הַמֶּלַח, וְאֶת הַסִּיד, וְאֶת הַסְּלָעִים מִכּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אוֹ סָד בְּסִיד. טַעְמָא דְּאִיכָּא כּוֹתֶל, הָא לֵיכָּא כּוֹתֶל – סוֹמֵךְ!
מלח, וסיד, ואבנים במרחק שלושה טפחים מכותלו של חברו, או שהוא יכול לטוח את הכותל בסיד. הגמרא מנתחת קביעה זו: הטעם לפסיקה זו הוא שיש שם כותל השייך לשכנו, שממנו ניתן להסיק שאם אין שם כותל, מותר להניח חומרים אלה בסמוך לגבול חצרו של חברו. דבר זה מעורר קושי לשיטת רבא לפי הלשון הראשונה של המחלוקת, הקובעת שאין להניח חומרים אלה סמוך לגבול אפילו במקרה של שדה שאינו מיועד לבורות.
לָא; כִּי לֵיכָּא כּוֹתֶל נָמֵי לָא סָמֵיךְ. וְאֶלָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּהָנֵי קָשׁוּ לְכוֹתֶל.
הגמרא דוחה הוכחה זו: לא, אפילו אם אין כותל, גם כן אין להניח חומרים אלה קרוב לגבול. הגמרא שואלת: אלא, מה מלמדת אותנו הזכרת כותל כאן? הגמרא משיבה: דבר זה מלמד אותנו שכל החומרים הללו מזיקים לכותל.
תָּא שְׁמַע: מַרְחִיקִים אֶת הַזְּרָעִים, וְאֶת הַמַּחֲרֵישָׁה, וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. טַעְמָא דְּאִיכָּא כּוֹתֶל, הָא לֵיכָּא כּוֹתֶל – סָמֵיךְ! לָא; כִּי לֵיכָּא כּוֹתֶל נָמֵי לָא סָמֵיךְ. וְאֶלָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דִּמְתוּנְתָּא קָשֶׁה לַכּוֹתֶל.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת מן המשנה: יש להרחיק זרעים, ואת המחרשה, ואת מי הרגליים שלושה טפחים מן הכותל של חברו. הגמרא מנתחת פסיקה זו: הטעם לפסיקה זו הוא שיש כותל, שממנו ניתן להסיק שאם אין כותל, מותר להניח חומרים אלה בסמוך לגבול השדה. הגמרא דוחה גם הוכחה זו: לא, אפילו אם אין כותל, גם אין להניח חומרים אלה בסמוך לגבול. הגמרא שואלת: אלא, מה דבר זה מלמד אותנו? הגמרא משיבה: דבר זה מלמד אותנו שלחות [dimtunta] מזיקה לכותל.
תָּא שְׁמַע: וְאֶת הָרֵיחַיִם – שְׁלֹשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרֶכֶב. טַעְמָא דְּאִיכָּא כּוֹתֶל, הָא לֵיכָּא כּוֹתֶל – סָמֵיךְ! לָא; כִּי לֵיכָּא כּוֹתֶל נָמֵי לָא סָמֵיךְ. וְאֶלָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּטִירְיָיא קָשֶׁה לַכּוֹתֶל.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת מן המשנה: ואת הריחיים יש להרחיק מן הכותל בשיעור שלושה טפחים מן האבן התחתונה של הריחיים, שהם ארבעה טפחים מן האבן העליונה. הגמרא מנתחת קביעה זו: הטעם להלכה זו הוא שיש שם כותל, שממנו ניתן להסיק שאם אין שם כותל, מותר להניח ריחיים קרוב לגבול. הגמרא דוחה הוכחה זו: לא, אפילו אם אין שם כותל, גם כן אסור להניח את הריחיים שלו קרוב לגבול. הגמרא שואלת: אלא, מה דבר זה מלמדנו? הגמרא משיבה: דבר זה מלמדנו שהרעידות מזיקות לכותל.
תָּא שְׁמַע: וְאֶת הַתַּנּוּר – שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּלְיָא שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה. טַעְמָא דְּאִיכָּא כּוֹתֶל, הָא לֵיכָּא כּוֹתֶל – סָמֵיךְ! לָא; כִּי לֵיכָּא כּוֹתֶל נָמֵי לָא סָמֵיךְ. אֶלָּא מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? הָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּהַבְלָא קָשֶׁה לַכּוֹתֶל.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה נוספת מן המשנה: ואת התנור יש להרחיק שלושה טפחים מן היסוד, שהוא ארבעה טפחים מן השפה העליונה של התנור. הגמרא מנתחת קביעה זו: הטעם לפסיקה זו הוא שיש כותל, שממנו ניתן להסיק שאם אין כותל, מותר להעמיד תנור קרוב לגבול. הגמרא דוחה גם הוכחה זו: לא, אפילו אם אין כותל, גם אין להעמיד את תנורו קרוב לגבול. הגמרא שואלת: אלא, מה דבר זה מלמד אותנו? הגמרא משיבה: דבר זה מלמד אותנו שהחום מזיק לכותל.
תָּא שְׁמַע: לֹא יִפְתַּח אָדָם חֲנוּת שֶׁל נַחְתּוֹמִין וְשֶׁל צַבָּעִין תַּחַת אוֹצָרוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְלֹא רֶפֶת בָּקָר. טַעְמָא דְּאִיכָּא אוֹצָר, הָא לֵיכָּא אוֹצָר – עָבֵיד!
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה מן המשנה (כ ע"ב): אין אדם רשאי לפתוח מאפייה או בית צביעה תחת אוצר היין של חברו, ואף אין הוא רשאי לפתוח שם רפת בקר. הגמרא מנתחת משנה זו: הטעם לפסיקה זו הוא שיש שם אוצר שכבר קיים, ומכאן ניתן להסיק שאם אין אוצר, מותר לעשות כן. אם כך הוא, הרי שלעניין בור גם כן, מותר לאדם לחפור סמוך לגבול אם עדיין אין שם בור.
דִּירָה שָׁאנֵי. דַּיְקָא נָמֵי, דְּתָנֵי עֲלַהּ: אִם הָיְתָה רֶפֶת בָּקָר קוֹדֶמֶת לָאוֹצָר – מוּתָּר.
הגמרא משיבה: המקרה של מגורים שונה, שכן בדרך כלל אדם יכול להשתמש במקום מושבו בכל דרך שיבחר, אלא אם כן הוא גורם נזק ישיר לאחר או לרכושו. הגמרא מוסיפה: גם לשון המשנה מדויקת, שכן ברייתא מפורשת נשנית בעניין אותה משנה: אם בניית הרפת קדמה לאוצר, הרי זה מותר. אין להסיק דבר ממקרה הברייתא לגבי ההלכה של המשנה, שאינה עוסקת במגורי אדם.
תָּא שְׁמַע: לֹא יִטַּע אָדָם אִילָן סָמוּךְ לַשָּׂדֶה, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת. וְתָנֵי עֲלַהּ: אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁאָמְרוּ – כְּדֵי עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם.
הגמרא מציעה: בוא ושמע הוכחה ממשנה (כו ע"א): אין אדם רשאי לנטוע אילן סמוך לשדהו של חברו אלא אם כן מרחיק אותו ארבע אמות מחברו. ונשנה לגבי משנה זו: ארבע האמות שעליהן דיברו חכמים הן כדי לאפשר את עבודת הכרם, כלומר, יש צורך במרווח קטן לצד האילנות כדי לאפשר לבהמות לחרוש ביניהם.
טַעְמָא דְּמִשּׁוּם כְּדֵי עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם, הָא לָאו מִשּׁוּם כְּדֵי עֲבוֹדַת הַכֶּרֶם – סָמֵיךְ, וְאַף עַל גַּב דְּאִיכָּא שׇׁרָשִׁין דְּקָא מַזְּקִי! הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן – דְּמַפְסֵיק צוּנְמָא.
הגמרא מנתחת פסיקה זו: הטעם שנדרש מרחק זה הוא משום עבודת הכרם, שממנה ניתן להסיק שאילו לא הייתה הבעיה משום עבודת הכרם, היה מותר לאדם לנטוע את אילנו קרוב לגבול, ולכאורה, זו ההלכהאף על פי שיש שורשים של האילן שמזיקים לשדה חברו. הגמרא משיבה: במה אנו עוסקים כאן? אנו עוסקים במקרה שבו סלע קשה [tzunema] מפסיק בין שני השדות, ומונע מן השורשים לעבור אל השדה האחר.
דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי: הָיָה גָּדֵר בֵּינָתַיִם – זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן, וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר מִכָּאן.
הגמרא ממשיכה: לשון המשנה גם מדויקת בנוגע לנקודה זו, כפי שהיא מלמדת בהמשך: אם הייתה גדר ביניהם, זה נוטע, כלומר, נוטע עץ, סמוך לגדר מכאן, וזה נוטע, כלומר, נוטע עץ, סמוך לגדר מכאן. אם הברייתא הייתה מתייחסת למקרה שבו השורשים יכולים לעבור מצד לצד, כיצד היה מותר לשני השכנים לנטוע את עציהם זה לצד זה? לפיכך, בהכרח מדובר במצב שבו סלע מפריד בין שני השדות מלמטה, ולכן השכנים רשאים לנטוע את עציהם סמוך לגדר.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: הָיוּ שׇׁרָשָׁיו יוֹצְאִין בְּתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מַעֲמִיק לָהֶן שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵישָׁה. וְאִי דְּמַפְסֵיק צוּנְמָא, מַאי בָּעוּ הָתָם? הָכִי קָאָמַר: וְאִי לָאו צוּנְמָא, וְהָיוּ שׇׁרָשָׁיו יוֹצְאִין לְתוֹךְ שֶׁל חֲבֵירוֹ – מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵישָׁה.
הגמרא משיבה: אם כן, אמור את הסיפא של אותה משנה: אם השורשים של האילן נמשכו לתוך שדה של אחר, השכן רשאי לקצוץ אותם עד עומק של שלושה טפחים, כדי שלא יעכבו את המחרשה. הגמרא שואלת: אבל אם סלע מפסיק בין שני השדות ויוצר מחיצה, מה עושים השורשים הללו שם, כלומר, כיצד הגיעו לשם? הגמרא משיבה: כך אומר התנא של המשנה: ואם אין סלע, והשורשים של האילן נמשכו לתוך שדה של אחר, השכן רשאי לקצוץ אותם עד עומק של שלושה טפחים כדי שלא יעכבו את המחרשה.
תָּא שְׁמַע: מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הַבּוֹר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה. טַעְמָא דְּאִיכָּא בּוֹר, הָא לֵיכָּא בּוֹר – סָמֵיךְ! לָא; כִּי לֵיכָּא בּוֹר נָמֵי לָא סָמֵיךְ, וְהָא קָמַשְׁמַע לַן – דְּעַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, אָזְלִי שׇׁרָשִׁים וּמַזְּקִי לְבוֹר.
הגמרא מציעה: בוא ושמע ראיה ממשנה (כה ע"ב): יש להרחיק אילן עשרים וחמש אמה מן הבור. הגמרא מנתחת הלכה זו: הטעם לפסיקה זו הוא שיש שם בור, שממנו ניתן להסיק כי אם אין שם בור, מותר להעמיד, כלומר לנטוע, את אילנו קרוב לשדה חברו. הגמרא משיבה: לא, אפילו כשאין שם בור, גם כן אין להעמיד אותו קרוב לשדה חברו. ועל ידי הזכרת בור, התנא של המשנה מלמד אותנו זאת: שהשורשים של אילן מתפשטים ומזיקים לבור עד למרחק של עשרים וחמש אמה.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: וְאִם אִילָן קָדַם – לֹא יָקוֹץ. וְאִי דְּלָא סָמֵיךְ, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כִּדְאָמַר רַב פָּפָּא: בְּלוֹקֵחַ; הָכִי נָמֵי בְּלוֹקֵחַ.
הגמרא שואלת: אם כן, אמור את הסיפא של אותה משנה: ואם העץ קדם לבור, אין חייבים לקוץ את העץ. אבל אם אדם אינו רשאי לנטוע את העץ קרוב לגבול אפילו כשאין בור, כיצד אפשר למצוא מקרה שבו העץ קדם לבור? מדוע שבעליו לא יתחייב לקוצו? הגמרא משיבה: זהו כפי שרב פפא אומר לגבי עניין דומה, שמדובר בקונה שרוכש חלק משדה. כך גם כאן, מדובר בקונה. במילים אחרות, שדה הכיל בור ועץ זה לצד זה, והבעלים מכר את החלק של השדה שבו נמצא הבור.
תָּא שְׁמַע: מַרְחִיקִין אֶת הַמִּשְׁרָה מִן הַיָּרָק, וְאֶת הַכְּרֵישִׁין מִן הַבְּצָלִין, וְאֶת הַחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים. טַעְמָא דְּאִיכָּא יָרָק, הָא לֵיכָּא יָרָק – סָמֵיךְ! לָא; כִּי לֵיכָּא יָרָק נָמֵי לָא סָמֵיךְ; וְהָא קָא מַשְׁמַע לַן – דְּהָנֵי קָשׁוּ אַהֲדָדֵי.
הגמרא מביאה מקור נוסף: בוא ושמע ראיה ממשנה (כה ע"א): יש להרחיק את המים שבהם שורים פשתן מן הירקות הגדלים בשדה של שכן, וכן יש להרחיק כרישים מבצלים הגדלים בשדה של שכן, וכן יש להרחיק חרדל מדבורים הנמצאות בשדה של שכן. הגמרא מנתחת קביעה זו: הטעם הוא שיש ירקות שם, ומכאן ניתן להסיק שאם אין ירקות, מותר להניח את המים קרוב לשדה של השכן. הגמרא דוחה דעה זו: לא, אפילו אם אין ירקות, גם כן אסור להניח את המים קרוב לשדה של השכן. והתנאמלמד אותנו שדברים אלו הנזכרים באותה משנה מזיקים זה לזה.
אִי הָכִי, אֵימָא סֵיפָא: רַבִּי יוֹסֵי מַתִּיר בְּחַרְדָּל, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לוֹמַר לוֹ: עַד שֶׁאַתָּה אוֹמֵר לִי הַרְחֵק חַרְדָּלֶךָ מִן דְּבוֹרַאי, הַרְחֵק דְּבוֹרֶךָ מִן חַרְדָּלַאי – שֶׁבָּאוֹת וְאוֹכְלוֹת לִגְלוּגַי חַרְדָּלַאי.
הגמרא משיבה: אם כן, אמור את הסיפא של אותה משנה: רבי יוסי מתיר לנטוע סמוך לדבורים של השכן במקרה של חרדל. כפי שמוסבר בברייתא, זאת מפני שהוא יכול לומר לבעל הדבורים: כשם שאתה אומר לי: הרחק את החרדל שלך מן הדבורים שלי, כך אני יכול לומר לך: הרחק את הדבורים שלך מן החרדל שלי, שהרי הן באות ואוכלות את צמחי החרדל שלי. במילים אחרות, גם אתה מזיק לרכושי.