מֵעֵין הָעוֹלָם הַבָּא, אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. אַבְרָהָם – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״בַּכֹּל״. יִצְחָק – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״מִכֹּל״. יַעֲקֹב – דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״כֹּל״.
טעימה מן העולם הבא. הם: אברהם, יצחק ויעקב. אברהם, כפי שנכתב לגביו: "וה' בירך את אברהם בכל" (בראשית כד:א). יצחק, כפי שנכתב לגביו: "ואֹכַל מכל" (בראשית כז:לג). יעקב, כפי שנכתב לגביו: "כי יש לי כל" (בראשית לג:יא). דבר זה מלמד שכבר בחייהם זכו לכל, כלומר, לשלמות.
שְׁלֹשָׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן יֵצֶר הָרָע, אֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב; דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף דָּוִד, דִּכְתִיב: ״וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי״. וְאִידַּךְ – צַעֲרֵיהּ הוּא דְּקָא מַדְכַּר.
היו שלושה אנשים שעליהם לא שלטה הנטייה הרעה. ואלה הם: אברהם, יצחק ויעקב, כפי שנאמר לגביהם , בהתאמה: "בכל", "מכל", "כל". שלמות ברכותיהם פירושה שלא היו צריכים להתמודד עם הנטיות הרעות שלהם. ויש אומרים כי אפילו דוד לא היה נתון לנטייתו הרעה, כפי שנאמר: "ולבי חלל בקרבי" (תהילים קט:כב), כלומר שהנטייה הרעה שבלבו בטלה כאילו לבו מת. וכיצד מסביר החכם האחר, שאינו כולל את דוד ברשימתו, את הפסוק הזה? הוא מזכיר את ייסוריו. דוד מתכוון לומר שלבו מת בקרבו בשל כל הסבל שעבר, אך אינו אומר דבר על נטייתו הרעה.
תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁשָּׁה לֹא שָׁלַט בָּהֶן מַלְאַךְ הַמָּוֶת, וְאֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם. אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב – דִּכְתִיב בְּהוּ: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״; מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם – דִּכְתִיב בְּהוּ: ״עַל פִּי ה׳״.
החכמים לימדו: היו שישה אנשים שמלאך המוות לא שלט בהם במיתתם, ואלו הם: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים. אברהם, יצחק ויעקב, כפי שנכתב לגביהם , בהתאמה: "בכל", "מכל", "כל"; מאחר שהתברכו בכל, בוודאי ניצלו מייסוריו של מלאך המוות. משה, אהרן ומרים, כפי שנכתב לגביהם שהם מתו "על פי ה'" (במדבר 33:38; דברים 34:5), דבר המורה שהם מתו בנשיקה, ולא בידו של מלאך המוות.
וְהָא מִרְיָם לָא כְּתִיב בָּהּ: ״עַל פִּי ה׳״! אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: מִרְיָם נָמֵי בִּנְשִׁיקָה מֵתָה, דְּאָתְיָא ״שָׁם״–״שָׁם״ מִמֹּשֶׁה. וּמִפְּנֵי מָה לֹא נֶאֱמַר בָהּ ״עַל פִּי ה׳״ – שֶׁגְּנַאי הַדָּבָר לוֹמַר.
הגמרא שואלת: אבל לגבי מרים לא נאמר: "על פי ה׳". רבי אלעזר אומר: אף מרים מתה בנשיקה, שכן דבר זה נלמד באמצעות גזירה שווה בין המילה "שם" שנאמרה לגבי מרים: "ותמת שם מרים" (במדבר כ:א), ובין המילה "שם" שנאמרה לגבי משה: "וימת שם משה" (דברים לד:ה). ומפני מה לא נאמר "על פי ה׳" לגבי ה? מפני שאין זה דרך ארץ להזכיר מיתת נשיקה לגבי אישה.
תָּנוּ רַבָּנַן: שִׁבְעָה לֹא שָׁלַט בָּהֶן רִמָּה וְתוֹלֵעָה, וְאֵלּוּ הֵן: אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב, מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּבִנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב. אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב – דִּכְתִיב [בְּהוּ]: ״בַּכֹּל״, ״מִכֹּל״, ״כֹּל״. מֹשֶׁה, אַהֲרֹן וּמִרְיָם – דִּכְתִיב [בְּהוּ]: ״עַל פִּי ה׳״. בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב – דִּכְתִיב: ״וּלְבִנְיָמִין אָמַר: יְדִיד ה׳, יִשְׁכֹּן לָבֶטַח עָלָיו״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף דָּוִד, דִּכְתִיב: ״אַף בְּשָׂרִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח״. וְאִידַּךְ – הָהוּא רַחֲמֵי הוּא דְּקָא בָּעֵי.
החכמים לימדו: היו שבעה אנשים שעליהם לא שלטו התולעת והרימה, ואלו הם: אברהם, יצחק ויעקב, משה, אהרן ומרים, ובנימין בן יעקב. אברהם, יצחק ויעקב, שכן נאמר לגביהם, בהתאמה: "בכל", "מכל", "כל". משה, אהרן ומרים, שכן נאמר לגביהם: "על פי ה'"; בנימין בן יעקב, שכן נאמר: "ולבנימן אמר: ידיד ה' ישכן לבטח עליו" (דברים לג:יב). אפילו במותו הוא נח בבטחה, בלא הטרדה מן התולעים. ויש אומרים שאף דוד נכלל, שכן נאמר: "אף בשרי ישכון לבטח" (תהילים טז:ט). הגמרא שואלת: וכיצד מסביר האחר, מי שאינו כולל את דוד, זאת? הגמרא משיבה: הוא מבקש רחמים, שבשרו ישכון לבטח ולא יהיה נתון לתולעים ורימות, אך בקשתו נדחתה.
תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה מֵתוּ בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ. וְאֵלּוּ הֵן: בִּנְיָמִין בֶּן יַעֲקֹב, וְעַמְרָם אֲבִי מֹשֶׁה, וְיִשַׁי אֲבִי דָּוִד, וְכִלְאָב בֶּן דָּוִד. וְכוּלְּהוּ גְּמָרָא, לְבַר מִיִּשַׁי אֲבִי דָוִד דִּמְפָרַשׁ בֵּיהּ [קְרָא], דִּכְתִיב: ״וְאֶת עֲמָשָׂא שָׂם אַבְשָׁלֹם תַּחַת יוֹאָב עַל הַצָּבָא, וַעֲמָשָׂא בֶן אִישׁ וּשְׁמוֹ יִתְרָא הַיִּשְׂרְאֵלִי, אֲשֶׁר בָּא אֶל אֲבִיגַיִל בַּת נָחָשׁ אֲחוֹת צְרוּיָה אֵם יוֹאָב״ – וְכִי בַּת נָחָשׁ הִיא? וַהֲלֹא בַּת יִשַׁי הִיא, דִּכְתִיב: ״וְאַחְיֹתֵיהֶם צְרוּיָה וַאֲבִיגַיִל״! אֶלָּא בַּת מִי שֶׁמֵּת בְּעֶטְיוֹ שֶׁל נָחָשׁ.
החכמים לימדו בברייתא: היו ארבעה אנשים שמתו רק בעטיו של עצת הנחש הקדמוני, שבעקבותיה נעשתה כל האנושות בת תמותה, ולא מחמת שום חטא אישי. ואלו הם: בנימין בן יעקב; עמרם, אביו של משה; ישי, אביו של דוד; וכלאב, בנו של דוד. וכל אלה ידועים במסורת חוץ מישי, אביו של דוד, שלגביו נאמר במפורש: "ואבשלום שם את עמשא תחת יואב על הצבא, ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש אחות צרויה אם יואב" (שמואל ב׳ 17:25). אבל וכי אביגיל בת נחש הייתה? והלא בת ישי הייתה, כמו שנאמר: "ואחיותיהם צרויה ואביגיל" (דברי הימים א׳ 2:16)? אלא, נקראה "בת נחש" כדי לציין כי הייתה בתו של מי שמת רק בעטיו של עצת הנחש.
הַדְרָן עֲלָךְ הַשּׁוּתָּפִין
מַתְנִי׳ לֹא יַחְפּוֹר אָדָם בּוֹר סָמוּךְ לְבוֹרוֹ שֶׁל חֲבֵירו,ֹ וְלֹא שִׁיח, וְלֹא מְעָרָה, וְלֹא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא נִבְרֶכֶת כּוֹבְסִין – אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכּוֹתֶל חֲבֵירוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְסָד בְּסִיד.
משנה:אין אדם רשאי לחפור בור סמוך לבורו של חברו, כדי שלא להזיק לבורו של האחר. וכן אין אדם רשאי לחפור שיח, ולא מערה, כלומר בור מכוסה, ולא אמת המים, ולא בריכת כובסין, שהיא בור המשמש לכיבוס בגדים, אלא אם כן הרחיק את כל אלה שלושה טפחים מכותלו של חברו וסד בסיד במקום שיש בו מים.
וּמַרְחִיקִים אֶת הַגֶּפֶת, וְאֶת הַזֶּבֶל, וְאֶת הַמֶּלַח, וְאֶת הַסִּיד, וְאֶת הַסְּלָעִים, מִכּוֹתְלוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים; אוֹ סָד בְּסִיד. מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים, וְאֶת הַמַּחֲרֵישָׁה, וְאֶת מֵי רַגְלַיִם מִן הַכּוֹתֶל – שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.
ויש להרחיק את השיירים המוצקים של תוצרת שנסחטה משמנה, כגון פסולת זיתים שמהם נסחט השמן, ואת גללי הבהמה, ואת המלח, ואת הסיד, ואת האבנים במרחק של שלושה טפחים מכותלו של חברו, שכן כל הדברים הללו מפיקים חום ועלולים להזיק לכותל. או לחלופין, הוא רשאי לטוח את הכותל בסיד כדי למנוע נזק. וכן יש גם להרחיק זרעים, כלומר, אין לזרוע זרעים, ואין להפעיל את המחרשה, ויש להרחיק את השתן, שלושה טפחים מן הכותל של חברו.
וּמַרְחִיקִין אֶת הָרֵיחַיִם שְׁלֹשָׁה מִן הַשֶּׁכֶב, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הָרֶכֶב; וְאֶת הַתַּנּוּר – שְׁלֹשָׁה מִן הַכִּלְיָא, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִן הַשָּׂפָה.
המשנה ממשיכה: ויש להרחיק ריחיים מכותלו של שכן שלושה טפחים מן האבן התחתונה של הריחיים, שהם ארבעה טפחים מן האבן העליונה הקטנה של הריחיים. ויש להרחיק שלושה טפחים מן הבסיס הבולט [הקליא] של תנור עד הכותל, שהם ארבעה טפחים מן השפה העליונה הצרה [הספה] של התנור.