כִּדְנָיֵיד נִכְתְּמָא אַפּוּמֵּיהּ דְּחַצְבָּא.
זה חייב לרעוד מספיק כדי שהמכסה [nakhtema] המונח על פי הכד ירעד אם הוא מונח על קיר.
דְּבֵי בַּר מָרִיּוֹן בְּרֵיהּ דְּרָבִין, כִּי הֲוָה נָפְצִי כִּיתָּנָא – הֲוָה אָזְלָא רַקְתָּא וּמַזְּקָא אִינָשֵׁי. אֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבִינָא, אֲמַר לְהוּ: כִּי אָמְרִינַן מוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּגִירֵי דִּילֵיהּ – הָנֵי מִילֵּי דְּקָא אָזְלָא מִכֹּחוֹ, הָכָא – זִיקָא הוּא דְּקָא מַמְטֵי לַהּ.
הגמרא מספרת: כאשר בני ביתו של בר מריון, בנו של רבין, היו מכים את הפשתן שלהם, המוץ [rakta] היה עף ומזיק לאנשים. אותם אנשים באו לפני רבינא להתלונן. רבינא אמר להם: כאשר אנו אומרים שרבי יוסי מודה בנוגע לחיציו, אמירה זו חלה רק כאשר הדבר המזיק נע מכוחו הישיר. כאן, לעומת זאת, הרוח היא שנושאת את המוץ.
מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מִזּוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ? אַמְרוּהָ קַמֵּיהּ דְּמָרִימָר, אֲמַר לְהוּ: הַיְינוּ זוֹרֶה וְרוּחַ מְסַיַּיעְתּוֹ.
מר בר רב אשי מקשה על כך: במה מקרה זה שונה ממי שזורה בשבת על ידי השלכת התבואה לרוח כך שהמוץ מתפזר והרוח מסייעת לו? דבר זה נחשב לאב מלאכה בשבת אף על פי שהמעשה נעשה בחלקו בעזרת הרוח. הגמרא מספרת שהחכמים אמרו קושיה זו בעניין ניפוץ פשתן לפני מרימר. מרימר אמר להם: מקרה זה הוא כמו מי שזורה והרוח מסייעת לו. כשם שזה נחשב לכוחו הישיר לעניין הלכות שבת, כך גם הוא נחשב לכוחו הישיר לעניין הלכות נזיקין.
וּלְרָבִינָא, מַאי שְׁנָא מִגֵּץ הַיּוֹצֵא מִתַּחַת הַפַּטִּישׁ וְהִזִּיק – דְּחַיָּיב לְשַׁלֵּם? הָתָם נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיזִל, הָכָא לָא נִיחָא לֵיהּ דְּלֵיזִל.
הגמרא שואלת: ולפי שיטתו של רבינא, הדוחה השוואה זו וטוען כי מוץ מעופף אינו נחשב כחיציו של אדם, במה שונה מקרה זה מזה של ניצוץ היוצא מן הפטיש וגורם נזק, שבמקרה זה הכול מודים שהאוחז בפטיש חייב לשלם? הגמרא משיבה: שם, נוח לו שהניצוץ ילך רחוק ככל האפשר, ולא יישאר בקרבת מקום. כאן אין נוח לו, כלומר אין זה משנה לו, שהמוץ ילך מרחק מה.
מַתְנִי׳ לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת – אֶחָד גְּפָנִים וְאֶחָד כׇּל אִילָן. הָיָה גָּדֵר בֵּינָתַיִם – זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן, וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן.
משנה:אין אדם רשאי לנטוע אילן סמוך לשדה של חברו אלא אם כן הרחיק ממנו ארבע אמות מן השדה. דין זה נוהג בין כשהוא נוטע גפנים ובין כל סוג של אילן. אם הייתה גדר ביניהם, זה יכול לסמוך, כלומר לנטוע, את גפניו או אילנותיו לגדר מכאן, וזה יכול לסמוך, כלומר לנטוע, את תבואתו לגדר מכאן.
