הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו לחרס אין השיעור המספיק לטומאה, ולכן הוא נחשב חסר חשיבות. כפי שלמדנו במשנה (שבת פב ע"א): המוציא חרס של חרס בשבת חייב רק אם הוא שווה בגודלו לזה שמשתמשים בו להניח בין עמוד אחד לעמוד אחר כשהם מונחים על הקרקע, כדי לחזק את העמודים.

הברייתא מלמדת: כלי חרס ממעט את מידותיו של חלון. הגמרא מקשה: אבל הוא ראוי לשימוש של אדם אחד; לכן, סביר שיוסר מן החלון. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו כלי החרס מלוכלך. הגמרא מקשה: אף על פי כן, הוא ראוי למקיז דם לאסוף את הדם. לא היה אכפת לו אם כלי החרס היה מלוכלך. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שבו הוא מנוקב ולכן אינו ראוי לשימוש זה.

הברייתא מלמדת: ספר תורה ממעט את מידותיו של חלון. הגמרא מקשה: אבל הוא ראוי לקריאה; לכן, אפשר להסירו. הגמרא משיבה: מדובר כאן בספר תורה שבלה ואינו ראוי לקריאה. הגמרא מקשה: אבל אדם חייב להניח את ספר התורה בגניזה לספרי קודש שאינם ראויים לשימוש; לכן, בוודאי יסיר אותו כדי לאחסנו שם. הגמרא משיבה: מדובר במי שקובע כי גניזתו תהיה שם. במילים אחרות, הוא הונח בחלון מתוך כוונה לאחסנו שם במצבו הבלוי.

§ באשר להלכה של הברייתא המתייחסת למלח, הגמרא מביאה את מה שרב אומר: אפשר להקים מחיצה כדי לתחום רשות היחיד בשבת או כדי לחסום את התפשטות הטומאה בכל דבר חוץ ממלח ושומן, שכן המלח מתפורר והשומן נמס בחום. ושמואל אומר: אפילו מלח יכול לשמש כמחיצה. אמר רב פפא: ואינם חולקים, שכן זה פסקו של שמואל מתייחס למלח סדומית, שהיא כאבן ויכולה לשמש כמחיצה, ואילו זה פסקו של רב מתייחס למלח איסטרוקנית, שנלקח מן הים ומורכב מגרגרים.

הגמרא מוסיפה: וכעת, לאחר שרבה אמר: אם אדם עושה שתי ערימות של מלח בפתחו של מבוי ומניח קורה על גביהן, כך שהמלח תומך בקורה והקורה תומכת במלח בכך שהיא מכבידה עליו ודוחסת אותו, הוא יכול להשתמש בקורה זו כדי להתיר טלטול במבוי בשבת, ניתן לומר שאפילו מלח איסטרוקנית יכול לשמש כמחיצה. ואף על פי כן, רב ושמואל אינם חולקים: פסיקה זו של שמואל מתייחסת למקרה שבו יש קורה כדי להכביד על המלח, ואותה פסיקה של רבא מתייחסת למקרה שבו אין קורה .

§ המשנה מלמדת כי יש להרחיק ריחיים מקירו של שכן במרחק של שלושה טפחים מן האבן התחתונה של הריחיים, שהם ארבעה טפחים מן האבן העליונה של הריחיים. הגמרא שואלת: מה הטעם שיש להרחיק ריחיים מנכסו של חברו? משום הרעידות שהן גורמות. הגמרא שואלת: והרי שנינו בברייתא: ואילו שיעור הרחקת ריחיים על גבי בסיס הוא שלושה טפחים מן הריחיים התחתונות [ha’isterobil], שהם ארבעה טפחים מן הפתח [hakelet], ששם מכניסים את החיטה? והרי שם, אילו רעידות יש? אלא, הטעם להרחקה הוא משום הרעש שיוצרות הריחיים.

המשנה מלמדת: וצריך להיות מרחק של שלושה טפחים מן הבסיס הבולט של תנור עד הכותל, שהוא ארבעה טפחים מן השפה העליונה הצרה של התנור. אמר אביי: למד מכאן מן המשנה שבסיסו של תנור רחב בטפח אחד יותר משפתו. הנפקא מינה המעשית של הבחנה זו היא ביחס למקח וממכר, כלומר, על הקונה לדעת שזהו היחס הראוי למידותיו של תנור.

משנה:אדם אינו רשאי להעמיד תנור בתוך הבית אלא אם כן יש מעליו חלל בגובה ארבע אמות, כלומר, בין ראש התנור לבין התקרה, כדי למנוע את שריפת התקרה, המשמשת כרצפת הדירה שמעל. אם היה מעמיד תנור בעלייה, צריך שתהיה תחתיו רצפת טיח, המשמשת כתקרת הקומה התחתונה, בעובי של לפחות שלושה טפחים, כדי שהתקרה שמתחת לא תישרף. ובמקרה של כירה רצפת הטיח צריכה להיות בעובי של לפחות טפח אחד.

ואם הוא גורם נזק בכל מקרה, הוא משלם פיצוי על מה שהזיק. רבי שמעון אומר: אמרו את כל המידות הללו כדי ללמד רק שאם הוא גורם נזק הוא פטור מלשלם, שכן נקט בכל אמצעי הזהירות הסבירים.

