באשר לירושה שמגיעה לאדם ממקום אחר, כלומר, ירושה שאדם יקבל בעתיד, אדם יכול להתנות לגביה מלכתחילה שלא יירש אותה, שכן אדם יכול לוותר על זכויותיו העתידיות בנכס שאינו שלו כעת. וזה פסק הדין הוא בהתאם לדעתו של רבא, כפי שרבא אמר שביחס לכל מי שאומר: איני רוצה ליהנות מתקנת חכמים כגון זו שתוקנה לטובתי, שומעים לו.

הגמרא שואלת: מה הכוונה ב: כגון זה? הגמרא מסבירה: רבא מתייחס לאותו מאמר של רב הונא, שאמר כי רב אומר פסיקה מסוימת. כפי שרב הונא אומר שרב אומר: אישה יכולה לומר לבעלה: איני ניזונת ממך, וממילא איני עושה, כלומר, לא תקבל את מעשה ידיי. חכמים תיקנו שהבעל חייב לספק מזונות לאשתו, ובתמורה זכאי לשכרה. מאחר שתקנה זו נתקנה לטובת הנשים, האישה יכולה לבחור שלא להשתתף בהסדר זה. בדומה לכך, הבעל רשאי לוותר על זכויותיו לפירות מנכסי אשתו. בנסיבות כאלה המשנה פוסקת שאפילו אם ויתר על זכויותיו, אין הוא קובע חזקת בעלות על ידי אכילת הפירות.

§ המשנה מלמדת שבעל אינו קובע חזקת בעלות על שדה של אשתו על ידי הנאה מפירותיה. הגמרא מציעה: במשתמע, לבעל יש היכולת להביא ראיה שהוא קנה את השדה מאשתו או קיבל אותה ממנה במתנה, ובהתאם לכך להיחשב כבעלים של השדה. הגמרא שואלת: מדוע ראיה זו מכרעת? שתאמר: עשיתי זאת, כלומר, נתתי או מכרתי את השדה לבעלי, רק כדי לרצות את בעלי, אך לא לכך התכוונתי.

הגמרא מצטטת מקור לטענה זו: האם לא למדנו במשנה (גיטין נה ע"ב): אם אדם תחילה קנה קרקע מן הבעל ולאחר מכן חזר וקנה אותה מן האישה, כלומר, הוא קנה את זכויותיה בקרקע זו לאחר מות בעלה או במקרה של גירושיהם, כפי שנקבע בכתובה שלה, אזי המקח שלו בטל. מסתבר שהיא אמרה: עשיתי זאת, כלומר, חתמתי על שטר מכר זה, רק כדי לרצות את בעלי, אך לא לכך התכוונתי. כאן גם כן תאמר: עשיתי זאת רק כדי לרצות את בעלי אך לא התכוונתי לתת או למכור לו את השדה.

הגמרא משיבה: אבל האם לא נאמר לגבי אותה משנה שרבה בר רב הונא אומר: ההלכה שאישה יכולה לטעון שפעלה רק כדי לרצות את בעלה אינה נאמרת לגבי כל רכושה, אלא נצרכת רק לגבי שלושה סוגי שדות שיש להם מעמד מיוחד: אחד, שדה שעליו כתב לה בכתובתה שישמש כתשלום כתובתה;