אַמַּאי? שְׁמִירָה בִּבְעָלִים הִיא! אָמַר רַב פָּפָּא, דְּאָמַר לֵיהּ: שְׁמוֹר לִי הַיּוֹם, וַאֲנִי אֶשְׁמוֹר לְךָ לְמָחָר.
הגמרא שואלת: מדוע הם חייבים כשומרי שכר? והרי זהו מקרה של שמירה המלווה בהעסקת הבעלים? מאחר ששני השותפים שומרים זה על רכושו של זה, הרי שניהם מועסקים זה אצל זה, ולפיכך היו צריכים להיות פטורים מחיובי השמירה. רב פפא אמר: שמואל מתייחס למקרה שבו הוא אומר לשותפו: שמור לי היום, ואני אשמור לך מחר. בנסיבות אלה, כל אחד מהם הוא השומר היחיד בכל רגע נתון, והם אינם מקבלים את הפטור מתשלומי שומר מחמת היותם מועסקים אצל הבעלים.
תָּנוּ רַבָּנַן: מָכַר לוֹ בַּיִת, מָכַר לוֹ שָׂדֶה – אֵין מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁאַחְרָיוּתוֹ עָלָיו. מָכַר לוֹ פָּרָה, מָכַר לוֹ טַלִּית – מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אַחְרָיוּתוֹ עָלָיו. מַאי שְׁנָא רֵישָׁא וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא?
§ החכמים לימדו: אם אדם מכר בית לאחר, או אם מכר לו שדה, הוא אינו יכול להעיד עליה עבור הקונה כנגד תובע מפני שהאחריות הכספית לפצות את הקונה עליה מוטלת עליו, ועדותו מוטה. לעומת זאת, אם מכר לו פרה, או אם מכר לו גלימה, הוא יכול להעיד עליה עבור הקונה מפני שהאחריות הכספית לפצות את הקונה עליה אינה עליו. הגמרא שואלת: מה שונה בבבא הראשונה שאינו יכול להעיד, ומה שונה בבבא האחרונה שהוא יכול? מדוע היה מקום להניח שבמקרה הראשון אכן מוטלת עליו אחריות, אך לא בשני?
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: רֵישָׁא – בִּרְאוּבֵן שֶׁגָּזַל שָׂדֶה מִשִּׁמְעוֹן, וּמְכָרָהּ לְלֵוִי, וַאֲתָא יְהוּדָה וְקָא מְעַרְעֵר; דְּלָא לֵיזִיל שִׁמְעוֹן לַאסְהֵיד לֵיהּ לְלֵוִי, דְּנִיחָא לֵיהּ דְּהָדְרָא.
רב ששת אמר: הרישא נאמרה לגבי המקרה של ראובן, שגזל משמעון שדה ומכרה ללוי, ולאחר מכן יהודה בא ומערער על בעלותו של לוי, בטענה שהיא למעשה שלו. הברייתא מלמדת ששמעון אינו יכול ללכת לבית הדין כדי להעיד לטובת לוי, משום שעדיף לשמעון שהשדה תוחזר ללוי, כדי שיוכל לאחר מכן לגבות אותה ממנו.
וְכֵיוָן דְּאַסְהֵיד לֵיהּ דְּלֵוִי הוּא, הֵיכִי מָצֵי מַפֵּיק לַהּ מִינֵּיהּ? דְּאָמַר: יָדַעְנָא דְּהַאי אַרְעָא דְּלָאו דִּיהוּדָה הִיא. וּבְהָהוּא זְכוּתָא דְּקָא מַפֵּיק לַהּ מִלֵּוִי – לַיפְּקַהּ מִיהוּדָה?
הגמרא שואלת: אבל משעה שהוא העיד שהשדה שייכת ללוי, כיצד הוא יכול לאחר מכן להוציא אותה מידי החזקה שלו? הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו שמעון אומר בעדותו: אני יודע שקרקע זו אינה של יהודה, אך הוא לא העיד במפורש שהיא שייכת ללוי. לכן הוא יכול לאחר מכן לטעון שהיא שלו ולא של לוי. הגמרא שואלת: אבל מדוע שיעיד שאינה שייכת ליהודה? באותה זכות שבה הוא מוציא את הקרקע מידי החזקה של לוי, שיוציא אותה מידי החזקה של יהודה. אין זה לטובתו לשקר כדי להעמידה בחזקת לוי, ואין לראות את עדותו כנגועה במשוא פנים.
דְּאָמַר: הַשֵּׁנִי נוֹחַ לִי, הָרִאשׁוֹן קָשֶׁה הֵימֶנּוּ.
הגמרא משיבה: מפני ששמעון אומר לעצמו: השני אדם נוח לי, ואילו הראשון הוא קשה ממנו, כלומר, אני מעדיף להתדיין עם לוי ולא עם יהודה.
וְאִי בָּעֵית אֵימָא: כְּגוֹן דְּאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְמָר וְאִית לֵיהּ סָהֲדֵי לְמָר, וַאֲמוּר רַבָּנַן: אַרְעָא, הֵיכָא דְּקַיְימָא – תֵּיקוּם.
ואם תרצה, אמור במקום זאת: מדובר במקרה שבו לאדון זה, שמעון, יש עדים המעידים על בעלותו, ולאדון ההוא, יהודה, גם יש עדים המעידים על בעלותו, וחכמים אמרו שבנסיבות כאלה הקרקע תישאר היכן שהיא. כלומר, היא תישאר בידי מי שמחזיק בה כעת. אילו יהודה היה זוכה בקרקע, שמעון לא היה יכול להוציא את הקרקע מידיו למרות שיש לו עדים התומכים בטענתו, שכן גם ליהודה יש עדים התומכים בטענתו והוא יהיה מוחזק בקרקע. כתוצאה מעדותו של שמעון, הקרקע תוענק ללוי, שמחזיק בה מכוח קנייתו מראובן. ואז שמעון יוכל להוציא את הקרקע מידי לוי על ידי הוכחה שראובן גזל אותה ממנו. לפיכך, עדותו של שמעון מוטה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria