בְּשָׁנִים. וְאִיתָא לְהָא וְאִיתָא לְהָא.
שיהיה גדול יותר בשנים, כלומר שהבית השני יעמוד במשך תקופה ארוכה יותר מן הבית הראשון. והגמרא מעירה שזה נכון וזה נכון, כלומר שהבית השני היה גבוה יותר מן הבית הראשון וגם עמד במשך תקופה ארוכה יותר.
וְנֶיעְבְּדוּ תְּלָתִין אַמִּין בְּבִנְיָן, וְאִידַּךְ נֶיעְבֵּיד פָּרוֹכֶת! כִּי קָאֵי תְּלָתִין אַמְּהָתָא נָמֵי – אַגַּב תִּקְרָה וּמַעֲזִיבָה הֲוָה קָאֵי, בְּלֹא תִּקְרָה וּמַעֲזִיבָה – לָא הֲוָה קָאֵי.
הגמרא שואלת: אם כן, אם בניין בית המקדש השני היה גבוה יותר, אז כדי להבדיל בין קודש הקודשים לבין ההיכל בבית המקדש השני היו צריכים לעשות קיר בגובה שלושים אמה ואז לעשות פרוכת עבור השאר של הגובה, ההפרש של שבעים אמה בגובה בין בית המקדש הראשון והשני. הגמרא משיבה: דבר זה היה בלתי אפשרי, שכן אפילו כאשר קיר של שלושים אמה שעוביו שישה טפחים עומד, הרי זה בזכות התקרה והטיח שמחברים אותו לתקרה, ולכן הוא עומד. אבל בלי תקרה וטיח שמחזיקים אותו במקומו, הוא אינו עומד.
וְלֶיעְבֵּיד מָה דְאֶפְשָׁר בְּבִנְיָן, וְלֶיעְבֵּיד אִידַּךְ פָּרוֹכֶת! אָמַר אַבָּיֵי, גְּמִירִי: אִי כּוּלְּהוּ בְּבִנְיָן, אִי כּוּלְּהוּ בְּפָרוֹכֶת. אִי כּוּלְּהוּ בְּבִנְיָן – מִמִּקְדָּשׁ, אִי כּוּלְּהוּ בְּפָרוֹכֶת – מִמִּשְׁכָּן.
הגמרא ממשיכה: אבל היו צריכים לעשות קיר בגובה שיכול לעמוד ככל האפשר מעצמו, ואז היו צריכים לעשות וילון עבור שאר הגובה. אמר אביי: החכמים למדו במסורת שהמחיצה המבדילה בין קודש הקודשים לבין ההיכל צריכה להיבנות או כולה כקיר או כולה כווילון. יש לבנותה או כולה כקיר, כפי שנלמד מן המקדש הראשון, או יש לבנותה כולה כווילון, כפי שנלמד מן המשכן. אולם מעולם לא הייתה מחיצה ששילבה קיר ווילון.
אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵן וְסִידָן, אוֹ דִילְמָא הֵן בְּלֹא סִידָן? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, מִסְתַּבְּרָא: הֵן וְסִידָן; דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ הֵן בְּלֹא סִידָן, לִיתְנְיֵיהּ לְשִׁיעוּרֵיהּ! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: הֵן וְסִידָן? לָא; לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ: הֵן בְּלֹא סִידָן; וְכֵיוָן דְּלָא הָוֵי טֶפַח, לָא תָּנֵי.
§ הועלתה דילמה לפני החכמים: האם המידות שניתנו במשנה חלות על הם, עובי החומרים עצמם, והטיח שבו צופו החומרים, או שמא רק על הם בלי הטיח שלהם? רב נחמן בר יצחק אמר: מסתבר לומר שהמידות מתייחסות אל הם והטיח שלהם, שכן, אם יעלה על דעתך לומר שהן מתייחסות אל הם בלי הטיח שלהם, אזי התנא היה צריך ללמד גם את מידות הטיח. אלא, האין זה נכון להסיק מכאן שהמידות מתייחסות אל הם והטיח שלהם? הגמרא דוחה מסקנה זו: לא, למעשה אני יכול לומר לך שהן חלות על הם בלי הטיח שלהם, ומכיוון שלטיח אין עובי של טפח אחד התנא לא לימד מידה כה קטנה.
וְהָא קָתָנֵי: בִּלְבֵינִין – זֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה וְזֶה נוֹתֵן טֶפַח וּמֶחֱצָה! הָתָם חֲזִי לְאִיצְטְרוֹפֵי.
הגמרא שואלת: אבל האם אין התנאמלמד לגבי לבֵנים שזה אחד נותן טפח ומחצה, וזה אחד נותן טפח ומחצה? מכאן שהתנא מונה אפילו שיעור הפחות מטפח אחד. הגמרא משיבה: שם הוזכרו חצאי טפחים משום שהם ראויים להצטרף לטפח שלם.
תָּא שְׁמַע: הַקּוֹרָה שֶׁאָמְרוּ – רְחָבָה כְּדֵי לְקַבֵּל אָרִיחַ, וְהָאָרִיחַ – חֲצִי לְבֵינָה שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים!
הגמרא מציעה: בוא ושמע פתרון לשאלה, ממשנה (עירובין יג ע"ב) שבה שנינו: הקורה, שלדברי חכמים נאמר שאפשר להשתמש בה כדי להכשיר מבוי לטלטל בתוכו בשבת, צריכה להיות רחבה דיה לקבל ולהחזיק לבנה קטנה. ולבנה קטנה זו היא חצי לבנה גדולה, שרוחבה של זו הוא שלושה טפחים. אותה משנה מתייחסת ללבנה בלי הטיח.
הָתָם בְּרַבְרְבָתָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: ״שֶׁל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים״, מִכְלָל דְּאִיכָּא זוּטְרָא; שְׁמַע מִינַּהּ.
הגמרא משיבה: שם, המשנה בעירובין מתייחסת ללבנים גדולות שמידתן שלושה טפחים שלמים, ואילו כאן המשנה מתייחסת ללבנים שמידתן מעט פחות משלושה טפחים, ומידת שלושה טפחים כוללת את הטיח שבו הן מצופות. הגמרא מעירה: לשון המשנה שם גם מדויקת, שכן היא מלמדת על לבנה של שלושה טפחים, שממנה אפשר להסיק בדרך דיוק שקיימת גם לבנה קטנה יותר במידתה. הגמרא מאשרת: למד מכאן שהמשנה שם מתייחסת ללבנים גדולות.
אָמַר רַב חִסְדָּא: לֹא לִיסְתּוֹר אִינִישׁ בֵּי כְנִישְׁתָּא, עַד דְּבָנֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי. אִיכָּא דְאָמְרִי: מִשּׁוּם פְּשִׁיעוּתָא, וְאִיכָּא דְאָמְרִי: מִשּׁוּם צַלּוֹיֵי.
§ רב חסדא אומר: אסור לאדם להרוס בית כנסת עד ש תחילה יבנה בית כנסת אחר במקומו. יש מי שאומרים שטעם הלכה זו הוא משום חשש רשלנות, שמא לא יבנה מבנה חדש לאחר שהישן נהרס. ויש מי שאומרים שטעם הלכה זו הוא משום ביטול התפילה, שכן בינתיים לא יהיה מקום להתפלל בו.
מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּאִיכָּא בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחֲרִיתִי. מָרִימָר וּמַר זוּטְרָא סָתְרִי וּבָנוּ בֵּי קַיְיטָא בְּסִיתְווֹא, וּבָנוּ בֵּי סִיתְווֹא בְּקַיְיטָא.
הגמרא שואלת: מהו ההבדל המעשי בין שני ההסברים הללו? הגמרא משיבה כי יש הבדל ביניהם במקרה שיש בית כנסת אחר. אף על פי שלקהילה יש מקום חלופי להתפלל בו, עדיין קיים חשש שבית הכנסת החדש לעולם לא ייבנה. מסופר כי מרימר ומר זוטרא הרסו ובנו בית כנסת של קיץ בחורף, ו, ובדומה לכך, הם בנו בית כנסת של חורף בקיץ, כדי שהקהילה לעולם לא תישאר ללא בית כנסת.
אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: גְּבוּ זוּזֵי וּמַחֲתִי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: דִּילְמָא מִיתְרְמֵי לְהוּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, וְיָהֲבִי לְהוּ.
רבינא אמר לרב אשי: מהו ההלכה אם כסף לבניית בית כנסת חדש כבר נאסף והוא מונח לפנינו למטרה זו? האם אז מותר להרוס את בית הכנסת הישן לפני שבונים את החדש? רב אשי אמר לו: אפילו אם הכסף נאסף, עדיין יש לחשוש ששמא תזדמן אפשרות של פדיון שבויים, וימסרו את הכסף לצורך הדחוף ההוא, והקהילה תישאר בלי בית כנסת.
שְׁרִיגִי לִיבְנֵי, וְהָדְרִי הוּדְרֵי, וּמַחֲתִי כְּשׁוּרֵי, מַאי? אֲמַר לֵיהּ: זִמְנִין דְּמִתְרְמֵי לְהוּ פִּדְיוֹן שְׁבוּיִים, מְזַבְּנִי וְיָהֲבִי לְהוּ. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ בָּנוּ נָמֵי! אֲמַר לֵיהּ: דִּירְתֵיהּ דְּאִינָשֵׁי לָא מְזַבְּנִי.
רבינא ממשיך: מהי ההלכה אם הלבנים המיועדות לבניית בית הכנסת החדש נערמו, הקרשים הוכנו, והקורות מוכנות? האם מותר להרוס את בית הכנסת הישן לפני שבונים את החדש? רב אשי אמר לו: אף על פי כן, לפעמים תזדמן אפשרות של פדיון שבויים, והם ימכרו את חומרי הבניין וימסרו את התמורה למטרה זו. רבינא מקשה: אם כן, כלומר, אם אתה חושש שהם ימכרו את החומרים כדי לפדות שבויים, אז אפילו במקרה שבו הם כבר בנו את בית הכנסת, צריך לחשוש שמא יבואו למכור את המבנה למטרה זו, ולכן לעולם אין להתיר להרוס בית כנסת ישן. רב אשי אמר לו: אנשים אינם מוכרים את בתיהם, ובוודאי שלא את בתי הכנסת שלהם.
וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא דְּלָא חָזֵי בָּהּ תִּיוְהָא, אֲבָל חָזֵי בָּהּ תִּיוְהָא – סָתְרִי וּבָנֵי. כִּי הָא דְּרַב אָשֵׁי חֲזָא בָּהּ תִּיוְהָא בִּכְנִישְׁתָּא דְּמָתָא מַחְסֵיָא, סַתְרֵיהּ וְעַיֵּיל לְפוּרְיֵיהּ לְהָתָם, וְלָא אַפְּקֵיהּ עַד דִּמְתַקֵּין לֵיהּ שְׁפִיכֵי.
הגמרא מעירה: ואמרנו שבית כנסת ישן אין להורסו לפני שנבנה לו תחליף רק במקרה שאין נראים בו סדקים בבית הכנסת הישן. אבל אם נראים סדקים, מותר להם תחילה להרוס את בית הכנסת הישן ואחר כך לבנות את החדש. זה דומה למעשה ברב אשי, שראה סדקים בבית הכנסת שבעירו מתא מחסיא ומיד הרס אותו. הוא אחר כך הכניס לשם את מיטתו, אל אתר הבנייה, כדי שלא יהיו עיכובים בבנייה, שכן הוא עצמו נזקק למחסה מן הגשם, ולא הוציא את מיטתו משם עד שסיימו לבנות את בית הכנסת ואף קבעו מרזבים במבנה.
וּבָבָא בֶּן בּוּטָא, הֵיכִי אַסְּבֵיהּ לֵיהּ עֵצָה לְהוֹרְדוֹס לְמִיסְתְּרֵיהּ לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ? וְהָאָמַר רַב חִסְדָּא: לָא לִיסְתּוֹר אִינִישׁ בֵּי כְנִישְׁתָּא עַד דְּבָנֵי בֵּי כְנִישְׁתָּא אַחְרִיתָא! אִי בָּעֵית אֵימָא: תִּיוְהָא חֲזָא בֵּיהּ, אִיבָּעֵית אֵימָא: מַלְכוּתָא שָׁאנֵי, דְּלָא הָדְרָא בֵּיהּ; דְּאָמַר שְׁמוּאֵל, אִי אָמַר מַלְכוּתָא: ״עָקַרְנָא טוּרֵי״ – עָקַר טוּרֵי וְלָא הָדַר בֵּיהּ.
הגמרא שואלת: כיצד יכול היה בבא בן בוטא לייעץ להורדוס להרוס את בית המקדש ולבנות אחר במקומו, כפי שיתואר בהמשך? והרי רב חסדא אומר שאסור לאדם להרוס בית כנסת אלא אם כן הוא תחילה בונה בית כנסת אחר במקומו? הגמרא משיבה: אם תרצה, אמור שראה סדקים במבנה הישן של בית המקדש. ואם תרצה, אמור שפעולות שנעשות על ידי השלטון שונות, שכן השלטון אינו חוזר בו מהחלטותיו. לכן אין צורך לחשוש לרשלנות, כפי שיש במקרה של אנשים רגילים. כפי ששמואל אומר: אם השלטון אומר שהוא יעקור הרים, הוא יעקור הרים ולא יחזור בו מדברו.
הוֹרְדוֹס עַבְדָּא דְּבֵית חַשְׁמוֹנַאי הֲוָה. נָתַן עֵינָיו בְּאוֹתָהּ תִּינוֹקֶת. יוֹמָא חַד, שְׁמַע הָהוּא גַּבְרָא בַּת קָלָא דְּאָמַר: כָּל עַבְדָּא דְּמָרֵיד הַשְׁתָּא, מַצְלַח. קָם קַטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ מָרְוָתֵיהּ, וְשַׁיְּירַהּ לְהַהִיא יָנוֹקְתָּא. כִּי חֲזָת הָהִיא יָנוֹקְתָּא דְּקָא בָּעֵי לְמִינְסְבַהּ, סְלִיקָא לְאִיגָּרָא, וּרְמָא קָלָא אֲמַרָה: ״כֹּל מַאן דְּאָתֵי וְאָמַר: מִבֵּית חַשְׁמוֹנַאי קָאָתֵינָא – עַבְדָּא הוּא, דְּלָא אִישְׁתְּיַירָא מִינַּיְיהוּ אֶלָּא הַהִיא יָנוֹקְתָּא, וְהַהִיא יָנוֹקְתָּא נְפַלָה מֵאִיגָּרָא לְאַרְעָא״.
§ הגמרא מרחיבה על המעשה הנוגע לבבא בן בוטא. הורדוס היה עבד בבית החשמונאים. הוא נשא את עיניו אל נערה אחת מבית החשמונאים. יום אחד שמע אותו האיש, הורדוס, בת קול שאמרה: כל עבד שמורד עכשיו יצליח. הוא קם והרג את כל אדוניו, אך חס על אותה נערה. כאשר ראתה אותה נערה שהוא רוצה לשאת אותה לאישה, עלתה לגג והרימה את קולה, ואמרה: כל מי שבא ואומר: אני מבית החשמונאים, עבד הוא, שכן רק אותה נערה, כלומר אני, נותרתי מהם. ואותה נערה נפלה מן הגג אל הארץ ומתה.
טַמְנַהּ שְׁבַע שְׁנִין בְּדוּבְשָׁא. אִיכָּא דְּאָמְרִי: בָּא עָלֶיהָ, אִיכָּא דְאָמְרִי: לָא בָּא עָלֶיהָ. דְּאָמְרִי לַהּ בָּא עָלֶיהָ, הָא דְּטַמְנַהּ – לְיַתּוֹבֵיהּ לְיִצְרֵיהּ. וּדְאָמְרִי לַהּ לֹא בָּא עָלֶיהָ, הַאי דְּטַמְנַהּ – כִּי הֵיכִי דְּנֵאמְרוּ: בַּת מֶלֶךְ נְסַב.
מסופר כי הורדוס שימר את גופת הנערה בדבש במשך שבע שנים כדי למנוע ממנה להירקב. יש מי שאומרים כי הוא קיים נקרופיליה עם גופתה, ויש מי שאומרים כי לא קיים נקרופיליה עם גופתה. לפי מי שאומרים שהוא קיים נקרופיליה עם גופתה, הסיבה לכך ששימר את גופתה הייתה כדי לספק את תאוותיו הגופניות. ולפי מי שאומרים שהוא לא קיים נקרופיליה עם גופתה, הסיבה לכך ששימר את גופתה הייתה כדי שאנשים יאמרו שהוא נשא לאישה בת מלך.
אֲמַר: מַאן דָּרֵישׁ ״מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ״? רַבָּנַן. קָם קַטְלִינְהוּ לְכוּלְּהוּ רַבָּנַן, שַׁבְקֵיהּ לְבָבָא בֶּן בּוּטָא לְמִשְׁקַל עֵצָה מִנֵּיהּ.
הורדוס אמר לעצמו: מי דורש את הפסוק: "מקרב אחיך תשים עליך מלך" (דברים יז:טו) במשמעות שמי שמתמנה למלך חייב לבוא ממשפחה יהודית ואינו יכול להיות עבד משוחרר או גר? אלה הם החכמים שדורשים את הפסוק בדרך זו, ומתעקשים שמלך חייב להיות בעל שורשים יהודיים. הוא אז קם והרג את כל החכמים, אך חס על בבא בן בוטא כדי להיוועץ בו.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria