לִצְדָדִין קָא מִשְׁתָּרְשִׁי?! וְהָא תְּנַן: הַמַּבְרִיךְ אֶת הַגֶּפֶן בָּאָרֶץ, אִם אֵין עַל גַּבָּהּ עָפָר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – לֹא יָבִיא זֶרַע עָלֶיהָ;
להכות שורש לצדדים, כלומר, השורשים הצומחים מתפשטים לצדדים וגורמים נזק לכותלים? והרי למדנו במשנה (כלאים ז:א): לגבי הכופף זמורה של גפן לתוך הארץ כדי שתכה שורש ותוציא גפן חדשה, אם אין עליה שלושה טפחים של עפר, אסור לו לזרוע זרע מעליה, שהרי בכך יעבור על איסור כלאים?
וְתָנֵי עֲלַהּ: אֲבָל זוֹרֵעַ אֶת הַצְּדָדִין אֵילָךְ וְאֵילָךְ. אָמַר רַבִּי חַגָּא בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי: מִפְּנֵי שֶׁמַּחֲלִידִין אֶת הַקַּרְקַע וּמַעֲלִין עָפָר תִּיחוּחַ.
ונלמד לגבי משנה זו: אבל מותר לנטוע משני צדדיו של אותו ענף כפוף. מכאן עולה שאין חשש ששורשי הזרעים יתפשטו לצדדים. רבי חגא אומר בשם רבי יוסי: העניין כאן אינו שהשורשים יתפשטו לצדדים ויגיעו אל הכותל. אלא אסור לזרוע זרעים סמוך לנכס של חברו מפני שהם מבקעים את הקרקע וגורמים לעפר תחוח לעלות, דבר המזיק ליסוד הכותל.
וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְכוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: מוּתָּר לָאָדָם לְהַשְׁתִּין מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, דִּכְתִיב: ״וְהִכְרַתִּי לְאַחְאָב מַשְׁתִּין בְּקִיר, וְעָצוּר וְעָזוּב בְּיִשְׂרָאֵל״. וְהָא אֲנַן תְּנַן: וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים! הָתָם בְּשׁוֹפְכִין.
§ המשנה מלמדת: ואת השתן יש להרחיק שלושה טפחים מן הכותל של חברו. רבה בר בר חנה אומר: מותר לאדם להשתין לצד כותלו של אחר, שנאמר: "והכרתי לאחאב משתין בקיר, ועצור ועזוב בישראל" (מלכים א' כ"א:כ"א). מאחר שהפסוק משתמש בביטוי "משתין בקיר" במשמעות של זכרים, נראה שלהשתין אל הקיר היה מנהג מצוי. הגמרא שואלת: והא למדנו במשנה כי את השתן יש להרחיק שלושה טפחים מן הכותל? הגמרא משיבה: שם, המשנה עוסקת בשתן שנשפך מכלי לילה, בניגוד לשתן היוצא מן הגוף.
תָּא שְׁמַע: לֹא יִשְׁפּוֹךְ אָדָם מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים! הָתָם נָמֵי בְּשׁוֹפְכִין.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ברייתא: אין אדם רשאי לשפוך מים בצד כותלו של חברו אלא אם כן מרחיק את המים שלושה טפחים ממנו. אם שפיכת מים אסורה, קל וחומר שהטלת מי רגליים צריכה להיות אסורה. הגמרא מסבירה: גם שם, מדובר במי רגליים שנשפכים מכלי לילה.
תָּא שְׁמַע: לֹא יַשְׁתִּין אָדָם מַיִם בְּצַד כּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּכוֹתֶל לְבֵינִים, אֲבָל בְּכוֹתֶל אֲבָנִים – בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק. וְכַמָּה? טֶפַח. וְשֶׁל צוּנְמָא – מוּתָּר. תְּיוּבְתָּא דְּרַבָּה בַּר בַּר חָנָה, תְּיוּבְתָּא.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת מברייתא: אין אדם רשאי להטיל מים לצד כותלו של חברו אלא אם כן מרחיק את עצמו שלושה טפחים ממנו. באיזה מקרה נאמרה אמירה זו? היא נאמרה במקרה של כותל לבנים. אבל במקרה של כותל אבנים, עליו להרחיק את עצמו כדי שלא יגרום נזק. וכמה רחוק עליו להרחיק את עצמו? טפח אחד. ואם יש סלע קשה במקום, מותר להטיל שם מים. הגמרא מעירה: ההפרכה של דעתו של רבה בר בר חנה היא הפרכה ניצחת, ופסקו נדחה.
וְהָא רַבָּה בַּר בַּר חָנָה – קְרָא קָאָמַר! הָתָם הָכִי קָאָמַר: אֲפִילּוּ מִידֵּי דְּדַרְכֵּיהּ לְאַישְׁתּוֹנֵי בְּקִיר לָא שָׁבֵיקְנָא לֵיהּ, וּמַאי נִיהוּ? כַּלְבָּא.
הגמרא שואלת: אך רבה בר בר חנה הביא פסוק לתמיכה בדעתו; כיצד יכולה הברייתא לפסוק בניגוד למה שכתוב בפסוק? הגמרא משיבה: כך הוא אומר שם, כלומר, זו משמעותו של אותו פסוק: ולא אשאיר לאחאב אפילו דבר שדרכו להשתין אל הקיר. ומהו זה? כלב. לפי פירוש זה, הפסוק כלל אינו מתייחס לבני אדם.
אָמַר רַבִּי טוֹבִי בַּר קִיסְנָא אָמַר שְׁמוּאֵל: רָקִיק אֵינוֹ מְמַעֵט בַּחַלּוֹן. מַאי אִירְיָא רָקִיק? אֲפִילּוּ עָבֶה נָמֵי!
§ רבי טובי בר קיסנא אומר כי שמואל אומר: רקיק אינו ממעט את המידות של חלון. כאשר גופה, או חלק משמעותי ממנה, נמצאת בחדר אחד, טומאתה יכולה להתפשט לחדר סמוך אם יש בין החדרים חלון בגודל מסוים. שמואל קובע שכאשר מניחים רקיק בחלון, הרקיק אינו נחשב לחציצה, ולכן גודל הפתח לעניין הלכה זו נשאר כשהיה. הגמרא שואלת: מדוע לדון דווקא במקרה זה? מדוע שמואל מלמד הלכה זו לגבי רקיק? אפילו חתיכה עבה של לחם גם אינה ממעטת את מידותיו של חלון.
לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר: לָא מִיבַּעְיָא עָבֶה – כֵּיוָן דְּאִיחֲזִי לֵיהּ, לָא מְבַטֵּיל לֵיהּ; אֲבָל רָקִיק, דְּמִמְּאִיס – אֵימָא בַּטּוֹלֵי מְבַטֵּיל לֵיהּ; קָא מַשְׁמַע לַן.
הגמרא משיבה: שמואל מדבר בלשון של: אין צורך, כך: אין צורך לומר הלכה זו לגבי פת עבה. מאחר שהיא ראויה לו לאכילה, אין הוא מבטל אותה, כלומר, אין הוא מתכנן להשאירה בחלון למשך זמן ממושך. אבל במקרה של רקיק, אשר נעשה מאוס כאשר מניחים אותו בחלון, הייתי עשוי לומר שהוא מבטל אותו והוא נעשה חלק מן הבית, ובכך ממעט את שיעור החלון. כדי לשלול זאת, שמואל מלמד אותנו שאפילו רקיק אינו בטל, שכן אפשר להשתמש בו להאכלת בעלי חיים, שהרי אין אדם מקפיד על מאכלם. לכן, הרקיק אינו נעשה חלק מן החלון שבו הונח.
וְתִיפּוֹק לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה, וְכׇל דָּבָר שֶׁהוּא מְקַבֵּל טוּמְאָה – אֵינוֹ חוֹצֵץ בִּפְנֵי הַטּוּמְאָה! שֶׁנִּילֹשׁ בְּמֵי פֵירוֹת.
הגמרא מקשה: ושילמד זאתהלכה מן העובדה שרקיק הוא דבר המקבל טומאה, וכל דבר המקבל טומאה אינו חוצץ בפני התפשטות הטומאה. הגמרא מסבירה: מדובר ברקיק שנילוש במי פירות, שאינם מן המשקים המכשירים אוכל לקבל טומאה, ולכן הרקיק אינו מקבל טומאה. לפיכך, היה מקום לומר שהוא חוצץ בפני הטומאה וממעט את שיעור החלון.
מֵיתִיבִי: קוּפָּה מְלֵאָה תֶּבֶן, וְחָבִית מְלֵאָה גְּרוֹגְרוֹת, הַמּוּנָּחִים בַּחַלּוֹן – רוֹאִין, כֹּל שֶׁאִילּוּ יִנָּטְלוּ וִיכוֹלִין תֶּבֶן וּגְרוֹגְרוֹת לַעֲמוֹד בִּפְנֵי עַצְמָן – חוֹצְצִין, וְאִם לָאו – אֵין חוֹצְצִין. וְהָא תֶּבֶן חֲזֵי לִבְהֶמְתּוֹ!
הגמרא מקשה על דעתו של שמואל ממשנה (אהלות ו:ב): לגבי סל שהוא מלא תבן, או חבית חרס מלאה גרוגרות, שהונחו בחלון, בוחנים: אם התבן או הגרוגרות יעמדו בפני עצמם אילו הסל או החבית יוסרו, אזי ישמשו חציצה בפני התפשטות הטומאה. אבל אם הם לא יעמדו בפני עצמם, לא ישמשו חציצה. הגמרא מבארת את הקושיה: אבל מדוע שהתבן או הגרוגרות ישמשו חציצה? הרי אפילו תבן שיכול לעמוד בפני עצמו ראוי להאכלת בהמתו של אדם, וסביר שיוסר מן הפתח, ומשום כך אין לראותו כחלק מן החלון.
בְּסַרְיָא. חֲזֵי לְטִינָא! דְּאִית בֵּיהּ קוֹצֵי. חֲזֵי לְהַסָּקָה! בִּמְתוּנָא. חֲזֵי לְהֶסֵּק גָּדוֹל! הֶסֵּק גָּדוֹל לָא שְׁכִיחַ.
הגמרא משיבה: פסיקת המשנה נאמרה לגבי קש רקוב, שאינו ראוי למאכל בהמה. הגמרא שואלת: אבל הוא ראוי לשימוש בהכנת טיט ללבנים. הגמרא משיבה: מדובר בקש שיש בו קוצים ולכן אינו ראוי לעשיית לבנים. הגמרא מקשה: אף על פי כן, הוא ראוי להסקת אש. הגמרא משיבה שמדובר כאן בקש לח. הגמרא משיבה: אף על פי כן, הוא ראוי להסקת אש גדולה. אם אדם מדליק אש גדולה, קש לח יתייבש ויהיה ניתן להבערה. הגמרא משיבה: אש גדולה אינה שכיחה, ולכן, ככל הנראה, הקש יישאר בחלון.
גְּרוֹגְרוֹת – הָא חֲזוּ לֵיהּ! אָמַר שְׁמוּאֵל: בְּשֶׁהִתְרִיפוּ. וְכֵן תָּנֵי רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: בְּשֶׁהִתְרִיפוּ.
הגמרא מוסיפה ושואלת: אבל תאנים מיובשות ראויות לו לאכילה, ובוודאי יסיר אותן. לפיכך, אין לראותן כקבועות במקומן. שמואל אומר: מדובר במקרה שבו התאנים התליעו [beshehitrifu]. וכן רבה בר אבוה מלמד: מדובר במקרה שבו התאנים התליעו.
הַאי חָבִית, הֵיכִי דָּמְיָא? אִי דְּפוּמָּא לְבַר –
הגמרא מבהירה: מהן בדיוק הנסיבות של חבית זו שהחזיקה את התאנים המיובשות? אם מדובר במקרה שבו הפתח שלה פנה כלפי חוץ, כלומר, לא לעבר מקור הטומאה,
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria