אַמַּאי? נוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן הֵן!
הגמרא שואלת: מדוע זה כך? האם שותפים אינם נגועים בעדותם, מאחר שהם בעלים משותפים של הנכס הנדון?
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דִּכְתַב לֵיהּ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זוֹ״. וְכִי כְּתַב לוֹ מַאי הָוֵי? וְהָתַנְיָא, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: ״דִּין וּדְבָרִים אֵין לִי עַל שָׂדֶה זו״;ֹ וְ״אֵין לִי עֵסֶק בָּהּ״; וְ״יָדַי מְסוּלָּקוֹת הֵימֶנָּה – לֹא אָמַר כְּלוּם!
הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו השותף המעיד כתב לשותף האחר: אין לי כל זכות משפטית או מעורבות בנוגע לשדה זו, ובכך ויתר על בעלותו בשדה. הגמרא שואלת: ואם הוא כתב זאת לו, מה בכך? והרי שנינו בברייתא שהאומר לחברו: אין לי כל זכות משפטית או מעורבות בנוגע לשדה זו, או: אין לי עסק בה, או: ידי מסולקות ממנה, לא אמר כלום? כלומר, לאמירות אלו אין תוקף משפטי.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – כְּשֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ. וְכִי קָנוּ מִיָּדוֹ מַאי הָוֵי? הֲרֵי מַעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ –
הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו המעיד ביצע מעשה קניין עם השותף האחר. מאחר שוויתור על חלקו בדרך זו תקף, עדותו אינה מוטה עוד. הגמרא שואלת: ואם הוא ביצע מעשה קניין עם זה שמעיד, מה בכך? עדותו עדיין מוטה, שכן הוא מעמיד את השדה בפני בעל חובו. לאחר שהעביר את חלקו לשותפו, בעל חובו יוכל כעת לגבות מן הנכס שהיה בעבר בבעלותו המשותפת, שכן בעל חוב יכול לגבות מנכס שחייב היה בעליו בעבר אף על פי שוויתר על בעלותו עליו. מאחר שעדותו מאפשרת לו לפרוע את חובו, היא מוטה.
דְּאָמַר רָבִין בַּר שְׁמוּאֵל מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל: הַמּוֹכֵר שָׂדֶה לַחֲבֵירוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחְרָיוּת – אֵין מֵעִיד לוֹ עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידָהּ בִּפְנֵי בַּעַל חוֹבוֹ!
כפי שאומר רבין בר שמואל בשם שמואל: מי שמוכר שדה לחברו אפילו ללא אחריות שאם השדה תיגזל ממנו המוכר יפצה את הקונה על הפסדו, אינו יכול להעיד לגבי הבעלות על אותה שדה לטובת הקונה מפני שהוא מעמיד את השדה בפני בעל חובו.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּקַבֵּיל עֲלֵיהּ אַחְרָיוּת. אַחְרָיוּת דְּמַאן? אִי נֵימָא אַחְרָיוּת דְּעָלְמָא, כׇּל שֶׁכֵּן דְּנִיחָא לֵיהּ! אֶלָּא אַחְרָיוּת דְּאָתְיָא לֵיהּ מֵחֲמָתֵיהּ.
הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו המעיד מקבל על עצמו אחריות ממונית על השדה. לכן עדותו אינה מוטה. הגמרא מבהירה: אחריות כלפי מי? אם נאמר שהוא מקבל על עצמו אחריות כללית, כך שאם מישהו יגבה את השדה משותפו לשעבר מכל סיבה שהיא, הוא חייב לפצות את השותף, הרי קל וחומר שעדיף לו שהשדה תישאר ברשות שותפו לשעבר, שכן אם התובע יצליח לקבל את השדה, העד יצטרך לפצות את השותף. אלא, מדובר במקרה שבו הוא מקבל על עצמו אחריות רק על הפסד שמגיע ל שותפו לשעבר בנכס הנובע מ כך שהשדה תיתפס בידי אחד מנושיו כדי לגבות תשלום עבור חובותיו שלו. לפיכך, אין הוא בעל עניין, שכן בכל מקרה הוא חייב אותו חוב, בין לנושה שלו ובין לשותפו.
וְכִי מְסַלֵּק נַפְשֵׁיהּ מִינֵּיהּ – מִי מִסְתַּלַּק? וְהָתַנְיָא: בְּנֵי עִיר שֶׁנִּגְנַב סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁלָּהֶן, אֵין דָּנִין בְּדַיָּינֵי אוֹתָהּ הָעִיר, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְאִם אִיתָא, לִיסַלְּקוּ בֵּי תְרֵי מִינַּיְיהוּ, וְלִידַיְינוּ!
הגמרא שואלת: ואם הוא מסלק את עצמו מן הנכס בכך שהוא מקנה את חלקו בו לשותף הקודם, האם אכן מועיל הדבר לסלקו, כך שאין עוד חשש לעדות מוטה? והרי שנינו בברייתא: במקרה של בני עיר שספר תורה שלהם נגנב, אין הדין נדון על ידי דייני אותה העיר, ואין מביאים ראיה מעדותם של אנשי אותה העיר, שכן עדותם מוטה. ואם אמנם כך הוא שוויתור על חלקו הופך אדם לבלתי מוטה, אם כן יסלקו שניים מהם את עצמם מן חלקם בספר התורה, ואז יוכל בית הדין לדון בתיק על סמך עדותם.
שָׁאנֵי סֵפֶר תּוֹרָה, דְּלִשְׁמִיעָה קָאֵי.
הגמרא משיבה: ספר תורה שונה, שכן הוא עומד עבור האנשים לשמוע את קריאת התורה ממנו. מאחר שהם מחויבים לשמוע את קריאת התורה, הם עומדים להפיק תועלת מספר התורה הזה אפילו אם יוותרו על חלק הבעלות שלהם בו, ועדותם מוטה.
תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר ״תְּנוּ מָנֶה לִבְנֵי עִירִי״ – אֵין דָּנִין בְּדַיָּינֵי אוֹתָהּ הָעִיר, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. אַמַּאי? לִיסַלְּקוּ בֵּי תְרֵי נַפְשַׁיְיהוּ, וְלִידַיְינוּ!
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה מברייתא: לגבי מי שאומר: תנו מאה דינרים לבני עירי, חלוקת הכספים אינה נידונה על ידי דייני אותה העיר, ואין להביא ראיה מעדותם של אנשי אותה העיר, שכן עדותם מוטה. מדוע לא? ינתקו שניים את עצמם מחלקם בכספים ואז יוכל בית הדין לדון במקרה על סמך עדותם.
הָכָא נָמֵי בְּסֵפֶר תּוֹרָה.
הגמרא משיבה: כאן גם כן, הלכה זו נאמרה לגבי מקרה שבו המתנה ניתנה לצורך רכישת ספר תורה, ואותו נימוק שנזכר לעיל חל גם כאן.
תָּא שְׁמַע: הָאוֹמֵר ״תְּנוּ מָנֶה לַעֲנִיֵּי עִירִי״ – אֵין דָּנִין בְּדַיָּינֵי אוֹתָהּ הָעִיר, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵאַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר. וְתִסְבְּרָא – עֲנִיִּים שָׁקְלִי, דַּיָּינֵי מִיפַּסְלִי?! אֶלָּא אֵימָא: אֵין דָּנִין בְּדַיָּינֵי עֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר, וְאֵין מְבִיאִין רְאָיָה מֵעֲנִיֵּי אוֹתָהּ הָעִיר. וְאַמַּאי? לִסְתַּלְּקוּ בֵּי תְרֵי נַפְשַׁיְיהוּ, וְלִידַיְינוּ!
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה מברייתא: לגבי מי שאומר: תנו מאה דינרים לעניים של עירי, חלוקת הכספים אינה נידונה על ידי דייני אותה העיר, ואין להביא ראיה מעדותם של אנשי אותה העיר, שכן עדותם מוטה. וכיצד אפשר להבין את העובדה שהעניים נוטלים את הכסף והדיינים בכך נפסלים כבעלי עניין? אלא אמור: חלוקת הכספים אינה נידונה על ידי הדיינים העניים של אותה העיר, ואין להביא ראיה מעדותם של העניים של אותה העיר. ומדוע לא? ינתקו שניים את עצמם מחלקם בכספים ואז יוכל בית הדין לדון את המקרה על סמך עדותם.
הָכָא נָמֵי בְּסֵפֶר תּוֹרָה. וְאַמַּאי קָרֵי לְהוּ ״עֲנִיִּים״? דְּהַכֹּל אֵצֶל סֵפֶר תּוֹרָה – עֲנִיִּים הֵן.
הגמרא משיבה: כאן גם כן הלכה זו נאמרה לגבי מקרה שבו המתנה ניתנה לצורך רכישת ספר תורה, ואותו נימוק שנזכר לעיל חל גם כאן. הגמרא שואלת: ואם מדובר בכסף לרכישת ספר תורה ולא בכסף שיועד לצדקה, מדוע הברייתא מכנה את המקבלים: עניים? מפני שכל אדם עני לעניין ספר תורה, שכן הוא יקר מאוד.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי – עֲנִיִּים מַמָּשׁ, וּבְעַנְיֵי דְּרָאמוּ עֲלַיְיהוּ. וְהֵיכִי דָּמֵי? אִי דְּקִיץ לְהוּ – לִיתְּבוּ בֵּי תְרֵי מִינַּיְיהוּ מַאי דְּקִיץ לְהוּ, וְלִידַיְינוּ!
ואם תרצה, אמור במקום זאת: למעשה, מדובר באנשים שהם עניים ממש, כפי שהוא מלמד. ופסקה של הברייתא נאמרה בנוגע לעניים, שפרנסתם מוטלת על כל התושבים. לכן, מתנה לעניים הללו מפחיתה את חובתם, וכל עדותם מוטה. הגמרא מבהירה: ומהן הנסיבות שבהן הברייתא הזאת אומרת את פסיקתה? אם זהו מקום שבו סכום הצדקה שכל תושב חייב לתת הוא קבוע עבורם, יתנו שניים מהם את מה שקבוע עבורם לתת לעניים, ואז בית הדין יכול לשפוט את המקרה על סמך עדותם.
הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּלָא קִיץ לְהוּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּקִיץ לְהוּ, וְנִיחָא לְהוּ – דְּכֵיוָן דְּרָוַוח, רָוַוח.
הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו הסכום אינו קבוע עבורם. לכן, אין זו אפשרות. ואם תרצה, אמור במקום זאת: למעשה, מדובר במקום שבו הסכום קבוע עבורם. ואף על פי כן, הדבר מקובל על בני העיר שהעניים יקבלו מתנה, משום שמרגע שיש רווח לעניים מן התרומה הזאת, יש בכך רווח, והדבר מקל את הנטל מעל כל בני העיר.
וְנַעֲשִׁין שׁוֹמְרֵי שָׂכָר זֶה לָזֶה.
§ הגמרא חוזרת לדון באמירתו של שמואל בנוגע לשותפים: והם נעשים שומרי שכר על רכושם המשותף ביחס זה לזה.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria