דְּשָׁפוֹכָאֵי – יִשְׂרָאֵל נִינְהוּ. וְהָנֵי מִילֵּי בְּרַבְרְבֵי, אֲבָל זוּטְרֵי – אֵימוֹר מֵעוֹבְרֵי דְרָכִים נְפוּל. וְאִי אִיכָּא רַבְרְבֵי בַּהֲדַיְיהוּ – אֵימוֹר בַּאֲבַרְוָרֵי הֲוָה מַנְּחִי.
של אלה ששופכים יין מחביות לכדים הם יהודים, ולכן סביר שהיין שייך ליהודי. הגמרא מעירה: ודבר זה חל רק על כדים גדולים. אבל אם היו כדים קטנים, אפשר לומר שנפלו מן העוברים בדרך, שרובם גויים, ולכן כדי היין אסורים. ואם יש כדים גדולים בין הכדים שנמצאו, אמור שכולם שייכים ליהודים, שכן העוברים בדרך אינם רגילים לשאת כדים גדולים; אפשר להניח שהקטנים הונחו כדי לאזן את משא החמור, וכל הכדים נפלו יחד.
מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבֶחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה – חֲמִשִּׁים אַמָּה. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: כׇּל אִילַן סְרָק חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְאִם הָעִיר קָדְמָה – קוֹצֵץ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים; וְאִם אִילָן קָדַם – קוֹצֵץ, וְנוֹתֵן דָּמִים; סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – קוֹצֵץ, וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים.
משנה:יש להרחיק אילן עשרים וחמש אמה מן העיר, ובמקרים של חרוב ושל שקמה, שיש להם ענפים רבים מאוד, יש להרחיקם חמישים אמה. אבא שאול אומר: כל אילן סרק יש להרחיק חמישים אמה. ואם העיר קדמה לאילן, כגון שנטע לאחר מכן את האילן סמוך לעיר, הרי הוא קוצץ את האילן, והעיר אינה נותנת דמים לבעל האילן כפיצוי. ואם האילן קדם לעיר, שהתרחבה לאחר שנטע את האילן עד שהגיעה אליו, הרי הוא קוצץ את האילן והעיר נותנת דמים לבעליו. אם מסופק אם זה קדם או זה קדם, הרי הוא קוצץ את האילן והעיר אינה נותנת דמים.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אָמַר עוּלָּא: מִשּׁוּם נוֹיֵי הָעִיר. וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּאֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה!
גמרא: הגמרא שואלת: מה הטעם שחייבים להרחיק אילן מן העיר? עולא אומר: משום נוי העיר, שכן אין זה נאה שחומות העיר יוסתרו על ידי ענפי אילנות. הגמרא מציעה: ושילמד הלכה זו מן האמור במסכת ערכין (לג ע"ב), שאין משנים שדה של עיר למגרש הסמוך לעיר, ואף אין משנים מגרש לשדה, שכן לאלה יש מקומות ומידות קבועים (ראה במדבר לה:א–ח). אם נוטעים אילנות במגרש של עיר, הרי בכך הופכים את המגרש לשדה.
לָא צְרִיכָא – לְרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר: עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וּמִגְרָשׁ שָׂדֶה, הָכָא מִשּׁוּם נוֹיֵי הָעִיר לָא עָבְדִינַן.
הגמרא משיבה: לא, נחוץ להביא את הטעם שנתן אולא לפי שיטתו של רבי אלעזר, שאומר: אדם רשאי להפוך שדה לשטח פתוח, ושטח פתוח לשדה. כאן אין אנו נוטעים אילנות, משום יופייה של העיר.
וּלְרַבָּנַן נָמֵי, דְּאָמְרִי: אֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה – הָנֵי מִילֵּי זְרָעִים, אֲבָל אִילָנוֹת עָבְדִינַן; וְהָכָא מִשּׁוּם נוֹיֵי הָעִיר – לָא.
