בְּ״שָׂדֶה״ סְתָם, אֲבָל בְּ״שָׂדֶה זוֹ״ – לֹא.
במקרה שבו המוכר אולץ למכור שדה לא מסוים. מאחר שהייתה לו בחירה איזה שדה למכור, ההנחה היא שמכר אותו בכנות. אבל במקרה שבו מי שכפה עליו ציין שדה זה המסוים שיימכר, המכירה אינה תקפה, שכן המוכר לא החליט בחופשיות על שום היבט של המכירה.
וּבְ״שָּׂדֶה זוֹ״ נָמֵי לָא אֲמַרַן – אֶלָּא דְּלָא אַרְצִי זוּזֵי, אֲבָל אַרְצִי זוּזֵי – לָא.
ואפילו במקרה שבו מי שכפה אותו ציין שדה זו המסוימת להימכר, אמרנו שהמכירה בטלה רק כאשר המוכר לא מנה [artzei] את הכסף עבור השדה, אבל אם המוכר מנה את הכסף, אז אין אנו אומרים שהמכירה בטלה.
וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא הֲוָה לְאִישְׁתְּמוֹטֵי, אֲבָל הֲוָה לֵיהּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי – לָא.
ואמרנו שהמכירה בטלה במקרה של שדה מסוימת כאשר הכסף לא נמנה רק במקום שבו למוכר לא הייתה דרך להימנע מן הכפייה. אבל אם למוכר הייתה דרך להימנע מן הכפייה והוא לא נמנע ממנה, אז אין אנו אומרים שהמכירה בטלה.
וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ דְּהָווּ זְבִינֵיהּ זְבִינֵי, וַאֲפִילּוּ בְּשָׂדֶה זוֹ – דְּהָא אִשָּׁה כְּ״שָׂדֶה זוֹ״ דָּמְיָא, וְאָמַר אַמֵּימָר: תַּלְיוּהָ וְקַדֵּישׁ – קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין.
הגמרא מסיקה: וההלכה בכל המקרים הללו היא שהמכר תקף, וכך הוא אפילו במקרה של שדה מסוימת. ניתן להסיק זאת מפני שהמקרה של אישה שנכפתה לקבל קידושין דומה למקרה של שדה מסוימת, שכן אדם מסוים מבצע את הקידושין, ואמימר אומר: אם אדם תלה אישה וקידש אותה, קידושיו תקפים, למרות העובדה שנכפתה.
מָר בַּר רַב אָשֵׁי אָמַר: בְּאִשָּׁה וַדַּאי קִדּוּשִׁין לָא הָווּ; הוּא עָשָׂה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, לְפִיכָךְ עָשׂוּ עִמּוֹ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן – וְאַפְקְעִינְהוּ רַבָּנַן לְקִידּוּשֵׁיהּ מִינֵּיהּ.
מר בר רב אשי אמר: במקרה של אישה שנכפתה עליה קבלת קידושין, הקידושין בוודאי אינם תקפים. זה האיש נהג שלא כשורה; לפיכך, החכמים נהגו עמו שלא כשורה, והחכמים הפקיעו את קידושיה ממנו.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: תִּינַח דְּקַדֵּישׁ בְּכַסְפָּא, קַדֵּישׁ בְּבִיאָה מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אֲמַר לֵיהּ: שַׁוְּיוּהּ רַבָּנַן לִבְעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת.
רבינא אמר לרב אשי: זה מסתדר היטב במקרה שבו קידש את אשתו בכסף, שכן אפשר לומר שהחכמים הפקיעו מרשות בעליו את הכסף ששימש לקידושין, ובכך הביאו לביטול למפרע של הקידושין. אבל אם קידש אותה באמצעות ביאה, אז מה יש לומר? רב אשי אמר לו: החכמים החשיבו את ביאתו כבעילת זנות, שאינה יוצרת קשר של קידושין.
טָאבִי תְּלָא לְפָאפִּי אַכִּינָּרָא, וְזַבֵּין. חֲתַם רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אַמּוֹדָעָא, וְאַאַשְׁקָלְתָּא. אָמַר רַב הוּנָא: מַאן דְּחָתֵים אַמּוֹדָעָא – שַׁפִּיר חָתֵים, וּמַאן דְּחָתֵים אַאַשְׁקָלְתָּא – שַׁפִּיר חָתֵים.
§ הגמרא מספרת: אדם בשם טבי תלה אדם אחר בשם פפי על כינרא וכפה עליו למכור את שדהו. רבה בר בר חנה חתם הן על המודעא המוקדמת של פפי המבטלת את המכירה (ראה מ ע"ב) והן על שטר המכר [אשכלתא]. רב הונא אמר: מי שחתם על המודעא נהג כהוגן בכך שחתם, ומי שחתם על שטר המכר נהג כהוגן בכך שחתם.
מָה נַפְשָׁךְ? אִי מוֹדָעָא – לָא אַשְׁקָלְתָּא, וְאִי אַשְׁקָלְתָּא – לָא מוֹדָעָא! הָכִי קָאָמַר: אִי לָאו מוֹדָעָא, מַאן דְּחָתֵים אַאַשְׁקָלְתָּא – שַׁפִּיר חָתֵים. רַב הוּנָא לְטַעְמֵיהּ – דְּאָמַר רַב הוּנָא: תַּלְיוּהוּ וְזַבֵּין – זְבִינֵיהּ זְבִינֵי.
הגמרא מקשה: כך או כך, דבריו של רב הונא קשים. אם המודעה המוקדמת תקפה, הרי שאין מקום לשטר מכר. ואם שטר המכר תקף, הרי שאין מקום למודעה. כיצד יכול רב הונא לשבח חתימה על שני המסמכים הסותרים הללו? הגמרא מסבירה: כך רב הונא אומר: אילולא שחתם גם על המודעה, מי שחתם על שטר המכר נהג כהוגן בכך שחתם. באמירה זו, רב הונא הולך לשיטתו, שכן רב הונא אומר: אם אדם נתלה ובכך נאנס למכור חפץ מסוים ומכר אותו, מכירתו תקפה.
אִינִי?! וְהָאָמַר רַב נַחְמָן: הָעֵדִים שֶׁאָמְרוּ ״אֲמָנָה הָיוּ דְּבָרֵינוּ״ –
הגמרא שואלת: האם כך הוא שרבה בר בר חנה יכול, באמצעות ההצהרה המוקדמת, לבטל את שטר המכר שעליו הוא עצמו חתם? והרי רב נחמן אומר: לגבי עדים שאמרו: האמירה שלנו שעליה חתמנו הייתה שטר של אמנה, כלומר, שטר חוב כוזב שניתן מאדם אחד לאחר, מתוך אמון שלא יעשה בו שימוש עד שתהיה הלוואה ממשית,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria