קִבֵּל מִן הַקָּטָן – יַעֲשֶׂה לוֹ סְגוּלָּה, וְאִם מֵת – יַחֲזִיר לְיוֹרְשָׁיו.
אם אדם אחד קיבל פיקדון אין הוא יכול להחזירו לו, שכן קטן אינו מסוגל לשמור כראוי על החפץ. במקום זאת, עליו לעשות עבורו השקעה בטוחה [segulla], ואם הקטן מת, עליו להחזיר אותו ליורשיו.
וְכוּלָּן שֶׁאָמְרוּ בִּשְׁעַת מִיתָתָן: ״שֶׁל פְּלוֹנִי הֵן״, יַעֲשֶׂה כְּפֵירוּשָׁן. וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה פֵּירוּשׁ לְפֵירוּשָׁן.
ובנוגע לכל האנשים הללו, שאמרו בשעת מיתתם שהפיקדון שייך לפלוני, על השומר לנהוג כפי שהם הסבירו, ואם הסברם לא היה מהימן, על השומר לגבש הסבר לדבריהם, כלומר, להתעלם ממה שאמרו.
דְּבֵיתְהוּ דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, כִּי קָא שָׁכְבָה, אֲמַרָה: ״הָנֵי כֵּיפֵי, דְּמָרְתָא וּבְנֵי בְרַתָּא״. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ: אִי מְהֵימְנָא לָךְ – עֲשֵׂה כְּפֵירוּשָׁהּ, וְאִי לָא – עֲשֵׂה פֵּירוּשׁ לְפֵירוּשָׁהּ.
הגמרא מספרת: כאשר אשתו של רבה בר בר חנה עמדה למות, אמרה: טבעות אלו שברשותי שייכות למרתא ולבני בתה. רבה בר בר חנה בא לפני רב לשאול מה עליו לעשות. רב אמר לו: אם היא נאמנת בעיניך, עשה כפי שהיא פירשה, ואם לאו, פרש פירוש לדבריה, כלומר, התעלם ממה שאמרה, וכיורשה, השאר אותן לעצמך.
וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, הָכִי אֲמַר לֵיהּ: אִי אֲמִידָא לָךְ, עֲשֵׂה כְּפֵירוּשָׁהּ, וְאִי לָא – עֲשֵׂה פֵּירוּשׁ לְפֵירוּשָׁהּ.
ויש מי שאומרים כי כך אמר רב לו: אם אתה מעריך שסביר שהטבעות הופקדו אצלה, פעל כפי שהיא הסבירה, ואם לא, תן הסבר להסברה שלה.
מִן הַקָּטָן – יַעֲשֶׂה לוֹ סְגוּלָּה. מַאי ״סְגוּלָּה״? רַב חִסְדָּא אָמַר: סֵפֶר תּוֹרָה. רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: דִּיקְלָא דְּאָכֵל מִינֵּיהּ תַּמְרֵי.
הברייתא קבעה שאם השומר קיבל פיקדון מקטין, עליו לבצע עבורו השקעה בטוחה. הגמרא שואלת: מה פירוש השקעה בטוחה? רב חסדא אומר: על השומר לרכוש ספר תורה עבור הקטין. רבה בר רב הונא אומר: עליו לרכוש דקל, שממנו הקטין יאכל תמרים.
וְלֹא לָאָב בְּנִכְסֵי הַבֵּן, וְלֹא לַבֵּן בְּנִכְסֵי הָאָב. אָמַר רַב יוֹסֵף: אֲפִילּוּ חָלְקוּ. רָבָא אָמַר: חָלְקוּ – לֹא.
§ המשנה מלמדת: ולאב אין היכולת לקבוע חזקת בעלות בנוגע לנכסי הבן, ולבן אין היכולת לקבוע חזקת בעלות בנוגע לנכסי האב. רב יוסף אומר: אפילו אם נפרדו והבן אינו עוד סמוך על שולחן אביו, עדיין אין האב או הבן יכולים לקבוע חזקת בעלות בנוגע לנכסי האחר. רבא אומר: אם נפרדו, אין זו ההלכה, וניתן לקבוע חזקת בעלות.
אָמַר רַב יִרְמְיָה מִדִּפְתִּי: עֲבַד רַב פַּפִּי עוֹבָדָא ״חָלְקוּ – לֹא״, כְּרָבָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, אִישְׁתַּעִי לִי רַב חִיָּיא מֵהוֹרְמִיז אַרְדְּשִׁיר, דְּאִישְׁתַּעִי לֵיהּ רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב: חָלְקוּ לֹא. וְהִלְכְתָא: חָלְקוּ לֹא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: בֵּן שֶׁחָלַק, וְאִשְׁתּוֹ שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה – הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר כׇּל אָדָם.
רב ירמיה מדפתי אמר: רב פפי עשה מעשה ופסק שאם נפרדו, אין זו ההלכה, בהתאם לדעתו של רבא. רב נחמן בר יצחק אמר שרב חייא, מן העיר הורמיז ארדשיד, אמר לי שרב אחא בר יעקב אמר לו בשם רב נחמן בר יעקב: אם נפרדו, אין זו ההלכה. הגמרא מציינת: וזו ההלכה: אם נפרדו, אין זו ההלכה, וניתן לקבוע חזקת בעלות. כך גם שנינו בברייתא: בן שנפרד מנכסי אביו ואישה שהתגרשה הרי הם ככל שאר בני אדם לעניין קביעת חזקת בעלות.
אִיתְּמַר: אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּתוֹךְ הַבַּיִת, וְהָיוּ אוֹנוֹת וּשְׁטָרוֹת יוֹצְאִין עַל שְׁמוֹ, וְאָמַר: שֶׁלִּי הֵם, שֶׁנָּפְלוּ לִי מִבֵּית אֲבִי אִמָּא – אָמַר רַב: עָלָיו לְהָבִיא רְאָיָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: עַל הָאַחִין לְהָבִיא רְאָיָה. אָמַר שְׁמוּאֵל: מוֹדֶה לִי אַבָּא, שֶׁאִם מֵת – עַל הָאַחִין לְהָבִיא רְאָיָה.
§ נאמר: היה מעשה באחד מן האחים במשפחה שהיה עוסק במסחר בתוך הבית, מנהל את כספי המשפחה לאחר מות אביהם, והיו שטרי מכר [אונות] ומסמכים אחרים יוצאים על שמו כבעל הנכס וכמלווה, והוא אותו אח אמר: הכסף והנכסים שלי הם, שכן נפלו לי בירושה מבית אבי אמי, שאינה אמם של שאר האחים, רב אומר: עליו להביא ראיה לבעלותו; ואם לאו, הנכסים מתחלקים בשווה בין האחים. ושמואל אומר: על האחים להביא ראיה שהכסף או הנכס היו שייכים לאביהם המשותף, וממילא שייכים עתה לכולם. שמואל אומר: אבא, כלומר רב, מודה לי שאם אותו אח מת, על האחים להביא ראיה כדי לגבות ממון מיורשי האח המת.
מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: כְּלוּם טָעֲנִינַן לְהוּ לְיַתְמֵי, מִידֵּי דְּלָא טְעַן לְהוּ אֲבוּהוֹן? וְהָא רָבָא אַפֵּיק זוּגָא דְסַרְבָּלָא וְסִפְרָא דְאַגָּדְתָּא מִיַּתְמֵי, בְּלֹא רְאָיָה, בִּדְבָרִים הָעֲשׂוּיִם לְהַשְׁאִיל וּלְהַשְׂכִּיר –
רב פפא מקשה על התוספת של שמואל: וכי אנו טוענים בשם יתומים דבר שאביהם לא היה יכול לטעון עבורם? והרי רבא הוציא זוג מספריים ששימשו לגזירת בגדים וספר אגדה מידי יתומים, בלי לדרוש מן הבעלים הקודם, שביקש מן היתומים להחזיר חפצים אלה, להביא ראיה לבעלות, והוא היה פוסק כך גם במקרה של כל החפצים שלגביהם מצוי שהם מושאלים, ולמחזיק בהם אין חזקת בעלות?