הָיוּ שׇׁרָשִׁים יוֹצְאִים לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב אֶת הַמַּחֲרֵישָׁה. הָיָה חוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה – קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ.
אם השורשים היו מתפשטים אל תוך שדהו של אחר, בעל השדה רשאי לחפור לעומק של שלושה טפחים אף אם הוא קוטע את אותם שורשים, כדי שלא יעכבו את מחרשתו. אם היה חופר בור באותו מקום, או תעלה, או מערה, ופגע בשורשי אילנו של שכנו, רשאי הוא לחתוך כלפי מטה כדרכו, והעץ מן השורשים שלו הוא.
גְּמָ׳ תָּנָא: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ – כְּדֵי עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם. אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּבָבֶל – שְׁתֵּי אַמּוֹת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁתֵּי אַמּוֹת. וְהָא אֲנַן תְּנַן: אַרְבַּע אַמּוֹת! אֶלָּא לָאו כְּדִשְׁמוּאֵל? שְׁמַע מִינַּהּ.
גמרא: תנאשנה: ארבע האמות שאמרו חכמים שיש להניח בין כרם לשדה של חברו הן לצורך עבודת הכרם, כדי שבעל הכרם לא יכניס שוורים ומחרשה לשדה חברו בשעה שהוא עובד את כרמו. שמואל אומר: לא שנו הלכה זו אלא בארץ ישראל, אבל בבבל שתי אמות מספיקות, מפני שמחרשותיהם קצרות יותר. דעה זו נשנית גם בברייתא: אין אדם רשאי ליטע אילן סמוך לשדה של חברו אלא אם כן מרחיק את האילן שתי אמות מן השדה. והא אנן תנן במשנה: ארבע אמות? אלא לאו שיש הבדל בין ארץ ישראל לבבל בעניין זה, כפי שאמר שמואל? הגמרא מסיקה: אכן, למד ממנה שכך הוא.
וְאִיכָּא דְּרָמֵי לַהּ מִירְמֵא – תְּנַן: לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵירוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהָתַנְיָא: שְׁתֵּי אַמּוֹת! אָמַר שְׁמוּאֵל: לָא קַשְׁיָא; כָּאן בְּבָבֶל, כָּאן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
ויש מי שמעלים עניין זה בצורת סתירה. למדנו במשנה כי אין אדם רשאי לנטוע אילן סמוך לשדה של חברו אלא אם כן מרחיק אותו ארבע אמות מן השדה. אבל האם לא שנינו בברייתא כי שתי אמות מספיקות? אמר שמואל כי אין זו קושיה: כאן מדובר בבבל, ואילו שם מדובר בארץ ישראל.
רָבָא בַּר רַב חָנָן הֲווֹ לֵיהּ הָנְהוּ דִּיקְלֵי, אַמִּיצְרָא דְּפַרְדֵּיסָא דְּרַב יוֹסֵף. הֲווֹ אָתוּ צִפּוֹרֵי יָתְבִי בְּדִיקְלֵי, וְנָחֲתִי בְּפַרְדֵּיסָא וּמַפְסְדִי לֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ: זִיל קוֹץ. אֲמַר לֵיהּ: וְהָא אַרְחֵיקִי לִי! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי לְאִילָנוֹת, אֲבָל לִגְפָנִים בָּעִינַן טְפֵי.
הגמרא מספרת: לרבא בר רב חנן היו דקלים אלה שעמדו סמוך לגבול הכרם של רב יוסף. ציפורים היו באות ונחות על הדקלים ולאחר מכן יורדות אל הכרם ומזיקות לו. רב יוסף אמר לרבא בר רב חנן: לך וקצוץ את דקליך. רבא בר רב חנן אמר לו: אבל הרחקתי אותם במידה הנדרשת. רב יוסף אמר לו: דבר זה, כלומר, מרחק מסוים זה, חל רק על אילנות, אבל לגפנים נדרש מרחק גדול יותר.
וְהָא אֲנַן תְּנַן: אֶחָד גְּפָנִים וְאֶחָד כׇּל אִילָן! אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי אִילָן לְאִילָן וּגְפָנִים לִגְפָנִים, אֲבָל אִילָן לִגְפָנִים בָּעִינַן טְפֵי.
רבא בר רב חנן מחה: והרי לא למדנו במשנה שזו ההלכהבין אם הוא נוטע גפנים או כל סוג של עץ? רב יוסף אמר לו: דבר זה חל רק על המרחק שבין עץ אחד לעץ אחר, או על המרחק שבין גפן אחת לגפנים אחרות. אבל לגבי המרווח שבין עץ לגפנים, נדרש מרחק גדול יותר.
אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא לָא קָיֵיצְנָא, דְּאָמַר רַב: הַאי דִּיקְלָא דְּטָעֵין קַבָּא – אָסוּר לְמִקְצְיֵיהּ. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: לָא שְׁכֵיב שִׁכְחַת בְּרִי, אֶלָּא דְּקַץ תְּאֵנְתָּא בְּלָא זִימְנֵיהּ. מָר – אִי נִיחָא לֵיהּ, לִיקּוֹץ.
רבא בר רב חנן אמר לו: אני עצמי לא אקצוץ אותם, שכן רב אמר: לגבי דקל זה שמניב קב אחד של פרי, אסור לקצוץ אותו, משום הפסוק: "לא תשחית את עצה" (דברים כ:יט). ורבי חנינא אומר: בני שִׁכְחַת מת רק מפני שקצץ עץ תאנה לפני זמנו. רבא בר רב חנן המשיך: אם מר נוח לו לעשות כן, הוא רשאי לקצוץ אותם, אבל אני לא אעשה זאת.
רַב פָּפָּא הֲווֹ לֵיהּ הָנְהוּ דִּיקְלֵי אַמִּיצְרָא דְּרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ. אֲזַל אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה חָפַר, וְקָא קָאֵיץ שׇׁרָשָׁיו. אֲמַר לֵיהּ: מַאי הַאי? אֲמַר לֵיהּ, תְּנַן: הָיוּ שׇׁרָשִׁים יוֹצְאִים לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵישָׁה.
הגמרא מוסיפה ומספרת כי לרב פפא היו דקלים אלה שעמדו סמוך לגבול של נכסו של רב הונא, בנו של רב יהושע. הוא הלך ומצא את רב הונא חופר וחותך את שורשיו. רב פפא אמר לו: מה זה? רב הונא אמר לו שלמדנו במשנה: אם השורשים היו מתפשטים אל תוך שדהו של אחר, בעל השדה רשאי לחפור לעומק של שלושה טפחים אף אם הוא קוצץ את אותם שורשים, כדי שלא יעכבו את המחרשה שלו.
אֲמַר לֵיהּ: הָנֵי מִילֵּי שְׁלֹשָׁה, מָר קָא חָפַר טְפֵי! אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת קָא חָפַרְנָא – דִּתְנַן: הָיָה חוֹפֵר בּוֹר, שִׁיחַ וּמְעָרָה – קוֹצֵץ וְיוֹרֵד, וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ. אָמַר רַב פָּפָּא: אֲמַרִי לֵיהּ כּוּלְּהִי, וְלָא יְכֵילִי לֵיהּ;
רב פפא אמר לו: אמירה זו חלה רק עד שלושה טפחים, ואילו מר חופר וחותך יותר משלושה. רב הונא אמר לו: אני חופר בורות, שיחין ומערות, כפי שלמדנו במשנה: אם היה חופר בור, שיח או מערה, רשאי לחתוך כלפי מטה כדרכו והעץ מן השורשים שלו. רב פפא אמר: אמרתי לו את כל הראיות שיכולתי למצוא, אך לא הצלחתי לשכנע אותו שצדקתי,