ולפי דעתם של חכמים גם כן, האומרים שאין להפוך שדה למגרש, ולא להפוך מגרש לשדה, אפשר לומר שעניין זה חל רק על זרעים, כלומר, אין לזרוע זרעים במגרש הפתוח של עיר ובכך להפוך אותו לשדה. אבל לגבי אילנות, אכן נוטעים אותם במגרש פתוח. אבל כאן אין נוטעים אילנות, משום יופייה של העיר.
וּמְנָא תֵּימְרָא דְּשָׁאנֵי בֵּין זְרָעִין לְאִילָנוֹת? דְּתַנְיָא: קַרְפֵּף יוֹתֵר מִבֵּית סָאתַיִם שֶׁהוּקַּף לְדִירָה;
ומנין אתה אומר, כלומר, על איזה יסוד אתה טוען, שיש הבדל בין זרעים לאילנות? שכן שנינו בברייתא הדנה בהלכות שבת: לגבי קרפף [karpef] ששטחו יותר מבית סאתיים אך שהוקף מלכתחילה לשם דירה, מותר לטלטל בתוכו בשבת בלא קשר לגודלו, שכן הוא נחשב לרשות היחיד.
נִזְרַע רוּבּוֹ – הֲרֵי הוּא כְּגִינָּה, וְאָסוּר; נִיטַּע רוּבּוֹ – הֲרֵי הוּא כְּחָצֵר, וּמוּתָּר.
אם לאחר מכן רובו נזרע בזרעים, הרי הוא נחשב כגינה, שאינה מקום מגורים, ואסור לטלטל בתוכו בשבת. אם רובו ניטע באילנות, הרי הוא נחשב כחצר, שהיא מקום מגורים, ומותר לטלטל שם בשבת. מכאן שנטיעת אילנות בתוך שטח מוקף אינה הופכת את השטח לשדה, כפי שקורה כאשר זורעים זרעים.
וְאִם הָעִיר קָדְמָה – קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים וְכוּ׳. מַאי שְׁנָא גַּבֵּי בּוֹר, דְּקָתָנֵי – קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים; וּמַאי שְׁנָא הָכָא, דְּקָתָנֵי: קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים?
§ המשנה מלמדת: ואם העיר קדמה לאילן, הוא קוצץ את האילן, והעיר אינה נותנת דמים. הגמרא שואלת: מה שונה לגבי בור, שהתנא של משנה אחרת (כה ע"ב) מלמד שאם אדם נוטע אילן ליד בור קיים של שכנו, בעל האילן קוצץ את האילן ובעל הבור נותן דמים; ומה שונה כאן, שהמשנה מלמדת שבעל האילן קוצץ את האילן והעיר אינה נותנת דמים?
אָמַר רַב כָּהֲנָא: קִידְרָא דְּבֵי שׁוּתָּפֵי – לָא חַמִּימָא וְלָא קָרִירָא.
רב כהנא אמר, בצטטו פתגם עממי: קדירה השייכת לשותפים אינה חמה ואינה קרה, כלומר, איש אינו נוטל אחריות על חפץ השייך לכמה אנשים, בניגוד לחפץ השייך ליחיד. אף כאן, אין אדם מסוים שישלם עבור העץ.
וּמַאי קוּשְׁיָא? דִּלְמָא שָׁאנֵי הֶזֵּיקָא דְּרַבִּים מֵהֶזֵּיקָא דְּיָחִיד!
הגמרא שואלת: ומהו הקושי מלכתחילה? שמא נזק שנגרם לרשות הרבים שונה מנזק שנגרם לרכושו של יחיד. לפיכך, כאשר אילנו של אדם גורם נזק לרבים, אין הוא מקבל פיצוי על כך שעליו לקצצו, ואילו הוא כן מקבל תשלום כאשר אילנו מזיק לבור פרטי.
אֶלָּא אִי אִיתְּמַר דְּרַב כָּהֲנָא, אַסֵּיפָא אִיתְּמַר – אִם הָאִילָן קָדַם, קוֹצֵץ וְנוֹתֵן דָּמִים. וְלֵימָא לְהוּ: הַבוּ לִי בְּרֵישָׁא דְּמֵי, וַהֲדַר אִיקּוֹץ! אָמַר רַב כָּהֲנָא: קִידְרָא דְּבֵי שׁוּתָּפֵי – לָא חַמִּימָא וְלָא קָרִירָא.
אלא, אם נאמרה הערתו של רב כהנא בהקשר זה, הרי שנאמרה על הסיפא: אם העץ קדם לעיר, הוא כורת את העץ והעיר נותנת דמים לבעליו. ועל הלכה זו אפשר לשאול: ושיאמר בעל העץ לתושבי העיר: תנו לי דמים תחילה ואחר כך אכרות את העץ. בהקשר זה אמר רב כהנא: קדרה של שותפים אינה חמה ואינה קרה. אם בעל העץ זכאי להמתין עד שיגבה תחילה את הכסף, יעבור זמן רב עד שהעץ ייכרת. לפיכך, ציבור אינו צריך לאסוף כסף ולשלם מיד, שלא כיחיד.
סָפֵק זֶה קָדַם וְסָפֵק זֶה קָדַם – קוֹצֵץ וְאֵינוֹ נוֹתֵן דָּמִים. מַאי שְׁנָא מִבּוֹר, דְּאָמְרַתְּ: לֹא יָקוֹץ?
§ המשנה מלמדת שאם לא ברור אם זה היה ראשון או שזה היה ראשון, הוא קוצץ את העץ והעיר אינה נותנת כסף. הגמרא שואלת: במה מקרה זה שונה מן המקרה של עץ לצד בור, שלגביו אמרת במשנה (25b) שבמקרה של ספק בעל העץ אינו צריך לקצוץ את העץ?
הָתָם – דְּוַדַּאי לָאו לְמִיקַּץ קָאֵי, סְפֵיקוֹ נָמֵי לָא אָמְרִינַן לֵיהּ ״קוֹץ״; הָכָא – דְּוַדַּאי לְמִיקַּץ קָאֵי, סְפֵיקוֹ נָמֵי אָמְרִינַן לֵיהּ ״קוֹץ״. וְאִי מִשּׁוּם דְּמֵי – אָמְרִינַן לֵיהּ: אַיְיתִי רְאָיָה וּשְׁקוֹל.
הגמרא משיבה: שם, אילו היה זה מקרה של ודאות, העץ לא היה כפוף לכריתה; לפיכך, גם במקרה של ספק, אין אנו אומרים לבעל העץ: כרות אותו . באותו מקרה, אם העץ קדם לבור, בעל העץ לא היה נדרש לכורתו. כאן, אילו היה זה מקרה של ודאות, העץ היה כפוף לכריתה אפילו אם קדם לעיר, וכל הספק הוא אם בעל העץ צריך לקבל פיצוי אם לאו. לפיכך, גם במקרה של ספק, אנו אומרים לבעל העץ: כרות אותו . ואם בעל העץ טוען תביעה בשל שוויו של העץ, שכן הוא מבקש עליו פיצוי, אנו אומרים לו: הבא ראיה שעצך קדם, וטול את כספך. מאחר שאין לו ראיה, אין הוא מקבל כסף.
מַתְנִי׳ מַרְחִיקִין אֶת גּוֹרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גּוֹרֶן קָבוּעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכׇל רוּחַ; וּמַרְחִיק מִנְּטִיעוֹתָיו שֶׁל חֲבֵירוֹ וּמִנִּירוֹ, בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק.
משנה:יש להרחיק גורן קבועה חמישים אמה מן העיר, כדי שהמוץ לא יזיק לתושבי העיר. ועוד, אין אדם רשאי לקבוע גורן קבועה אפילו בתוך שלו אלא אם כן יש לו חמישים אמה של שטח פנוי לכל רוח. ויש להרחיק גורן מנטיעותיו של אחר ומן השדה החרוש של אחר למרחק כדי שלא תגרום נזק.
גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא רֵישָׁא, וּמַאי שְׁנָא סֵיפָא? אָמַר אַבָּיֵי: סֵיפָא אֲתָאן לְגוֹרֶן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ.
גמרא: הגמרא שואלת: מה שונה ברישא של המשנה, הקובעת שיעור קבוע למרחק של גורן מן העיר, ומה שונה בסיפא, שאינה נותנת שיעור אלא אומרת באופן כללי: כדי שלא יזיק? אמר אביי: בסיפא אנו מגיעים למקרה של גורן שאינה קבועה. גורן זו צריכה להיות רחוקה מן השכן במידה שלא תגרום נזק לרכושו.
הֵיכִי דָּמֵי גּוֹרֶן שֶׁאֵינוֹ קָבוּעַ? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: כׇּל שֶׁאֵינוֹ זוֹרֶה בְּרַחַת.
הגמרא שואלת: מהן הנסיבות של גורן שאינה קבועה? רבי יוסי ברבי חנינא אומר: הכוונה היא לכל גורן שבה מעבדים כמות קטנה כל כך של תבואה, עד שאין הוא זורה במזרה, אלא משתמש בשיטה אחרת שאינה מפזרת את המוץ למרחק רב כל כך. זהו יישוב אחד של הסתירה.
רַב אָשֵׁי אָמַר: מַה טַּעַם קָאָמַר – מַאי טַעְמָא מַרְחִיקִין גּוֹרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה? כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק.
רב אשי אמר שהביטוי: די בכך שאינו גורם נזק, אינו מתייחס למרחק אלא מספק הסבר. במילים אחרות, התנאאומר: מה הטעם לפסיקת הרישא, כך: מה הטעם שיש להרחיק גורן קבועה חמישים אמה מן העיר? עליה להיות רחוקה במידה מספקת כך שלא תגרום נזק.
מֵיתִיבִי: מַרְחִיקִין גּוֹרֶן קָבוּעַ מִן הָעִיר, חֲמִשִּׁים אַמָּה. וּכְשֵׁם שֶׁמַּרְחִיקִין מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה, כָּךְ מַרְחִיקִין מִדִּלּוּעָיו, וּמִקִּשּׁוּאָיו, וּמִנְּטִיעוֹתָיו, וּמִנִּירוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – חֲמִשִּׁים אַמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק. בִּשְׁלָמָא לְרַב אָשֵׁי – נִיחָא, אֶלָּא לְאַבָּיֵי קַשְׁיָא! קַשְׁיָא.
הגמרא מקשה על דעתו של אביי מברייתא: יש להרחיק גורן קבועה חמישים אמה מן העיר; וכשם שמרחיקים אותה חמישים אמה מן העיר, כך מרחיקים אותה חמישים אמה מן הדלועים, המלפפונים, הנטיעות והשדה החרושה של חברו, כדי שלא תגרום נזק. בשלמא, דבר זה מסתדר יפה לשיטת רב אשי, שכן הוא סבור שבשני הסעיפים נדרש אותו שיעור: יש להרחיק גורן חמישים אמה משדה חרושה ומאותן נטיעות. אבל לפי ביאורו של אביי, הדבר קשה. הגמרא מעירה: אכן, הדבר קשה.
בִּשְׁלָמָא מִמִּקְשׁוֹאָיו וּמִדְּלוֹעָיו – דְּאָזֵיל אַבְקָא וְאָתֵי בְּלִיבֵּיהּ, וּמְצַוֵּי לֵיהּ; אֶלָּא מִנִּירוֹ – אַמַּאי? אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר זַבְדָּא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אַבָּא בַּר זוּטְרָא: מִפְּנֵי
הגמרא שואלת בנוגע לברייתא: מובן שיש להרחיק את הגורן ממלפפוניו ומדלועיו של חברו, שכן המוץ מן הגורן הולך וחודר אל לב הפרח ומייבש אותו. אבל מדוע יש להרחיק את הגורן משדה חרוש של אחר? רבי אבא בר זבדא אמר, ויש אומרים שהיה זה רבי אבא בר זוטרא: זה מפני ש
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria