וּבַעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. בְּרַם, רַבִּי אַבָּא וְרַבִּי אֲבָהוּ וְכׇל גְּדוֹלֵי הַדּוֹר אָמְרוּ: בְּמַתָּנָה בִּקֵּשׁ לִיתְּנוֹ לָהּ, וְלָמָּה כָּתַב לָהּ לְשׁוּם מֶכֶר? כְּדֵי לְיַפּוֹת אֶת כֹּחָהּ.
וכל עוד הם נשואים, הבעל נהנה מן הפירות, כפי שהיה נהנה מכל נכס של זכות שימוש בפירות. אבל רבי אבא ורבי אבהו וכל גדולי חכמי הדור אמרו שההנחה היא שהבעל רצה לתת לה זאת במתנה. ומדוע כתב את השטר עבורה בלשון המורה שזה לשם מכר? היה זה כדי לחזק את כוחה.
מֵיתִיבִי: לָוָה מִן הָעֶבֶד וְשִׁחְרְרוֹ, מִן הָאִשָּׁה וְגֵרְשָׁהּ – אֵין לָהֶן עָלָיו כְּלוּם. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּאָמְרִי: לְגַלּוֹיֵי זוּזֵי הוּא דִּבְעָא?
הגמרא מקשה מברייתא על הפסיקה שהאישה קונה את הנכס: אם אדם לווה מעבדו ולאחר מכן שחררו, או אם אדם לווה מאשתו ולאחר מכן גירש אותה, אין להם כל תביעה כלפיו, ואינו צריך לפרוע להם. מה הטעם לכך? האם לא משום שאנו אומרים שהוא רצה לחשוף את הכסף המוסתר שלהם, ונטילת ההלוואה מצדו הייתה רק תחבולה כדי לתבוע כסף שהיה זכאי לו? בדומה לכך, ההנחה צריכה להיות שגם מכירתו לה הייתה רק תחבולה.
שָׁאנֵי הָתָם, דְּלָא לִישַׁוֵּי אִינִישׁ ״עֶבֶד לֹוֶה לְאִישׁ מַלְוֶה״.
הגמרא משיבה: שם הדבר שונה, משום שיש סיבה נוספת לחשוב שהיה זה תכסיס, שכן לא נוח לו לאדם להיות מתואר בפסוק: "עָשִׁיר בְּרָשִׁים יִמְשׁוֹל, וְעֶבֶד לוֶֹה לְאִישׁ מַלְוֶה" (משלי כב:ז). לכן סביר להניח שכוונתו לא הייתה ללוות כסף, אלא לחשוף את הכסף המוסתר שהיה ברשות עבדו או אשתו. חשש זה אינו חל על מי שמוכר נכס לאשתו, ולכן המכר תקף.
אָמַר רַב: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לְאִשְׁתּוֹ – קָנְתָה, וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. בְּמַתָּנָה – קָנְתָה, וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. וְרַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – קָנְתָה, וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת.
הגמרא מצטטת אמירה קשורה. רב אומר: במקרה של מי שמוכר שדה לאשתו, היא קנתה אותו, והבעל נהנה מן הפירות. במקרה של מי שנותן לאישה נשואה את השדה כמתנה, היא קנתה אותו והבעל אינו נהנה מן הפירות, שכן הוא נתן לה אותו בשלמות. ורבי אלעזר אומר: בין במקרה זה ובין במקרה ההוא היא קנתה אותו, והבעל אינו נהנה מן הפירות.
עֲבַד רַב חִסְדָּא עוֹבָדָא כְּרַבִּי אֶלְעָזָר. אֲמַרוּ לֵיהּ רַבָּן עוּקְבָא וְרַבָּן נְחֶמְיָה בְּנֵי בְנָתֵיהּ דְּרַב, לְרַב חִסְדָּא: שָׁבֵיק מָר רַבְרְבֵי, וְעָבֵיד כְּזוּטְרֵי?! אֲמַר לְהוּ: וַאֲנָא נָמֵי כְּרַבְרְבֵי עֲבַדִי, דְּכִי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה – קָנְתָה, וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת.
