Drashot AI Logo
הִיא גּוּפַהּ תֵּיחוּץ, דְּהָא כְּלִי חֶרֶשׂ אֵינוֹ מִטַּמֵּא מִגַּבּוֹ! אֶלָּא דְּפוּמָּא לְגָאו. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: לְעוֹלָם דְּפוּמָּא לְבַר, הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – בְּחָבִית שֶׁל מַתֶּכֶת.
יהא החבית עצמה משמשת כמחיצה. במקרה זה אין היא צריכה להיות מקבלת טומאה, שכן כלי חרס אינו מקבל טומאה אם צידו החיצון נחשף לטומאה. אלא, יש לומר שפיה פונה פנימה, והיא נטמאת מפני שהטומאה נכנסת דרך פיה. ואם תרצה, אמור במקום זאת שלמעשה פיה פונה החוצה, ובמה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים בחבית מתכת, שאכן מקבלת טומאה דרך צידה החיצון.
מֵיתִיבִי: עֲשָׂבִין שֶׁתְּלָשָׁן וְהִנִּיחָן בַּחַלּוֹן, אוֹ שֶׁעָלוּ מֵאֲלֵיהֶן בַּחַלּוֹנוֹת; וּמַטְלוֹנִיּוֹת שֶׁאֵין בָּהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ; וְהָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה; וְעוֹף שֶׁשָּׁכַן בַּחַלּוֹן, וְגוֹי שֶׁיָּשַׁב בַּחַלּוֹן, וּבֶן שְׁמֹנֶה הַמּוּנָּח בַּחַלּוֹן; וְהַמֶּלַח, וּכְלִי חֶרֶס, וְסֵפֶר תּוֹרָה – כּוּלָּם מְמַעֲטִין בַּחַלּוֹן. אֲבָל הַשֶּׁלֶג, וְהַבָּרָד, וְהַגְּלִיד, וְהַכְּפוֹר, וְהַמַּיִם – כּוּלָּן אֵין מְמַעֲטִין בַּחַלּוֹן.
הגמרא מעלה קושיה נוספת על ההנחה שפריט שיש לו שימוש אינו ממעט את מידותיו של חלון, אף אם אינו מקבל טומאה, מתוך ברייתא (תוספתא, אהלות יד:ו): לגבי עשב שתלש והניח בחלון או שצמח מעצמו בחלונות; וקרעי בד שאין בהם שיעור של שלושה על שלושה טפחים; ואבר או בשר המדולדלים מבהמה או מחיה; ועוף השוכן בחלון; וגוי היושב בחלון; ותינוק שנולד לאחר שמונה חודשי היריון, שאין צפוי שיחיה, שהונח בחלון; ומלח; וכלי חרס; וספר תורה, כל אלו ממעטים את מידותיו של החלון. לפיכך, הטומאה עוברת רק אם נותר חלל פתוח של טפח על טפח. אבל לגבי שלג, ברד, כפור, קרח ומים, כל אלו אינם ממעטים את מידותיו של חלון.
וְהָא עֲשָׂבִין חֲזוּ לִבְהֶמְתּוֹ! בְּאַפְרַזְתָּא.
הגמרא ממשיכה להקשות על פסיקתו של שמואל מכל אחד מן המקרים שבברייתא. הגמרא שואלת: אבל לפי שמואל, שאומר שחפץ שיש לו שימוש אינו נחשב חלק מן החלון ואינו ממעט את מידות החלל, עשב ראוי למאכל עבור בהמתו של אדם, ולכן לא יישאר בחלון. ואף על פי כן, הברייתא קובעת שעשב ממעט את מידות החלון. הגמרא משיבה: מדובר כאן באפרזתא, שהוא עשב רעיל שאינו ראוי למאכל בהמה.
אוֹ שֶׁעָלוּ מֵאֲלֵיהֶן. כֵּיוָן דְּקָשׁוּ לְכוֹתֶל – שָׁקֵיל לְהוּ! אָמַר רַבָּה: בְּכוֹתֶל חוּרְבָּה. רַב פָּפָּא אָמַר: אֲפִילּוּ בְּכוֹתֶל יִישּׁוּב – בְּבָאִין חוּץ לִשְׁלֹשָׁה לַחַלּוֹן.
הברייתא מלמדת: או עשב שצמח מעצמו גם הוא ממעט את מידות החלון. הגמרא שואלת: אבל כיוון שהעשב מזיק לקיר, בעל הבית יסיר אותו. לכן, אין לו לשמש חציצה בפני הטומאה. רבה אומר: מדובר כאן בקיר של חורבה, ששלמותו המבנית אינה חשובה, ולכן בעל הבית לא יטרח להסיר את העשב. רב פפא אומר: הברייתא יכולה אפילו לעסוק בקיר של בית מיושב, ומדובר במקרה שבו העשב בא ממרחק של שלושה טפחים מעבר לחלון. במילים אחרות, העשב אינו צומח על החלון אלא משתרש במרחק מה, ומשם מגיע אל החלון. בעל הבית אינו מקפיד על עשב זה ולא יעקרנו.
מַטְלוֹנִיּוֹת – חֲזוּ לֵיהּ לִקְרִיעָה דִלְבוּשָׁא! בִּסְמִיכְתָּא. חֲזוּ לְאוּמָּנָא! בְּרִיסַּקָּא.
הגמרא מוסיפה ושואלת: מדוע פיסות בד ממעטות את מידות החלון? הרי סוף סוף הן ראויות לתקן בהן קרע בבגד. הגמרא משיבה: מדובר בפיסות עבות, שאינן ראויות לתיקון. הגמרא מקשה: ואף על פי כן, הרי הן ראויות למקיז דם לקנח בהן את הדם במקום החתך. הגמרא משיבה: מדובר בשק, השורט את העור, ולכן לא ישתמשו בו לצורך זה.
אִי בְּרִיסַּקָּא, ״שֶׁאֵין בָּהֶן שָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ״?! ״שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! כְּעֵין רִיסַּקָּא.
הגמרא שואלת: אם מדובר בשק, מדוע נאמר בברייתא שאינו שלושה על שלושה טפחים? היה צריך לומר שאינו ארבעה על ארבעה טפחים. חומר ארוג גס מן הסוג המשמש לשקים ולא לבגדים מקבל טומאה רק אם שטחו הוא לפחות ארבעה על ארבעה טפחים. הגמרא משיבה: אין זה שק ממש; אלא הוא כמו שק, כלומר, הוא נוקשה, ולכן מקיז דם לא ישתמש בו, אך הוא ארוג כמו בגד רגיל.
וְהָאֵבֶר וְהַבָּשָׂר הַמְדוּלְדָּלִין בִּבְהֵמָה וּבְחַיָּה – עָרְקָא וְאָזְלָא! בִּקְשׁוּרָה.
הברייתא מלמדת: ואבר או בשר המדולדלים מבהמה או מחיה ממעטים את שיעוריו של חלון. הגמרא שואלת: לפי שיטתו של שמואל, מדוע כך צריך להיות? הרי הבהמה יכולה לקום ולברוח, ולכן אין לראות בה חלק מן החלון. הגמרא משיבה: מדובר כאן בבהמה שקשורה במקומה.
שָׁחֵיט לַהּ! בִּטְמֵאָה. מְזַבֵּין לַהּ לְגוֹי! בִּכְחוּשָׁה. פָּסֵיק, שָׁדֵי לַהּ לִכְלָבִים! כֵּיוָן דְּאִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים, לָא עָבֵיד.
הגמרא מקשה: אבל בעל הבהמה ייקח אותה וישחט אותה. הגמרא מתרצת: מדובר בבהמה שהיא אינה כשרה ולא תישחט. הגמרא מקשה: אף על פי כן, הוא ייקח אותה וימכור אותה לגוי. הגמרא משיבה: מדובר בבהמה רזה, שאיש לא יקנה. הגמרא ממשיכה: אפילו אם הבהמה אינה זזה, יש שימוש לאיבר המדולדל, שהרי הוא יכול לחתוך אותו ולהשליך אותו לכלבים. הגמרא מתרצת: מכיוון שיש צער בעלי חיים אם יחתוך אותו, הוא לא יעשה זאת.
וְעוֹף שֶׁשָּׁכַן בַּחַלּוֹן. פָּרַח וְאָזֵיל! בְּקָשׁוּר. שָׁחֵיט לֵיהּ! בְּטָמֵא. מְזַבֵּין לֵיהּ לְגוֹי! בִּקְלָנִיתָא.
הברייתא מוסיפה ללמד: וציפור הנחה בחלון ממעטת את מידותיו. הגמרא מקשה: אבל היא תעוף, ולכן אין לראות בה חלק מן החלון. הגמרא משיבה: מדובר בציפור הקשורה במקומה. הגמרא מוסיפה להקשות: אבל הבעלים ייקח אותה וישחט אותה. הגמרא משיבה: מדובר בציפור שאינה כשרה, שאותה לא ישחט. הגמרא ממשיכה: אפילו אם אינה כשרה, הוא ייקח אותה וימכור אותה לגוי. הגמרא משיבה: מדובר בקלניתא, סוג של ציפור שהיא גרמית כל כך עד שאיש לא יקנה אותה כדי לאוכלה.
יָהֵיב לֵיהּ לְיָנוֹקָא! בִּמְסָרֵט. קְלָנִיתָא לָא מְסָרְטָא! כְּעֵין קְלָנִיתָא.
הגמרא שואלת: אבל אף על פי כן, הוא יכול לתת אותו לילד לשחק בו, אז מדוע הוא ממעט את מידות החלון? הגמרא משיבה: מדובר בציפור שמשרטת. הגמרא מקשה: אבל קלניתא אינה משרטת. הגמרא משיבה: הברייתא מתייחסת לסוג של ציפור שהיא כמו קלניתא בכך שהיא גרמית, אך נוטה לשרוט אנשים.
וְגוֹי שֶׁיָּשַׁב בַּחַלּוֹן. קָאֵי וְאָזֵיל! בְּכָפוּת. אָתֵי חַבְרֵיהּ, שָׁרֵי לֵיהּ! בִּמְצוֹרָע. אָתֵי מְצוֹרָע חַבְרֵיהּ, שָׁרֵי לֵיהּ! אֶלָּא בַּחֲבוּשֵׁי מַלְכוּת.
הברייתא מוסיפה וקובעת: וגוי היושב בחלון ממעט את מידותיו. הגמרא שואלת: אבל הגוי יקום וילך, ואם כן מדוע הוא ממעט את מידות החלון? הגמרא משיבה: מדובר במי שקשור במקומו. הגמרא ממשיכה: אדם אחר יבוא ויתיר אותו. הגמרא משיבה: מדובר במצורע, שאנשים מפחדים לגעת בו. הגמרא מקשה: מצורע אחר יבוא ויתיר אותו. אלא, מדובר באסיר של המלכות. מאחר שהוא כלוא כעונש, אחרים מפחדים לשחרר אותו.
וּבֶן שְׁמֹנֶה הַמּוּנָּח בַּחַלּוֹן. אָתְיָא אִמֵּיהּ, דָּרְיָא לֵיהּ! בְּשַׁבָּת; דְּתַנְיָא: בֶּן שְׁמֹנֶה הֲרֵי הוּא כְּאֶבֶן, וְאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת. אֲבָל אִמּוֹ שׁוֹחָה עָלָיו וּמְנִיקָתוֹ, מִפְּנֵי הַסַּכָּנָה.
הברייתא מלמדת: ותינוק שנולד לאחר שמונה חודשי היריון והונח בחלון ממעט את מידותיו. הגמרא מקשה: שמא אמו תבוא ותסיר אותו משם. הגמרא משיבה: מדובר בשבת, שאז אסור לטלטל תינוק זה, כפי שנלמד בברייתא: תינוק שנולד לאחר שמונה חודשים הרי הוא כאבן לעניין הלכות מוקצה, ולכן אסור לטלטלו; אבל אמו רשאית להתכופף אל התינוק ולהניקו, מפני הסכנה שאי-הנקה תגרום לה לחלות.
מֶלַח – חַזְיָא לֵיהּ! בִּמְרִירְתָּא. חַזְיָא לְעוֹרוֹת! דְּאִית בַּהּ קוֹצֵי.
הברייתא מלמדת: מלח ממעט את מידותיו של חלון. הגמרא מקשה: הוא ראוי לשימוש, ואנשים יסירו אותו משם. הגמרא משיבה: מדובר כאן במלח מר, שאינו משמש לתיבול. הגמרא מקשה: אף על פי כן, הוא ראוי לעיבוד עורות. הגמרא משיבה: מדובר במלח שיש בו קוצים מעורבים, ולכן לא ישתמשו בו לעיבוד.
כֵּיוָן דְּקַשְׁיָא לְכוֹתֶל, שָׁקְלָא! דְּיָתְבָא אַחַסְפָּא. חַסְפָּא גּוּפָא תֵּיחוּץ!
הגמרא מקשה: אף על פי כן, מאחר שמלח זה מזיק לקיר, הוא יסיר אותו משם. הגמרא משיבה: מדובר במקרה שהוא מונח על חרס, ולכן אינו מזיק לקיר. הגמרא אומרת: אם הוא מונח על חרס, יניחו החרס עצמו לשמש כמחיצה בפני התפשטות הטומאה. אם כן, מדוע הוזכר המלח?

תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.

למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.

טקסטים מסופקים על ידי Sefaria