אם אדם מציג בפני חייב מסמך בכתב ידו של החייב, שבו נאמר שהוא חייב לו כסף לו, אך ללא עדים החתומים על המסמך, הנושה יכול לגבות רק מנכסים שלא נמכרו.

במקרה של ערב שהתחייבותו נוצרה לאחר החתימה על שטר החוב, הנושה יכול לגבות את הסכום רק מנכסיו הבלתי מכורים של הערב.

המשנה מספרת: מעשה היה שבו מקרה כזה בא לפני רבי ישמעאל, והוא אמר: המלווה יכול לגבות את הסכום מנכסים בני חורין של הערב, אך לא מנכסים משועבדים שמכר לאחרים. בן ננס אמר לרבי ישמעאל: המלווה אינו יכול לגבות את הסכום מן הערב כלל, לא מנכסים משועבדים שנמכרו, ולא מנכסים בני חורין.

רבי ישמעאל אמר לו: למה לא? בן ננס אמר לו: אם אדם היה חונק מישהו בשוק, ותובע פירעון של הלוואה, ואחר אדם מצא אותו עושה כך ואמר לתוקף: עזוב אותו ואני אתן לך את הכסף שהוא חייב, האדם שהתערב פטור מלשלם, שכן המלווה לא הלווה את הכסף מלכתחילה על סמך אמונו במתערב. אלא, מיהו ערב שחייב לפרוע את ההלוואה שערב לה? מי שאומר למלווה לפני שההלוואה ניתנת: הלוה לו, ואני אתן לך את הפירעון, שכן במקרה כזה המלווה אכן הלווה את הכסף על סמך אמונו בערב.

ורבי ישמעאל אז אמר: הרוצה להחכים יעסוק בלימוד דיני ממונות, שאין לך מקצוע גדול יותר בתורה, והוא כמעיין המתגבר. ו, הוסיף, הרוצה לעסוק בלימוד דיני ממונות יפנה אל, כלומר, יהיה תלמידו של, שמעון בן ננס.

גמרא:עולא אומר: על פי דין תורה, מלווה, בין במקרה של הלוואה עם שטר ובין במקרה של הלוואה בעל פה, יכול לגבות את החוב מנכסים משועבדים שנמכרו על ידי הלווה לאחר שקיבל את ההלוואה. מה הטעם לכך? נכסיו של חייב בזמן ההלוואה, אפילו בהלוואה בעל פה, משועבדים על פי דין תורה. ומה הטעם שחכמים אמרו שמי שנותן הלוואה בעל פה יכול לגבות את החוב רק מנכסים שלא נמכרו? משום ההפסד שהיה נגרם ללקוחות של קרקע אילו נושי המוכר היו יכולים ליטול את הקרקע שקנו.

הגמרא שואלת: אם כן, גם הלוואה שיש עמה שטר לא תיגבה גם היא מן הלקוחות שקנו נכסים, שהרי הדבר יגרום להם הפסד. הגמרא משיבה: שם, במקרה של הלוואה הכתובה בשטר, הלקוחות, שהתרשלו מלבדוק את מצבו הכספי של המוכר לפני שקנו ממנו קרקע, הביאו את ההפסד על עצמם. לעומת זאת, הלוואות שבעל פה לעיתים קרובות אי אפשר לגלותן, אפילו בבדיקה יסודית.

ורבה אומר: על פי דין תורה, מלווה, בין במקרה של הלוואה בשטר ובין במקרה של הלוואה בעל פה, יכול לגבות את החוב רק מן הנכסים בני חורין של הלווה. מה הטעם לכך? נכסיו של הלווה אינם משועבדים על פי דין תורה. ומה הטעם שאמרו חכמים שמי שנותן הלוואה בשטר יכול לגבות את החוב מנכסים משועבדים שנמכרו? כדי שלא לנעול דלת בפני לווים פוטנציאליים. שאם אי אפשר היה לגבות חוב על ידי נטילת נכסים משועבדים שנמכרו, אנשים היו מהססים לסכן את כספם בהלוואה.

הגמרא שואלת: אם כן, שיש רצון לעודד אנשים להלוות כסף על ידי מתן כוח גבייה גדול יותר לנושים, הלוואה בעל פה צריכה גם היא להיות ניתנת לגבייה מנכסים משועבדים שנמכרו. הגמרא משיבה: שם, במקרה של הלוואה בעל פה, אין לה פרסום הקשור בה, כך שלעיתים קרובות קונים אינם יכולים לברר עליה, אפילו לאחר בדיקה יסודית, ויהיה זה נטל בלתי הוגן עליהם שהנכס שקנו ייתפס במקרים כאלה.

הגמרא שואלת: והאם רבה באמת אמר זאת? והרי רבה אומר, במקרה של בן בכור, שאם הוא ואחיו גבו חוב מן הקרקע, יש לו זכות לקבל פי שניים מאותו תשלום, אבל אם הם גבו חוב מן הכסף, אין לו זכות לפי שניים. בן בכור זכאי לחלק כפול בירושה מכל נכס שהיה בבעלות אביו בשעת מותו, אך לא לרווחים או להכנסות שנצברו לעיזבון לאחר מותו. אם חוב שהיה חייבים לאב נגבה מן הקרקע לאחר מותו, רבה אמר שהבכור זכאי לפי שניים, דבר המורה שהקרקע נחשבה כמוחזקת בידי האב עוד לפני שמת, ומכאן שרבה סבור שנכסי הלווה משועבדים למלווה מדין תורה.

ואם תאמר: הדעות כפי שצוטטו קודם לכן מיוחסות שלא כהלכה, ויש צורך להפוך את שתי הדעות, ולהחליף את דעתו של רבה בזו של עולא, ואת זו של עולא בזו של רבה, יש קושי: והאם אין עולא אומר במקום אחר: מדין תורה ההלכה של בעל חוב היא לגבות את חובו רק מקרקע באיכות ירודה?

הגמרא מיישבת את הסתירה בין שתי האמירות של רבה: אלא, רבה אמר הסבר לדעתם של בני המערב, ארץ ישראל, שהובאה קודם לכן (125א), אך הוא עצמו אינו סבור כך, שכן הוא סבור שבן בכור אינו זכאי לפי שניים בחוב שנגבה מן הקרקע.

הגמרא ממשיכה לדון בסוגיית היקף השעבודים על נכסי החייב. רב ושמואל שניהם אומרים: במקרה של הלוואה בעל פה, המלווה יכול לגבות את החוב רק מן הלווה עצמו, אך לא מן היורשים של החייב לאחר מותו, ולא מן הלקוחות של נכסיו. מה הטעם לכך? הם סבורים שנכסי החייב אינם משועבדים על פי דין תורה.

רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש שניהם אומרים: במקרה של הלוואה בעל פה, המלווה יכול לגבות את החוב הן מן היורשים של הלווה לאחר מותו והן מן הלקוחות של נכסיו. מה הטעם לכך? הם סבורים שנכסי הלווה משועבדים על פי דין תורה.

הגמרא מעלה קושיה על דעתם של רב ושמואל מתוך ברייתא (תוספתא, בבא קמא ו:ב): אם אדם היה חופר בור ברשות הרבים, ושור נפל עליו והרגו בעודו בתוך הבור, בעל השור פטור מלשלם על הנזק שנגרם, שכן החופר את הבור הוא האחראי. יתרה מזו, אם אירע שהשור מת כתוצאה מן הנפילה, יורשי בעל הבור חייבים לשלם את שווי השור לבעליו. פיצוי על נזקים דומה להלוואה בעל פה, ואף על פי כן הברייתא קובעת שיורשי הצד האשם חייבים לשלמו.

רבי אלעא אומר שרב אומר: הברייתא דנה במקרה שבו מי שחפר את הבור הועמד לדין על הנזק לפני שמת, ומשניתן פסק דין על ידי בית דין, החיוב הכספי הנובע מכך דומה להלוואה בשטר.

הגמרא מקשה: והרי שנינו בברייתא שהשור הרג אותו בנופלו עליו. אם כן, כיצד אפשר לומר שהוא עמד לדין? רב אדא בר אהבה אומר: אין כוונת הברייתא לומר שהשור הרג אותו מיד, אלא שעשה אותו כמי שיש לו פצע שיגרום לו למות בתוך שנים עשר חודש [טריפה], והיה די זמן לפני מותו להעמידו לדין ולחייבו לשלם על הנזקים.

הגמרא מקשה שיש נוסח אחר של הברייתא, שלפיו פירוש זה אינו אפשרי: וכי אין רב נחמן אומר שתנא מסוים שנה את הברייתא בנוסח שונה, ולפיו מי שחפר את הבור מת מפגיעת השור, והשור למעשה קבר אותו באדמה שבתחתית הבור? בתרחיש זה אי אפשר יהיה להביא את מי שחפר את הבור לבית דין כדי שיעמוד לדין. הגמרא משיבה: שם, לפי אותה גרסה שנייה, מדובר במקרה שבו הדיינים ישבו על פתח הבור וחייבו את מי שחפר את הבור לשלם על הנזק לפני שמת.