המשנה ממשיכה: אין אדם רשאי לפתוח מאפייה או בית צביעה מתחת לאוצרו של אחר, והוא אינו רשאי להקים שם רפת בקר, שכן אלה מייצרים חום, עשן וריחות, העולים ומזיקים לפריטים שבאוצר. המשנה מעירה: למעשה, ההלכה היא שבמקרה של אוצר יין התירו חכמים להקים מאפייה ובית צביעה מתחתיו, שכן החום העולה אינו מזיק ליין. אבל הם לא התירו להקים רפת בקר, מפני שריחה מזיק ליין.

גמרא: הגמרא שואלת: והרי שנינו בברייתא שבמקרה של תנור רצפת הטיח צריכה להיות בעובי של ארבעה טפחים, ולגבי כירה היא צריכה להיות בעובי של שלושה? לעומת זאת, המשנה אומרת שרצפת הטיח שמתחת לתנור ולכירה צריכה להיות בעובי של שלושה טפחים וטפח אחד, בהתאמה. אמר אביי: כאשר אותה ברייתא נשנית הרי זה לגבי תנורים וכירות של אופים. מאחר שהם אופים כל היום, כליהם מתחממים מאוד. התנור הנידון במשנתנו דומה לכירת אופים, ולכן בשני המקרים נדרש מרחק של שלושה טפחים.

המשנה מלמדת שאין לפתוח מאפייה או בית צביעה מתחת למחסן של אחר, ואף אין להקים שם רפת בקר. חכם לימד: אם רפת הבקר קדמה למחסן, הדבר מותר, כלומר, בעל הרפת אינו נדרש להעבירה. בנוגע לנקודה זו, אביי מעלה דילמה: אם הוא ניקה ופיזר את המקום, כלומר, הכין אותו לשימוש כמחסן אך עדיין לא מילא אותו, מהי ההלכה? האם הוא כבר נחשב למחסן, ולכן אחרים אינם רשאים עוד להקים תחתיו רפת בקר, או שמא ההלכה היא שכל עוד הוא ריק אין הוא יכול למנוע מאחרים להקים רפת בקר?

בדומה לכך, אם הוא הוסיף חלונות לאוורור, דבר המוכיח על כוונתו להשתמש בו כמחסן, מהי ההלכה? וכן, אם הוא מקים מרפסת סגורה מתחת למחסן, מהי ההלכה? אם הוא בנה עלייה על גבי ביתו לאחסון, מהי ההלכה? על אף אחת מן השאלות הללו לא ניתנה תשובה, והגמרא קובעת שהן יעמדו בלא הכרעה. הגמרא מביאה שאלה דומה: רב הונא בריה דרב יהושע מעלה דילמה: אם הוא הניח שם תמרים ורימונים, מהי ההלכה? האם זה נחשב תחילת השימוש בו כמחסן או לא? גם לשאלה זו לא נמצאה תשובה, והגמרא קובעת: הדילמה תעמוד [תיקו] בלא הכרעה.

§ המשנה מלמדת כי למעשה, מותר במקרה של יין אך לא במקרה של רפת בקר. הגמרא אומרת שחכם לימד: התירו זאת במקרה של יין משום שהחום והעשן משביחים את היין. אבל הם לא התירו לאדם להקים רפת בקר, משום שרפת יוצרת ריח רע. רב יוסף אמר: היין הזה שלנו מתקלקל במהירות, ולכן אפילו עשן של נר גם מזיק לו. רב ששת אמר: וגם אספסת [ve’aspasta] נחשבת כרפת בקר לעניין זה, משום שהיא נרקבת עם הזמן ויוצרת ריח רע.

משנה: אם אחד מן הדיירים רוצה לפתוח חנות בתוך חצרו, שכנו יכול למחות כדי למנוע ממנו לעשות כן ולומר לו: איני יכול לישון מפני קול הנכנסים לחנות וקול היוצאים. אבל אדם רשאי לעשות כלים בתוך ביתו ולצאת ולמכור אותם בשוק, אף על פי שאינו רשאי להעמיד חנות בחצר, והשכן אינו יכול למחות נגד ו על כך ולומר לו: איני יכול לישון מפני קול הפטיש שבו אתה עושה כלים, ולא יכול הוא לומר: איני יכול לישון מפני קול הריחיים שבהן אתה טוחן, ולא יכול הוא לומר: איני יכול לישון מפני קול התינוקות. מותר לאדם לעשות שימוש סביר בביתו שלו.

גמרא: הגמרא שואלת: מה שונה ברישא של המשנה, הקובעת שאדם יכול למנוע משכנו לפתוח חנות בחצר משום שהרעש מונע ממנו לישון, ומה שונה בסיפא, הקובעת שאין הוא יכול למחות כאשר שכנו עושה מלאכה שיש בה רעש? אמר אביי: בסיפא אנו מגיעים למקרה של מי שפועל בחצר אחרת, כלומר, אין אדם יכול למנוע פעילות בחצר נפרדת המחוברת למבוי שבו הוא גר. אמר לו רבא: אם כן, שתלמד שבחצר אחרת מותר. מדוע המשנה אינה מפרטת שהיא עוסקת בחצר אחרת? אלא אמר רבא: