וְלוֹקְמַהּ בְּגַזְלָן!
הגמרא שואלת: ולפי הבנתו של רב ששת, שהברייתא פוסלת אדם ששדהו נגזלה מלהעיד לטובת מי שקנה את השדה מן הגזלן, מדוע יש צורך לדון במקרה involving a buyer, כאשר היה פשוט יותר להעמיד זאת ביחס לעדות עבור הגזלן עצמו?
מִשּׁוּם דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנָא סֵיפָא: מָכַר לוֹ פָּרָה, מָכַר לוֹ טַלִּית – דְּדַוְקָא מָכַר, דְּהָוֵה לֵיהּ יֵאוּשׁ וְשִׁינּוּי רְשׁוּת; אֲבָל לֹא מָכַר, דְּהָדְרָא לֵיהּ – לָא; תְּנָא רֵישָׁא נָמֵי מָכַר.
הגמרא משיבה: התנא של הברייתא דן במקרה הנוגע לקונה מפני שהוא רוצה ללמד את הסיפא: אם הוא מכר לו פרה, או אם הוא מכר לו גלימה, הוא יכול להעיד עליה לטובת הקונה. מאחר שבסעיף זה, התנא במיוחד צריך לדון במקרה שבו הגזלן מכר אותה, מפני שאז זהו מקרה של ייאוש מצד הבעלים מחמת הגזילה, ויש גם שינוי רשות מחמת המכירה, והנגזל אינו יכול עוד להשיב לעצמו את החפץ הגנוב. לכן הוא אינו עוד נוגע בעדותו ויכול להעיד לטובת מי שקנה את החפץ. אבל בסיפא, אם הגזלן לא מכר אותה, שבמקרה כזה החפץ הגנוב מוחזר אל קורבן הגזילה, הוא אינו יכול להעיד, שכן הוא מעדיף שהחפץ יהיה ברשות הגזלן, כדי שיוכל להיפרע ממנו. לכן התנא לימד גם ברישא על מקרה שבו הוא מכר אותה.
וְסֵיפָא נָמֵי – נְהִי דְּמִיָּיאַשׁ מִגּוּפַיהּ, מִדְּמֶיהָ מִי מִיָּיאַשׁ? לָא צְרִיכָא, דְּמִית גַּזְלָן – דִּתְנַן: הַגּוֹזֵל וּמַאֲכִיל אֶת בָּנָיו, וְהִנִּיחַ לִפְנֵיהֶם – פְּטוּרִים מִלְּשַׁלֵּם.
הגמרא שואלת: וגם בסיפא, במקום שיש ייאוש ושינוי רשות, אמנם הוא מתייאש מן החפץ עצמו, אבל האם התייאש מלקבל החזר על שוויו? אמנם נכון שאיבד את בעלותו על החפץ, אך עדיין הוא זכאי לתשלום. לכן עדיין הוא נוגע בעדותו. הגמרא משיבה: לא, יש צורך במקרה שבו הגזלן מת, שאז הנגזל אינו יכול לגבות אפילו את שווי החפץ הגזול, ושוב אינו נוגע בעדותו. כפי שלמדנו במשנה (בבא קמא קיא ע"ב): במקרה של מי שגוזל מחברו מאכל ומאכיל אותו לילדיו, או שהניח להם חפץ גזול בירושה, הילדים פטורים מלשלם לנגזל לאחר מות אביהם. מאחר שאינו יכול עוד לגבות את שווי החפץ הגזול, אינו נוגע בעדותו ויכול להעיד לטובת הקונה.
וְלוֹקְמַהּ בְּיוֹרֵשׁ!
הגמרא שואלת: ומדוע לא להעמיד את כל הברייתא ביחס לעדות עבור יורשו של הגזלן? בכך יודגש הניגוד שהתנא ביקש ללמד. במקרה של שדה גזולה, שתמיד יש להשיבה לבעליה, הנגזל נוגע בעדותו משום שניתן להשיב את השדה. לפיכך, יש לו עניין לקבוע שהיא מצויה ברשות יורשי הגזלן. במקרה של מיטלטלין, שלא ניתן להשיבם לאחר מות הגזלן, אין הוא נוגע בעדותו.
הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר: רְשׁוּת יוֹרֵשׁ לָאו כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ דָּמֵי – שַׁפִּיר; אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: רְשׁוּת יוֹרֵשׁ כִּרְשׁוּת לוֹקֵחַ דָּמֵי – מַאי אִיכָּא לְמֵימַר?
הגמרא מציינת: זה מסתדר היטב לפי מי שאומר שהעברת חפץ לרשותו של יורש אינה כמו העברת חפץ לרשותו של קונה, אלא נחשבת כהמשך רשותו של המוריש. לפי דעה זו, מובן היטב שהברייתא לא העמידה את דינה ביחס ליורשו של הגזלן, שכן נגזל היה יכול להשיב לעצמו את החפץ, והיה נחשב נוגע בעדותו. אבל לפי מי שאומר שהעברת חפץ לרשותו של יורש היא כמו העברת חפץ לרשותו של קונה, והחפץ אינו בר־השבה בשני המקרים, מה ניתן לומר כדי להסביר מדוע הברייתא אינה מציגה את דינה ביחס ליורש?
וְעוֹד קַשְׁיָא לֵיהּ לְאַבָּיֵי: מִפְּנֵי שֶׁ״אַחְרָיוּתוֹ עָלָיו״ וְ״אֵין אַחְרָיוּתוֹ עָלָיו״?! מִפְּנֵי שֶׁ״הִיא חוֹזֶרֶת לוֹ״ וְ״אֵינָהּ חוֹזֶרֶת לוֹ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ!
ויתרה מזו, היה קשה לאביי להבין הסבר זה, שכן לפי הסברו של רב ששת, האם מדויק לומר, כפי שהברייתא אומרת, שההבחנה קיימת בין המקרים של קרקע ומיטלטלין מפני ששבסעיף הראשון האחריות הכספית לפצות את הקונה על הקרקע מוטלת עליו, ואילו בסעיף האחרון האחריות הכספית לפצות את הקונה על המיטלטלין אינה מוטלת עליו? אין זו ההבחנה העיקרית. התנא היה צריך ללמד במקום זאת שההבדל הוא: כאן אין הוא יכול להעיד מפני שהשדה הגזולה חוזרת אליו, ואילו כאן הוא יכול להעיד מפני שהחפץ הגזול אינו חוזר אליו.
אֶלָּא כִּדְרָבִין בַּר שְׁמוּאֵל – דְּאָמַר רָבִין בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת – אֵין מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ.
הגמרא מציעה הסבר חדש לברייתא: אלא, הסבר במקום זאת בהתאם לאמרתו של רבין בר שמואל, שכן רבין בר שמואל אומר בשם שמואל: מי שמוכר שדה לחברו אפילו ללא אחריות שאם השדה תיגזל ממנו המוכר יפצה את הקונה על הפסדו, אינו יכול להעיד לגבי הבעלות על אותה שדה לטובת הקונה, מפני שהוא מעמיד את השדה בפני בעל חובו.
וְדַוְקָא בַּיִת אוֹ שָׂדֶה, אֲבָל פָּרָה וְטַלִּית – לָא מִיבַּעְיָא
הגמרא מבהירה זאת בציינה: וזהו המקרה במיוחד במקרה של בית או שדה. אבל במקרה של פרה או גלימה, הוא אינו מוטה בעדותו, ויכול להעיד לטובת הקונה. הגמרא מסבירה: אין צורך לומר שזוהי ההלכה
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria