כיצד קונים עבד כנעני בחזקה? אם העבד הנעיל לו את נעלו, או התיר לו את נעלו, או אם אירע שנשא את כליו אחריו לבית המרחץ, או הפשיטו, או רחצו, או סכו, או גרד מעליו את השמן, או הלבישו, או הנעילו, או הגביהו, הרי זה קנהו. רבי שמעון אמר: אין הקניין הנעשה על ידי חזקה צריך להיות נחשב גדול יותר מן הקניין הנעשה על ידי הגבהה, שהגבהה קונה נכס בכל מצב.
מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: הִגְבִּיהוֹ לְרַבּוֹ – קְנָאוֹ, הִגְבִּיהַּ רַבּוֹ לוֹ – לֹא קְנָאוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: לֹא תְּהֵא חֲזָקָה גְּדוֹלָה מֵהַגְבָּהָה – שֶׁהַגְבָּהָה קוֹנָה בְּכׇל מָקוֹם.
בהתייחס לאמירה אחרונה זו, הגמרא שואלת: מה רבי שמעון אומר כאן, הרי גם התנא הראשון אמר שעבד יכול להיקנות על ידי הגבהה? הגמרא מסבירה: כך הוא אומר: התנא הראשון סובר שאם הוא הגביה את אדונו, האדון קונה אותו, שכן הוא עושה מלאכה עבור האדון, אבל אם אדונו הגביה אותו, האדון אינו קונה אותו, שכן העבד לא עשה מלאכה עבורו. ביחס להלכה זו, רבי שמעון אמר: קניין הנוצר באמצעות חזקה לא צריך להיות גדול יותר מקניין הנוצר באמצעות הגבהה, שכן הגבהה קונה נכס בכל מצב. לפיכך, אפשר לקנות עבד אפילו על ידי הגבהתו.
אָמַר רַב יִרְמְיָה בִּירָאָה אָמַר רַב יְהוּדָה: הַאי מַאן
רב ירמיה ביראא אומר שרב יהודה אומר: בנוגע לזה
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria