וְאִם אָמַר לוֹ: ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ – יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב.
אבל אם המלווה אמר ללווה: אני מלווה את הכסף בתנאי שאגבה את החוב ממי שארצה, כלומר, מן הלווה או מן הערב, הוא יכול לגבות את החוב מן הערב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש ללווה נכסים משלו, אז בין אם במקרה זה, שבו המלווה התנה תנאי זה, ובין אם באותו מקרה, שבו לא התנה, הוא אינו יכול לגבות את החוב מן הערב.
וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הֶעָרֵב לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ, וְהָיָה בַּעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ – יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה; שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה, וְיַחְזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ.
וכך היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש ערב לאישה לכתובתה, שממנו יכולה האישה לגבות את תשלום כתובתה במקום לגבותו מן הבעל, ובעלה היה מגרש אותה, הבעל חייב לנדור נדר האוסר עליו להפיק כל הנאה ממנה, כדי שלעולם לא יוכל לשאתה שוב. אמצעי זה ננקט שמא בני הזוג יקשרו קשר [קנוניה] להתגרש כדי לגבות את תשלום הכתובה מנכסיו של אותו ערב, ולאחר מכן הבעל ישא שוב את אשתו.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? רַבָּה וְרַב יוֹסֵף דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: גַּבְרָא אַשְׁלֵימְתְּ לִי, גַּבְרָא אַשְׁלֵימִי לָךְ.
גמרא: המשנה מלמדת: מי שמלווה כסף לחברו עם ערב אינו יכול לגבות את החוב מן הערב. הגמרא מבינה בתחילה שהמשנה פוסקת שהתחייבותו של הערב מוגבלת למקרה שבו הלווה מת או בורח. מה הטעם שהתחייבותו של הערב מוגבלת? רבה ורב יוסף שניהם אומרים שהערב יכול לומר למלווה: מסרת לי אדם, כדי שאקבל אחריות עליו אם ימות או יברח; והחזרתי לך אדם אליך. הלווה הרי כאן לפניך; קח ממנו את כספך, ואם אין לו כלום, סבול את ההפסד בעצמך.
מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: הַאי – דִּינָא דְפָרְסָאֵי!
רב נחמן מתנגד לכך: זהו חוק פרסי.
אַדְּרַבָּה, בָּתַר עָרְבָא אָזְלִי!
הגמרא מקשה: אדרבה, בתי הדין הפרסיים פונים אל הערב ישירות, מבלי אפילו לנסות לגבות את החוב מן הלווה עצמו. אם כן, מדוע אמר רב נחמן שפיטור הערב מן התשלום הוא דין פרסי?
אֶלָּא בֵּי דִינָא דְפָרְסָאֵי – דְּלָא יָהֲבִי טַעְמָא לְמִילְּתַיְיהוּ.
הגמרא מבהירה את כוונתו של רב נחמן: אלא, רב נחמן התכוון לומר שסוג כזה של פסיקה היה מתאים לבני בית דין פרסי, שאינם נותנים טעם לדבריהם, אלא פוסקים לפי גחמה. רב נחמן אמר שאין זה הוגן או הגיוני לפטור את הערב ולגרום הפסד למלווה שסמך עליו.
אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן: מַאי ״לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב״ – לֹא יִתְבַּע עָרֵב תְּחִלָּה.
אלא, רב נחמן אמר: מה פירוש המשנה כשהיא אומרת שהמלווה אינו יכול לגבות את החוב מן הערב? הכוונה היא שהוא אינו יכול לתבוע תשלום מן הערב מלכתחילה, עד לאחר שמתברר שלחייב אין אמצעים לפרוע את החוב. לאחר שהלווה אינו עומד בתשלום, המלווה יכול לגבות את החוב מן הערב.
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב – לֹא יִתְבַּע עָרֵב תְּחִלָּה. וְאִם אָמַר: ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ – יִתְבַּע עָרֵב תְּחִלָּה.
הלכהזו נלמדת גם בברייתא: מי שמלווה כסף לחברו עם הבטחה של ערב אינו יכול לתבוע את פירעון החוב מן הערב מלכתחילה, אלא עליו לנסות תחילה לגבות את החוב מן הלווה. אבל אם המלווה אמר ללווה: אני מלווה את הכסף בתנאי שאגבה את החוב ממי שארצה, הוא יכול לתבוע פירעון של החוב מן הערב מלכתחילה, תוך דילוג על הלווה.
אָמַר רַב הוּנָא: מִנַּיִן לְעָרֵב דְּמִשְׁתַּעְבֵּד? דִּכְתִיב: ״אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ, מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ״.
§ רב הונא אמר: מנין שערב מתחייב לפרוע הלוואה שערב לה? שנאמר שיהודה הרגיע את אביו בנוגע לבנימין הצעיר: "אנכי אערבנו; מידי תבקשנו" (בראשית מג:ט). מכאן שאפשר לאדם לשמש ערב לכך שחפץ יוחזר לנותן.
מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: הָא קַבְּלָנוּת הִיא – דִּכְתִיב: ״תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ״!
רב חסדא מקשה על כך: מקרה זה הנוגע לבנימין אינו מקרה של ערב רגיל, אלא מקרה של ערבות בלתי מותנית, כפי שנכתב, גם בהקשר של בנימין, שראובן אמר: "תנה אותו על ידי, ואני אשיבנו אליך" (בראשית מב:לז). מי שמקבל על עצמו אחריות בלתי מותנית להלוואה יש לו מעמד שונה מזה של ערב רגיל, כפי שיתבאר מיד. לפיכך, עדיין לא הובא מקור מן התורה המלמד שאדם יכול להיעשות ערב רגיל.
אֶלָּא אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מֵהָכָא: ״לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר, וּבְעַד נׇכְרִיָּה חַבְלֵהוּ״.
אלא, רבי יצחק אמר שהמקור הוא מכאן: "קַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר; וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ" (משלי כ:טז). הפסוק מייעץ למלווה לקחת את בגדו של ערב החייב כתשלום עבור ההלוואה.
וְאוֹמֵר: ״בְּנִי, אִם עָרַבְתָּ לְרֵעֶךָ תָּקַעְתָּ לַזָּר כַּפֶּיךָ, נוֹקַשְׁתָּ בְאִמְרֵי פִיךָ נִלְכַּדְתָּ בְּאִמְרֵי פִיךָ, עֲשֵׂה זֹאת אֵפוֹא בְּנִי וְהִנָּצֵל כִּי בָאתָ בְכַף רֵעֶךָ, לֵךְ הִתְרַפֵּס וּרְהַב רֵעֶיךָ״ – אִם מָמוֹן יֵשׁ לוֹ בְּיָדֶךָ, הַתֵּר לוֹ פִּיסַּת יָד; וְאִם לָאו, הַרְבֵּה עָלָיו רֵיעִים.
ונאמר: "בני, אם ערבת לרעך, אם תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך, נלכדת באמרי פיך. עשה זאת אפוא, בני, והינצל, כי באת בכף רעך: לך, התרפס [hitrappes] ורהב רעיך" (משלי ו:א–ג). משמעות חלקו האחרון של הקטע היא: אם כספו של רעך מצוי ברשותך, שכן אתה חייב בו כערב, פתח [hatter] את כף [pissat] ידך והשב לו. ואם אין זו לא חובה של כסף שאתה חייב לו, אלא ש"נוקשת באמרי פיך" ואתה חייב לו התנצלות על פגיעה אישית, אסוף שכנים רבים שבאמצעותם תבקש את סליחתו.
אָמַר אַמֵּימָר: עָרֵב דְּמִשְׁתַּעְבַּד, מַחְלוֹקֶת רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי יוֹסֵי; לְרַבִּי יוֹסֵי דְּאָמַר: אַסְמַכְתָּא קָנְיָא – עָרֵב מִשְׁתַּעְבַּד. לְרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: אַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא – עָרֵב לָא מִשְׁתַּעְבַּד.
§ אמימר אמר: השאלה האם ערב אכן מתחייב לפרוע את ההלוואה שעליה ערב היא מחלוקת בין רבי יהודה ורבי יוסי. לפי רבי יוסי, שאומר כי עסקה בהסכמה בלתי־מוחלטת [אסמכתא] קונה, ערב מתחייב לפרוע את ההלוואה, ואילו לפי רבי יהודה, שאומר כי אסמכתא אינה קונה, ערב אינו מתחייב לפרוע את ההלוואה. כל חיוב שאדם מקבל על עצמו התלוי בקיום תנאים מסוימים, שהוא אינו מצפה שיתקיימו, ובמקרה זה אי־פירעון ההלוואה בידי הלווה, נחשב אסמכתא.
אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: הָא מַעֲשִׂים בְּכׇל יוֹם, דְּאַסְמַכְתָּא לָא קָנְיָא וְעָרֵב מִשְׁתַּעְבַּד!
רב אשי אמר לאמימר שהוא מערבב בין שני העניינים הללו: אבל זהו דבר שבכל יום, כלומר, מובן מאליו, שאסמכתא אינה מקנה, ומובן מאליו גם כן שערב מתחייב לפרוע את ההלוואה שעליה ערב.
אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי: בְּהָהוּא הֲנָאָה דְּקָא מְהֵימַן לֵיהּ – גָּמַר וּמִשְׁתַּעְבַּד נַפְשֵׁיהּ.
אלא, רב אשי אמר: מתוך אותה הנאה שהערב חש כאשר המלווה בוטח בו ומלווה את הכסף על סמך ערבותו, הערב גומר בדעתו להתחייב לפרוע את ההלוואה. ערבות על הלוואה אינה דומה למקרה רגיל של התחייבות התלויה בקיום תנאים מסוימים, שהוא אינו מצפה שיתקיימו, ושבו ההתחייבות אינה נחשבת למחויבות ממשית. כאן, מי שמחייב את עצמו חש תחושת הנאה כאשר הכסף נלווה לחייב, ומתוך כך הוא מתחייב בלב שלם לקיים את חיובו.
וְאִם אָמַר ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ כּוּ׳. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה, אֲבָל יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב.
§ המשנה מלמדת: אבל אם המלווה אמר ללווה: אני מלווה את הכסף על מנת שאגבה את החוב ממי שארצה, הוא יכול לגבות את החוב מן הערב. רבה בר בר חנה אומר שרבי יוחנן אומר: לימדו זאת רק כאשר אין ללווה נכסים משלו שמהם יוכל לפרוע את ההלוואה, אבל אם יש ללווה נכסים המלווה אינו יכול לגבות את החוב מן הערב.
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר: לָא שְׁנָא הָכִי וְלָא שְׁנָא הָכִי!
הגמרא מקשה על קביעה זו: אך מתוך העובדה שהסיפא של המשנה מלמדת כי רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש לנושה נכסים משלו, אזי בין במקרה זה, שבו המלווה התנה תנאי זה, ובין במקרה ההוא, שבו לא התנה, אין הוא יכול לגבות את החוב מן הערב, ומכאן בהסקה אפשר להבין שהתנא הראשון סבור כי אין הבדל אם זה כך, ואין הבדל אם זה כך. בין אם יש לחייב נכסים שמהם יוכל לפרוע את ההלוואה ובין אם לאו, המלווה יכול לגבות את החוב מן הערב.
חַסּוֹרֵי מְחַסְּרָא, וְהָכִי קָתָנֵי: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵירוֹ עַל יְדֵי עָרֵב – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְאִם אָמַר ״עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה״ – יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים – בְּשֶׁאֵין נְכָסִים לַלֹּוֶה; אֲבָל יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְקַבְּלָן, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה – יִפָּרַע מִן הַקַּבְּלָן.
הגמרא מבהירה: המשנה אינה שלמה, וזה מה שהיא מלמדת: מי שמלווה כסף לחברו עם הבטחה של ערב אינו יכול לגבות את החוב מן הערב לפני שתובע תחילה את החוב מן הלווה. אבל אם המלווה אמר ללווה: אני מלווה את הכסף על מנת שאגבה את החוב ממי שארצה, הוא יכול לגבות את החוב מן הערב. באיזה מקרה נאמרה אמירה זו? כאשר אין ללווה נכסים משלו שמהם יוכל לפרוע את החוב; אבל אם יש ללווה נכסים, המלווה אינו יכול לגבות את החוב מן הערב. זו ההלכה בנוגע לערב רגיל, אבל במקרה של ערב קבלן, אפילו אם יש ללווה נכסים משלו, המלווה יכול לגבות את החוב מן הערב הקבלן.
תרגומים שנוצרו על ידי בינה מלאכותית עשויים שלא להיות מדויקים לחלוטין.
למשוב או תיקוני תרגום, צור קשר עם drashot@drashot.ai.
טקסטים מסופקים על ידי Sefaria