הגמרא מספרת: רב חסדא נהג למעשה בהתאם לדעתו של רבי אלעזר, ולא התיר לבעל ליהנות מפירות שדה שמכר לאשתו. רבן עוקבא ורבן נחמיה, בני בנותיו של רב, אמרו לרב חסדא: וכי הרב מניח גדול בחכמים, כלומר רב, גדול חכמי דורו, ונוהג בהתאם לדעתו של קטן בחכמים, כלומר רבי אלעזר, שהיה תלמידו של רב? רב חסדא אמר להם: והרי אף אני נוהג בהתאם לדעתו של גדול בחכמים, שכאשר רבין בא מארץ ישראל, אמר שרבי יוחנן אמר: בין בזה המקרה ובין בזה המקרה קנתה אותו, והבעל אינו אוכל פירות. לפיכך איני מסתמך רק על דעתו של רבי אלעזר, אלא גם על דעתו של רבי יוחנן.
אָמַר רָבָא, הִלְכְתָא: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לְאִשְׁתּוֹ – לֹא קָנְתָה, וְהַבַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. בְּמַתָּנָה – קָנְתָה, וְאֵין הַבַּעַל אוֹכֵל פֵּירוֹת. תַּרְתֵּי?!
רבא אומר שההלכה היא: במקרה של מי שמוכר שדה לאשתו, היא לא קנתה אותו, והבעל אוכל את הפירות. במקרה של מי שנותן לאישה נשואה את השדה במתנה, היא קנתה אותו והבעל אינו אוכל את הפירות. הגמרא שואלת לגבי ההלכה הראשונה: האם ניתן לפסוק את שתי הפסיקות הסותרות לכאורה הללו? דבריו של רבא שהאישה לא קנתה את השדה משמעם שהבעל עדיין בעליו, ואילו דבריו שהבעל אוכל את הפירות, כלומר, שהוא רק נהנה מן הפירות אך אינו בעל השדה, מצביעים על כך שהשדה עצמו שייך לאישה.
לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּמָעוֹת טְמוּנִין, כָּאן בְּמָעוֹת שֶׁאֵין טְמוּנִין – דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: מָעוֹת טְמוּנִין – לֹא קָנְתָה, מָעוֹת שֶׁאֵינָן טְמוּנִין – קָנְתָה.
הגמרא משיבה: אין זה קשה, משום שרבא מתייחס לשני מקרים שונים. כאן, במקום שהוא אומר שהיא לא קנתה את הקרקע, הוא מתייחס למקרה שבו הכסף שלה היה מוסתר, והמכירה הייתה תחבולה כדי לחשוף אותו; ואילו שם, במקום שהוא אומר שהיא קונה את הקרקע, הוא מתייחס למקרה שבו היה לה כסף שאינו מוסתר. כפי שאומר רב יהודה: אם קנתה את השדה בכסף מוסתר, לא קנתה אותו; אם קנתה אותו בכסף שאינו מוסתר, קנתה אותו.
תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מְקַבְּלִין פִּקְדוֹנוֹת – לֹא מִן הַנָּשִׁים, וְלֹא מִן הָעֲבָדִים, וְלֹא מִן הַתִּינוֹקוֹת. קִבֵּל מִן הָאִשָּׁה – יַחְזִיר לָאִשָּׁה, וְאִם מֵתָה – יַחְזִיר לְבַעְלָהּ. קִבֵּל מִן הָעֶבֶד – יַחְזִיר לָעֶבֶד, וְאִם מֵת – יַחְזִיר לְרַבּוֹ.
§ החכמים לימדו בברייתא: אין מקבלים פיקדונות מנשים, ולא מעבדים, ולא מקטנים. מאחר שסביר להניח שאין להם רכוש משלהם, ייתכן שלקחו את החפץ ללא רשות מבעליהן, מאדונם או מהוריהם, בהתאמה. לפיכך, אין לקבל את הפיקדון. אולם אם קיבל אדם פיקדון מאישה, עליו להחזירו לאישה, שכן אין הוא יכול להיות בטוח שאינו שלה. ואם האישה מתה, עליו להחזירו לבעלה, שכן הוא יורשה. אם אדם קיבל פיקדון מעבד, עליו להחזירו לעבד, שכן ייתכן שאינו שייך לאדון. ואם העבד מת, עליו להחזירו לאדונו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria