לָאו מִי אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: חַד פֵּירָא הָוֵי חֲזָקָה לְכוּלְּהוּ פֵּירֵי? הָכָא נָמֵי – הָנֵי הָווּ חֲזָקָה לְהָנֵי, וְהָנֵי הָווּ חֲזָקָה לְהָנֵי.
הגמרא מסבירה את ההסקה מדבריו של רבי ישמעאל וכיצד היא מבהירה את דעת החכמים: וכי לא אמר רבי ישמעאל שקצירת מין אחד של פירות מספיקה לקבוע את החזקה על כל מיני הפירות, כלומר, על כל השדה? כאן גם כן, אלו האילנות מספיקים לקבוע את החזקה על אותם אילנות, ואותם אילנות מספיקים לקבוע את החזקה על אלו האילנות.
וְהָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא אַפִּיקוּ, אֲבָל אַפִּיקוּ וְלָא אֲכַל – לָא הָוְיָא חֲזָקָה. וְהוּא דְּבַאזִּי בַּאזּוֹזֵי.
הגמרא מציינת שתי הגבלות על הפסיקה האמורה: והצהרה זו חלה במיוחד כאשר עשרים העצים האחרים לא הניבו פרי, אבל אם העצים האחרים הניבו פרי והוא לא אכל את פירותיהם, אזי התנהגותו אינה מספיקה כדי לקבוע את החזקה של בעלות ביחס לעצים האחרים. ועיקרון זה, שאכילת פירות של חלק מן העצים בכל שנה מקימה את החזקה של בעלות על כל השדה, חל רק אם אכן העצים מפוזרים [devazei bazuzei] בכל רחבי השדה. אחרת, הוא מקים את החזקה של בעלות רק על החלק שבו נמצאים העצים.
זֶה הֶחְזִיק בָּאִילָנוֹת, וְזֶה הֶחְזִיק בַּקַּרְקַע – אָמַר רַב זְבִיד: זֶה קָנָה אִילָנוֹת, וְזֶה קָנָה קַרְקַע. מַתְקֵיף לַהּ רַב פָּפָּא: אִם כֵּן, אֵין לוֹ לְבַעַל אִילָנוֹת בַּקַּרְקַע כְּלוּם; לֵימָא לֵיהּ בַּעַל קַרְקַע לְבַעַל אִילָנוֹת: עֲקוֹר אִילָנָךְ, שְׁקוֹל וְזִיל! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: זֶה קָנָה אִילָנוֹת וַחֲצִי קַרְקַע, וָזֶה קָנָה חֲצִי קַרְקַע.
§ במקרה שבו היה שדה ובו עצים, וזה אדם החזיק בעצים וזה אדם החזיק בקרקע, רב זביד אומר: זה קנה את העצים וזה קנה את הקרקע. רב פפא מקשה על כך: אם כך הוא, אז לבעל העצים אין חלק בקרקע כלל. יאמר בעל הקרקע לבעל העצים: עקור את עציך, קח אותם, ולך. אלא, רב פפא אמר: זה קנה את העצים וחצי מן הקרקע, וזה קנה חצי מן הקרקע.
פְּשִׁיטָא – מָכַר קַרְקַע, וְשִׁיֵּיר אִילָנוֹת לְפָנָיו – יֵשׁ לוֹ קַרְקַע. וַאֲפִילּוּ לְרַבִּי עֲקִיבָא, דְּאָמַר: מוֹכֵר בְּעַיִן יָפָה מוֹכֵר, הָנֵי מִילֵּי גַּבֵּי בּוֹר וָדוּת –
הגמרא מציינת: מובן מאליו שאם אדם מכר חלקת קרקע והותיר לעצמו את הבעלות על העצים שבאותה קרקע, יש לו בעלות על הקרקע שסביב העצים. וזהו ההלכהאפילו לפי דעתו של רבי עקיבא, האומר: המוכר מוכר בעין יפה, והוא מוחזק כמי שכלל במכירה אפילו דברים שלא פורשו במפורש, משום שאותה קביעה חלה רק לגבי מקרה כגון מי שמכר קרקע והותיר לעצמו בעלות על בור או בור מים. במקרה זה פסק רבי עקיבא שאינו משאיר לעצמו שום קרקע, אפילו לא דרך גישה אל הבור או בור המים, שכן מכר בעין יפה וכלל את כל הקרקע במכירה.
דְּלָא מַכְחֲשׁוּ בְּאַרְעָא, אֲבָל אִילָנוֹת,
הגמרא מסבירה את ההבדל בין המקרים: אותו פסק חל שם, שכן הבור או החפירה אינם גורמים כל נזק לקרקע שסביבם, ומכיוון שהמוכר אינו צופה שתתעורר מחלוקת מכך שהבור והחפירה שלו מצויים בסמוך לנכס של הקונה, הרי הוא מעביר את כל הקרקע. אבל במקרה שהוא משאיר לעצמו את האילנות,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria